מלחמת העולם השנייה, לפחות משנת 44', הייתה צריכה להיות מערכה צבאית שמטרתה הרשמית והמוצהרת היא סיכול ומניעת המשך יישום הפתרון הסופי, ולא רק הבסת הצבא הגרמני. מי שנושא באחריות לכך שהמלחמה חרוטה בהיסטוריה האמריקאית כמאמץ צבאי עליון שמטרתו מיגור המשטר הנאצי, תוך התעלמות מהשואה ומהשמדתם של מיליוני יהודים באירופה, הוא נשיא ארצות הברית פרנקלין דלנו רוזוולט.
רוזוולט, הנשיא ה־32, שבאופן חסר תקדים כיהן במשך ארבע תקופות והיה נערץ על האמריקאים - כשל במחדל היסטורי כאשר נמנע מלהעניק למלחמת העולם השנייה את היעד המוסרי וההומניטרי, וסירב להצהיר כי המטרה של המאמץ הצבאי להבסת הנאצים היא הצלת יהודים מהגורל הנורא. זו המסקנה המרכזית שמתבררת בספר שיצא לאור בימים אלה בארצות הברית.
בספר "1944 - רוזוולט והשנה ששינתה את ההיסטוריה", שיצא לאחרונה בארצות הברית, טוען המחבר ג'יי ויניק באופן משכנע וחד־משמעי שרוזוולט החמיץ הזדמנות היסטורית. בשלבים האחרונים של המלחמה, כאשר הצבא הנאצי ספג תבוסות קשות וניצחון בעלות הברית הסתמן באופק, התחמק רוזוולט באופן עקבי ומודע מלהורות על מהלכים צבאיים משמעותיים שיכלו לחבל במאמץ הנאצי להשלים את השמדת יהודי אירופה.
ויניק. צילום: קארל קרוסו
התנהלותה האדישה והמתנכרת של ארצות הברית וחוסר המעש והאטימות שגילו הבית הלבן וזרועות הממשל לנוכח מכונת ההשמדה הנאצית, שפעלה ללא הפסקה במחנות, העסיקו היסטוריונים לא מעטים. רבים מהם האשימו במחקריהם את הבית הלבן ובמיוחד את משרדי החוץ וההגנה בהפקרת יהודי אירופה.
ידועה ומוסכמת בקרב היסטוריונים וחוקרי השואה הטענה שארצות הברית ובריטניה שיגרו אלפי מטוסים להפציץ מטרות, גם לא צבאיות, בגרמניה ובארצות הכיבוש, והתעלמו מדרישות להפנות את המטוסים להפציץ את מסילות הרכבות שהובילו יהודים לאושוויץ. את אחד המחקרים הידועים בנושא פרסם ההיסטוריון האמריקאי דיוויד ס. ויימן בספרו "הפקרת היהודים - אמריקה והשואה", שיצא לאור ב־1984.
היימן, בנו של כומר, שכיהן כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת אמהרסט במסצ'וסטס, טען כי חוסר התגובה של ארצות הברית להשמדת יהודי אירופה היה תוצאה של "מדיניות הכחש והצביעות של משרד החוץ, אדישותו של הנשיא רוזוולט והאנטישמיות שרווחה בחברה האמריקאית ובקונגרס".
גם ג'יי ויניק, מחבר "1944 – רוזוולט והשנה ששינתה את ההיסטוריה", איננו חוסך שבטו מהנשיא רוזוולט. בספרו, שמופיע ברשימת רבי המכר של "הניו יורק טיימס", הוא מתאר נרטיב חדשני ונועז של השלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה. ויניק מצביע על עובדות וממצאים שמאששים את האשמות נגד שרים ובכירים בצמרת הממשל, שהזניחו את שארית יהודי אירופה, התעלמו באופן מודע מהגורל הצפוי להם וסירבו לנקוט פעולה צבאית על מנת לחלצם מציפורני הנאצים.
כריכת הספר
בניגוד לגישה הכוללנית לשואה של היסטוריונים וחוקרים, ויניק מגביל את מחקרו ההיסטורי לתקופה מוגדרת. הוא מתעמק במדיניותו של רוזוולט כלפי השואה כפי שהיא באה לידי ביטוי בשנת 1944, שנה מכרעת בקורות מלחמת העולם השנייה. באביב 1944 עסקו בעלות הברית בהכנות אחרונות לפלישה לחופי נורמנדי והתחיל השלב האחרון של המאמץ הצבאי להבסת הנאצים ולשחרור אירופה.
למרות התבוסות הקשות שנחל הצבא הנאצי (בהם המפלה בסטלינגרד ונפילתם בשבי של 90 אלף חיילים נאצים ונסיגת רומל מהמדבר המערבי, אחרי התבוסה שספג מידי הגנרל הבריטי מונטגומרי), הפתרון הסופי עמד בראש סדר העדיפויות של המשטר הגרמני, שהמשיך להקציב משאבים עצומים לביצועו. בשעה שאמצעי התחבורה היו נחוצים וקריטיים לצבא, שנלחם תחת לחץ גובר והולך של בעלות הברית וברית המועצות, העדיפה ברלין
הנאצית להקצות רכבות להובלת יהודים לאושוויץ.
בשנת 1944 נרצחו ברחבי אירופה, בברית המועצות ובמחנות המוות כחמישה מיליון יהודים. האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר שעדיין נשארה בחיים הייתה בהונגריה ומנתה 750 אלף איש. לטענת ויניק ניתן היה להציל אלפי יהודים בהונגריה אילו רק בעלות הברית היו מפציצות את אושוויץ באותה שנה.
בין לינקולן ורוזוולט
עד ספרו החדש, התמחה ויניק במלחמת האזרחים בארצות הברית. ב־2001 פרסם את "אפריל 1865", מחקר מקיף ומוסמך על השלבים האחרונים של המלחמה ועל התנהלותו של הנשיא אברהם לינקולן בתקופה המכריעה בתולדות ארצות הברית.
בשנת 1862 פרסם לינקולן את ההצהרה ההיסטורית "הכרזת השחרור", שהורתה על שחרור כל העבדים בארצות הברית. ויניק טוען שעל ידי הצהרה זו העניק לינקולן את האופי המוסרי וההומניטרי למלחמת האזרחים, והעצים את המוטיבציה של צבא הצפון לחתור לניצחון שהושג ב־1865.
בספרו "1944" ויניק עורך השוואה בין התנהלותו של הנשיא לינקולן לבין מעשיו של הנשיא רוזוולט בשנת 1944. הוא טוען שהעובדה שרוזוולט לא ניחן בתבונה ובראיית הנולד של לינקולן הובילה לכישלון הגדול שלו באי הבנת משמעות הרגע ההיסטורי ובזניחת הזווית המוסרית של המאמץ המלחמתי בנאצים.
ויניק טוען שרוזוולט צריך היה ללמוד מהנשיא לינקולן ולהעניק למלחמת העולם השנייה מטרה מוסרית גבוהה, לא רק כמלחמה נגד כוחות הציר אלא "מלחמה נגד הפתרון הסופי". "בשנת 1944 הייתה לו שעת הכושר ל'הכרזת השחרור' והוא לא ניצל אותה", הוא כותב.
מידע על אודות מכונת ההשמדה הנאצית הגיע לידיהם של האמריקאים. בספרו מתאר ויניק את בריחתם של שני צעירים יהודים מאושוויץ, שבועות אחדים לפני פלישת בעלות הברית לחופי נורמנדי. השניים דיווחו לגורמים אמריקאיים על קצב השמדת היהודים והיקפה, אך לדברי ויניק, הם התעלמו מהדיווחים. לטענתו, ב־1944 הנשיא רוזוולט היה מודע למתחולל בגרמניה ולהיקף ההשמדה - אבל לא עשה מאומה.
גורל היהודים לא נגע בלבו. הנשיא רוזוולט. צילום: gettyimages/ASAP
על ההשוואה בין לינקולן לרוזוולט ויחסם לשעת המפנה בעימותים הצבאיים מערערת לין אולסון, היסטוריונית אמריקאית החוקרת את מלחמת העולם השנייה. במאמר ביקורת שפרסמה במוסף הספרים של "הניו יורק טיימס", טוענת אולסון כי אין להשוות בין ביטול העבדות לבין המדיניות האמריקאית כלפי היהודים בתקופת השואה. "העבדות הייתה בעיה אמריקאית פנימית ואילו היהודים היו בשנות ה־30 ותחילת שנות ה־40 של המאה הקודמת בעיה זרה, חיצונית ותפלה בעיני האמריקאים", כתבה. "האנטישמיות רווחה אז בחברה האמריקאית ולפי סקרי דעת קהל שהתקיימו באותה תקופה, רוב האמריקאים התנגדו לאפשר לפליטים יהודים להיכנס לארצות הברית. במחלקת המדינה שלטו דעות קדומות, אנטי־יהודיות, ובכירים במשרד החוץ לא רק פעלו למנוע הגירת יהודים אלא גם עשו הכל כדי להסתיר מידע על השואה וסיכלו מאמצים של גורמים פרטיים להציל יהודים שעדיין היו בחיים באירופה".
מעט מדי, מאוחר מדי
שינוי ביחסו של רוזוולט ליהודים הנרדפים באירופה התחולל בינואר 1944. הנשיא נכנע ללחצים שהופעלו עליו מגורמים בממשל והקים את "הוועד לפליטי מלחמה" (WRB), שמטרתו המוצהרת והעיקרית הייתה להציל את שארית יהודי אירופה.
הרקע להקמת הוועד הייתה פעילות של פקידים צעירים במשרד האוצר, שקיימו ביוזמתם חקירה על התנהלותם של בכירים במשרד החוץ שהעלתה ממצאים חמורים על דעות קדומות וגילויי אנטישמיות. את תוצאות החקירה כללו הפקידים במסמך שכותרתו הייתה "שתיקת הממשל לרצח היהודים". הם שלחו את המסמך לממונה עליהם, שר האוצר הנרי מורגנטאו, היהודי היחיד בקבינט. "מורגנטאו השתדל בדרך כלל לא להבליט את יהדותו, והעדיף לא להעלות בפני הנשיא את גורלם של יהודי אירופה מחשש שהדבר יפגע בידידות הקרובה שלהם", כותב ויניק. "אבל אחרי יומיים של התייסרות, החליט מורגנטאו להישמע למצפונו".
מורגנטאו נפגש עם רוזוולט, הציג בפניו את המידע המרשיע והסביר לנשיא כי לא יתאפשר לשמור בסוד את הפרטים. "מוטב שתפעל במהירות, אחרת הקונגרס יעשה זאת בלעדיך", אמר לרוזוולט.
לפי נתונים שמפרסם ויניק בספרו, כתוצאה מפעילות הוועדה ניצלו כ־50 אלף יהודים בבולגריה וברומניה, אלפי ילדים יהודים בצרפת ועוד אלפים מיהודי בודפשט. סך הכול כ־200 אלף יהודים ניצלו הודות לפעילות הוועד.
"רוזוולט היה מנהיג מלחמה מעולה, נשיא גדול, מן הטובים והמוכשרים בנשיאי ארצות הברית", אומר ג'יי ויניק בראיון ל"מעריב המגזין". "לכן בולט הכישלון הענק והמביש שלו באטימות שגילה לנוכח שואת יהודי אירופה; הוא הוכיח דמיון פורה במציאת פתרונות למשברים, אבל הדמיון שלו שבת לחלוטין בשאלת יהודי אירופה; הוא היה הומניטרי גדול ואמיתי, אבל בטרגדיה הגדולה ביותר בתולדות האנושות הוא הזניח את היהודים. כתבתי את הספר יותר בצער מאשר בכעס".
לוויניק חשוב לציין שרוזוולט לא היה אנטישמי, כפי שכמה חוקרים כינו אותו. "הוא ידע הרבה מאוד על מה שהנאצים מעוללים ליהודים", אומר ויניק. "ראשו היה מלא מידע, אבל זה לא הגיע ללבו. גורל העבדים נגע ללבו של הנשיא לינקולן, אבל גורל היהודים לא נגע בלבו של רוזוולט. הוא אף פעם לא התייחס למצבם של יהודי אירופה בשיחות המפורסמות שניהל ליד האח ומעולם לא הזכיר את היהודים בנאומים שנשא. כשגנרל אייזנהאור שחרר מחנה ריכוז, הוא אמר 'עכשיו החיילים שלנו יודעים על מה הם נלחמים'. רוזוולט מעולם לא אמר זאת".
בעניין הפצצת אושוויץ אומר ויניק כי וינסטון צ'רצ'יל הסכים לדרישה להקצות מפציצים להפצצת מחנה הריכוז, אבל הגנרל ג'ון מקלוי, סגן שר ההגנה, פעל נגד הרעיון וסיכל את הדרישה. רוזוולט ידע ושתק. "הפצצת אושוויץ אולי לא הייתה מחסלת את תאי הגזים, אבל מבצע אווירי כזה היה מעורר רעש ומתפרש כתגובה אמריקאית להשמדת היהודים", אומר ויניק.
אם אנחנו נדרשים להפיק לקחים מאותה תקופה חשוכה, על פי ויניק ליהודים אסור לסמוך על אף אחד וממדינת ישראל נדרש מאמץ מיוחד להיות עצמאית ובלתי תלויה באחרים. "ידידים יכולים להכשיל ולזנוח", הוא מוסיף, "אבל אסור לנו לעצום עיניים אל מול הטרגדיות האנושיות המתחוללות כיום".