"עוד לא נתקלתי בגרמני שהתקשה להכיר בתבוסתו", מבהיר לואיס מורגן, גיבור הרומן, לסגנו הפורמליסט. שניהם בריטים, אך בעוד שקפטן וילקינס שקוע בשינון חוברת מכלילה שכותרתה “האופי הגרמני", יצירה של ועדת הפיקוח בצבא בריטניה, המושל מורגן מתקשה להכיל את מצוקת האזרחים הגרמנים.
“ראית את האנשים שעומדים בשער?", הוא מפגיע בוילקינס, “אתה מסתכל על החלכאים והנדכאים האלה, על חסרי הבית, המסריחים, הצהובים, הכחושים האלה וחושב: כן, אני חייב להזכיר לאנשים האלה שהם הובסו?".
מורגן הוא איש צבא בריטי המופקד על שיקומה של המבורג כשנה לאחר תום המלחמה. עיר הנמל הצפונית הוחרבה כמעט כליל בהפצצות הבריטיות והאמריקאיות. בין הריסותיה משוטטים כנופיות יתומים מורעבים ומבוגרים המצפים לתעודה שתטהר את עברם מפעילות נאצית. הגישה ההומניסטית הנאורה של לואיס אינה מקובלת, כמובן, על כל נציגי הממלכה המאוחדת. רבים רואים בהתנהלותו הליברלית נוכח האוכלוסייה הגרמנית חריגה משונה ומסוכנת. בראש מתנגדיו ניצב איש שירותי המודיעין הממונה על הנפקת תעודות הטוהר.
לבעלי הראש הקטן נוח יותר לאמץ חשדנות ופחד. הם ממאנים לוותר על הצורך להעניש, על הניכור המגן על הכובש מפני החמלה כלפי הכבושים. ב"ימים שאחרי" מודגשות היטב הנקודות המהותיות בהתנהגות צבא מנצח כלפי אוכלוסייה מובסת. ובמקרה של הגרמנים, הרי מדובר היה בכפל תבוסה. שלטון היטלר הביס אותם בטרם הגיעו בנות הברית. מורגן, שאיבד בן בהפצצה גרמנית, מכיר בעובדה שבמלחמה כל הצדדים נפגעים.
רידיאן ברוק, וולשי יליד 1964, החודר עם קוראיו לתוככי המבורג ההרוסה ב־1946, הוא סופר, בעל טור רדיופוני ותסריטאי, שהשקפותיו ההומניות מבוטאות בקול בוטח בכל תחומי יצירתו. ברומן שלפנינו ניכר כוחו הרב כמספר סיפור. הוא אינו סופר שסגנונו מתבלט, הוא נוכח על הנייר ביכולתו להקים מציאות וליצור את המתחים הנכונים בין הדמויות לבין תפניות העלילה. הטקסט הנפרש לפני הקורא אינו מציב מורכבויות אנושיות גדולות מדי.
העלילה מסתבכת ומותרת בלי לאתגר את רצף הקריאה. הספרות אינה העיקר כאן, אלא הדף ההיסטורי המומחז במקלדת סופר שאינו מתבונן באירועים באורח מובן מאליו. העמדה שוחרת התקווה לבני האדם היא המולכת והיא המצדיקה את הסיפור כולו.
מורגן לואיס מתענה במילוי תפקידו, כיוון שהוא חש שאין זה נכון לפנות אזרחים מבתיהם ולשכן אותם במחנות. הוא סבור שמשגה גורלי נעשה בפיצוץ מפעלים חיוניים בחסות ההסכמים עם הרוסים. תמונת המצב בגזרה הגרמנית שהופקדה בידי הבריטים עם תום המלחמה נשקפת כאן במלוא הפרובלמטיקה שלה. הסיפור מוגש בפשטות רבה, אך הוא מתאר מצב מסובך וטעון, שראוי להרהר בו בגמישות ובהעזה שאינה מתחשבת בהכללות גסות או בדפוסי חשיבה מקובלים.
יכולתו של ברוק להפיק כתבת צבע גדולה ומשמעותית נובעת מכישוריו כתסריטאי. אין ספק שהספר הזה (חבל שבתרגום לא נמצא פתרון הולם למילים לטיניות ואחרות, שבלטו בזרותן ברצף הנקרא), שתורגם ל־23 שפות, ישוב אלינו כסרט מרגש.
המקפצה לסיפור המסוים הזה מצויה בעובדה אוטוביוגרפית בחיי סבו של הכותב. וולטר ברוק שירת בהמבורג ב־1946. כגיבור הרומן, השתכן גם הוא בבית אחוזה בפאתי המבורג והתיר לבעלי הבית הגרמנים להוסיף ולהתגורר בבית עם משפחתו. העמדה הנאורה שולטת על דפי הספר בכוח אישיותו של לואיס מורגן.
המושל מבין מה שמושלים רבים בעבר ובהווה, בעולם ובישראל, מתקשים להבין: ככל שהאוכלוסייה המובסת תשוב במהרה לחיים נורמליים, כך תקטן מוטיבציית ההתנגדות. שיקום כלכלי שיעמיד על הרגליים את האוכלוסייה המקומית, ישיב את מפעלי התעשייה ובתי הספר לתפקוד מלא, הוא ההבטחה לשקט. רק אז יבוא השלום וכוח הכיבוש יוכל לשוב הביתה ללונדון. או לתל אביב.
היסטוריה צרפתית
בפתח חנות הספרים העתיקה והפלאית “סקריבנר" בעיר בקסטון, אנגליה (חמש קומות חושניות של ספרות מכל הזמנים), דליתי מתוך קופסת קרטון את האחרון בטרילוגיית ספרי ההיסטוריה של צרפת (A History of Modern France, Penguin Books, 1965). ההיסטוריון הבריטי אלפרד קובן (1901־1968) התמסר לתולדות צרפת ובכרך זה סקר את שקיעת האימפריה והתייצבותה של הרפובליקה הצרפתית מאז תום המלחמה נגד גרמניה ב־1871.
“התבוסה שרשמה ‘תם ונשלם' על שלטון נפוליאון השלישי הייתה אירוע חיצוני ולא התפתחות פנימית. האימפריה השנייה לא סיימה את ימיה בשל רצון העם. (...) האימפריה, בדמותו של קיסר מובס, זקן וחולה, פשוט הופלה ונכנעה לפולש". כך כתב קובן בפתח ספרו. הוא התבונן בצרפת בפריזמת אותה תבוסה, במצבה המדכא בשתי מלחמות העולם ובהתעקשות הקולוניאליסטית שלה, כולל הניסוי הראשון בפצצת אטום, מלחמת אלג'יריה וההכרזה על עצמאותה. האישיות המרכזית בכרך זה הינו שארל דה־גול. קובן חתם את הכרך עוד לפני שפרצו מהומות הסטודנטים בפריז במאי 1968. ודאי שלא יכול היה לחזות טרור מוסלמי בצרפת של 2015. “למזלי אין זה מתפקידי לנבא מה יהיה כתוב בספר הבא", כתב בשורה האחרונה.
היסטוריה צרפתית. צילום: יח"צ
פריז
“הבית שאהבתי" הוא רומן המתאר את מאבקה של אישה לא צעירה בהרס הרחובות העתיקים של פריז, בעצם ימי מהפכת הבנייה של הברון אוסמן באמצע המאה ה־19. “כעת ראיתי לאן תמשיך סן ז'רמן בנהרתה הגדולה (...). שורת הבתים החשוכה שלנו (...) היו הבתים האחרונים שנותרו לעמוד. כאילו ענק בטש כאן, וביד ענקית ומגושמת, כמו ילד כועס, מוטט את הרחובות הקטנים שהכרתי כל חיי". (מאנגלית: אורטל אריכה, כנרת זמורה־ביתן, 221 עמ')
