"גן בעדן", עוזי גדור, כרמל 149 עמודים
מאז אמצע שנות ה־90 שולח עוזי גדור ספרים חדשים לחלל הספרות העברית. הוא לא זוכה בפרסים, ועותקי ספריו אינם נערמים בפירמידות גנדרניות בחלונות הראווה. גדור מוסיף להוציא את ספריו לאור בלי להתחשב בביקוש או בהיקף התהודה. קומץ מיטיבי קרוא שב ומגלה אותו, מדי פעם, במפגש עם סגנונו הייחודי, שאינו מקל על הקורא. “גן בעדן" הוא רומן המסופר בקולות אחדים, כולם מאותו כפר, שהוא מיקרוקוסמוס ישראלי דחוס באיבה, פחדים, דעות קדומות וצרות עין. כל המחלות שגורמות למקום לקרוס אל תוך עצמו.
הסופר, יליד ראש פינה (1935), החל לכתוב בגיל מתקדם, אחרי שנים רבות שבהן כיהן בתפקידי שטח שונים במסגרות ממשלתיות. עם רקע של לימודי חקלאות, עסק בעיקר בפיתוח אזורי יישוב חקלאי בדרום הארץ ובצפונה. כבן לדור המגשים ההוא ודאי לא יצא לפתח את חבל הבשור ולקלוט עולים רק בשביל המשכורת. לכן, הסיפורים שלו, המדברים מתוך יישוב חקלאי קטן, מפתיעים בייאוש חסר האונים הצומח בחצרות הבתים.
תולדות מייסדי היישוב אינן מובלטות כאן. הסיפור מצניח את הקורא היישר לתחילת עידן הנפילה. גדור מתייחס לאווירה ולאירועים שנרשמו החל משנות ה־70 של המאה הקודמת. ביישוב הלא–רק–סמלי חוברים חולשה מוסרית והיעדר קולגיאליות להיעדר יוזמה ומחסור בפיקוח חיצוני. דומה שהיישוב הולך וסוגר על עצמו בתוך תהליך בלתי הפיך של קריסה. לא רק דעיכה כלכלית מתרחשת בעולם החקלאי הזה, אלא בעיקר התדלדלות רוחנית. מחיקת קשרים בינאישיים, סילוק כל חמלה מהרחוב ומהבית פנימה, כניעה לעבר מעיק וויתור על כל ציפייה לעתיד. ערימות הגרוטאות החלודות הנצברות, רכילות רעה, מעשי שחיתות שבין ראש הרשות המוניציפלית לבין עדת מלחכי הפנכה, מחלות גנטיות וצעירים חסרי יוזמה ממלאים את דפי הרומן הקלאוסטרופובי.
גדור הוא סופר שמוכרח לכתוב, והוא חייב לעשות זאת בסגנונו החצוב מסלע קשה. רקמות רכות אינן נכנסות למשפטיו קטועי האיברים המוותרים על שמות גוף. דומה שמחצב הטקסט שלו לקוח מפנים–פנימו של הסלע, חומר שצריך להיות מוצג בעירומו, בלי שכבות תיווך. קשה לקרוא אותו, דווקא בשל אחדות הצורה והתוכן. מקשה אחת, מובחרת, המוותרת על מבואות ופרשנות בגוף הטקסט. הכותב כמו אינו נוכח בסיפור המסתפר מתוך עצמו. ספרות מסוג זה אינה זקוקה ליחסי ציבור. מי שמזהה אותה - זוכה, ומי שלא - שום פרסומת לא תקרב אותו.
גדור שייך לשורה זעומה של כותבים טובים באמת. כמותו היה ישראל ברמה, שהלך לעולמו מוקדם מדי, ואמנון נבות יבדל"א, שכבר אינו כותב, ואם כותב - אין מי שיוציא את כתביו לאור. סופרים כאלה מושכים את אש כתיבתם, את המועקה והנואשות מעמקי הבטן ומשורשי הספרות הברנרית. הם מקימים בספריהם את ההוויה הישראלית מתוך הבנה עמוקה וטראגית. הקריסה שהם מתארים היא מהות מוחשת שאין להימלט ממנה.
הסיפור של גדור מובל באמצעות שתי משפחות המתגוררות זו מול זו. האחת תקנית, כביכול, זוג הורים משכילים הבוחרים לעבור עם בנם אל הכפר הירוק המפתה בשלוותו. היא ניצולת שואה, הוא נושא במשרה ממשלתית. יש ביניהם מתח של הבדלי אישיות. הילד, יובל, מתבונן וקולט את כל הרחשים. הוא נמשך אל המשפחה הגרה מולם. שלושה דורות של אומללות חידתית ואלימות כבושה נסתרים מעבר לשיחים. בן הלוקה בשכלו ושמועות אפלות על אב המשפחה מתירים השלכת גלי אשפה בפתח ביתם.
גדור בונה מציאות מלאה ומפורטת, קודרת בעיקרה, מנומרת בזיכרונות מילדות תמימה. כותרת ספרו מגחכת את האמת שבספר פנימה. אולי היה כאן גן לרגע, אך כבר באותו הרף נאיבי לא היה זה בעדן. כי זרעי הרוע כבר העלו אז פסיגים.
צילום: יח"צ
הגורם הנסתר
“הפרט הנעלם הוא שמעניין אותי", כותב פיליפ לברו הצרפתי (סופר, עיתונאי ובמאי קולנוע, יליד 1936). בשלושה סיפורים קצרים הוא מבטא את התפיסה שיד המקרה, הקלה על הדק האירועים, גורמת לתפניות הגדולות בחיים. “כולנו רוקדים לצלילה של מוזיקה מסתורית שחלילן נעלם מנגנה במרחקים", מצטט לברו את אלברט איינשטיין במוטו לספר “החלילן הנעלם" (מצרפתית: משה מרון, ספריית פועלים, 149 עמ'). כדי להמחיש את הקביעה הוא מספר על צעיר צרפתי שהכיר נערה יפהפייה במסע באוניית פאר שהוליכה אותו ללימודים בארצות הברית. הנערה האמריקאית הטריפה את חושיו ואחר כך נעלמה מחייו לחלוטין. הסיפור כולו מוטל בספק, ואותו ספק נותר תלוי גם מעל האיש שמסר את העלילה למספר, רק מפני שהלה שרק לחן מוכר בעוברו ברחוב. מפגש מדהים מתרחש ב"על הכוונת", שבו פוגש איש רדיו (לברו?) בלוחם המחתרת האלג'ירי, שבשנות המלחמה התכוון לירות בשדר. לבסוף החליט שלא לירות. בסיפור האחרון ניצלת משפחה בשואה בזכות התעקשותו של הבן הקטן לעבור למקום מסתור בקומה אחרת, ובזכות רכבת “שהוסטה מדרכה על ידי פקיד אנונימי". ספר קליל ומהורהר.
צילום: יח"צ
מספרת בפשטות
דנה חפץ כותבת סיפורים מעניינים, שאותם היא מגישה בפשטות נקייה. “דולפינים בקריית גת" (הקיבוץ המאוחד וספרא) הוא קובץ סיפורים קצרים המסתפקים בעצמם ומותירים אופציות להרחבה. בכתיבה שופעת, כמו ללא מאמץ, עולים אל הדפים חיי יום־יום והתרחשויות לא שגרתיות. בסיכומם הם הופכים ליצירה ספרותית האוחזת בדבר–מה גבישי, שהאמת שבו נובעת מהיעדר יומרה. כתיבה מסקרנת שזיכתה את הכותבת בפרס איגוד סופרי ישראל.