אשתי לשעבר השיגה צו הרחקה, ונאסר עלי להתקרב אליה או אל ביתה מרחק חמש מאות מטרים. קלי קלות. היא טענה לפני השופט, וגיבתה טענותיה בראיות מוצקות, כי אני מופיע ליד הבית עשרות פעמים ביום, ייתכן ואני הוא זה המתקשר וטורק, ואין ספק שאני הוא שמרח צואה על דלת ביתה. הואשמתי גם בהפיכת פח מצחין לפני הדלת ובקטילת כל העציצים. ניסיתי להבהיר לשופט שאיני קשור לעניין, שכבר מזמן אין לי קשר לאישה זו, שעברתי גלגול רוחני עמוק, ואני במדרגת נפש המסירה ממני כל קשר אל נשים ככלל או לזו בפרט. במיוחד לזו, הבוגדנית המרושעת. הצהרתי כי אני דואג, הרי איני מאמין שבדתה את הראיות המצולמות באופן חד כל כך. מן הסתם קיים מטרידן אמיתי, שאינו אני, והוא מהווה סכנה לאשתי לשעבר. סכנה ממשית. מי המטורף שיתעלל כך בשלוות חייה של אישה בביתה? לעניין ההופעות בסמוך לבית הבהרתי, בתום לב, שסך הכל, מאז הגלגול הרוחני, אין לי בית, והתרגלתי לשתות מברז החצר במקום שבו גרתי שתים עשרה שנה, ולעתים אני מחליף כוחות בחדר הפחים שם.
 
השופט לא נהה אחר הסברי, וקטע לחלוטין כל משפט שפתחתי בו. למען האמת, חצי מהנימוקים וההבהרות שתיארתי לעיל נותרו במחשבתי, מוכנים להידבר, אך בלא רשות השופט נכלאו ונעלמו בחלל לבי.
 
צו הרחקה. חמש מאות מטרים ואיסור התקשרות.
 

נותרתי מוטרד. מאוד. מישהו, מסוכן מאוד, מטריד את אשתי לשעבר. אם נטפלה האשמה עלי, הרי זו שטות זוטית. העיקר הוא שהסכנה קיימת, והיא, הגברת, סבורה שתמו צרותיה. חשבתי להעביר אליה מסר עקיף. דרך מקורבים. 
 
תמיד אני שומע על פרשיות ציבוריות, ובהן, לצד המהלכים הרשמיים, מקורביהם של המעורבים מעבירים מסרים חיוניים דרך התקשורת. בני משפחה, חברים קרובים, ידידים בעלי השפעה. כל אלה מכונים מקורבים. ולי אין, לא מאלה ולא מאלה. מי הם המקורבים שלי? האם עורך הדין שמינתה לי הסנגוריה הציבורית נחשב מקורב?
 
עורך הדין הזה שלי צרר מסמכיו מיד לאחר פסיקת השופט, נתן בי מבט חסר אהדה, והסתלק.
 
מן הסתם אינו מקורב.

פרדוקס. מצאתי עצמי נאלץ להגן על אשתי לשעבר. זו שאין לי דבר וחצי דבר עמה. אבל ההגינות ציוותה עלי לחשוף עבורה את זה שמטריד את חייה. זכרתי היטב, כאזרח שומר חוק, את צו ההרחקה. חמש מאות מטרים וללא שיחות טלפון. אבל סביבת הבית, ביתי לשעבר, הייתה מוכרת לי ככף ידי, והבנתי שאם אצפה על הבית ממעמקי השיחים הסבוכים שמולו, הרי שאלכוד ללא קושי את הפושע, וגם לא אהיה פורע חוק גמור. עמוק בשיחים, נסתר לחלוטין, מתבטל ההבדל בין חמש מאות מטרים לעשרים מטרים. אין זה משנה עוד.
 
זה כן שינה לשופט. ארורים המלשינים. מישהו בוודאות הלשין. אולי אחד השכנים המציצים מחלונות בתיהם וחורשים רע. אולי הפושע עצמו, שהוא שכן המסוכסך עם אשתי לשעבר. הרי כל חייה רצופים עימותים וסכסוכים עם מי שבעבר היטיב עמה ונשא אותה על כפיים. 
 
סיור המשטרה הגיע במדויק אל מקום התצפית הנסתר שלי, וסיכל את תוכניותי. נשלחתי למעצר. שופט חדש ועורך דין חדש מן הסנגוריה הציבורית סיכמו ביניהם את דיני. רגע אחד הציע עורך הדין מעצר בית, אך כאן נאלצתי להתערב, לחרוג משתיקתי הנעלבת, ולהסביר לכבוד השופט שאין לי בית, אין לי כלל.

בית אשתי לשעבר, ביתי, אינו אפשרות, ואת בית הורי, שעמד לרשותי, מסרתי. בגלגול הרוחני הנוכחי שלי הנני חסר בית. שופט המעצרים ועורך הדין התעכבו בסקרנות על המונח "מסרתי", ונחו לרגע מתהליך המעצר, על מנת להבהיר לעצמם, לספֵּק פליאתם, מה עניין המסירה.
 
הבהרתי. חינם אין כסף. הדירה הוענקה לזרים גמורים. בשפיות מוחלטת ובמוח צלול.
 
אם עד אותו רגע השתדלתי לשתוק, הרי שנקרתה לי הזדמנות להסביר לשני אנשים משכילים, שופט ועורך דין, מעט מהלך הרוח הטהור אשר מוביל את חיי. התחלתי לספר להם בפרטי פרטים איך הענקתי את הדירה ומדוע. באיזה אושר מילא אותי המעשה הכביר הזה. מילא? הציף! ימים ולילות צעדתי ללא הפסקה ובראשי מפטפטות מחשבות מתוקות. ריחפתי חסר כאב, ללא עצב, ללא סבל. אבל השניים, למרבה הצער, עצרו את תיאורי בחוסר עניין. שמעתי אותם מחליפים מילים. הושמעו שם "הסתכלות", "צלילות" ועוד מילים הרומזות שלא הבינו כלל את מצבי.
 
הצהרתי לפני השופט - מוחי צלול יותר משהיה בכל שנות חיי הארוכות, שבהן מחשבתי המושחזת והמלוטשת השיאה לי הצלחה, רווחים ועושר גשמי. צלול לגמרי.
 
מדוע נאנחו? גם השופט, גם עורך הדין.
 
בבית המעצר עוכבתי יום־יומיים. זכיתי לארוחות משביעות ולמקלחת. אולי לא מצאה חן בעיני הסוהרים שביעות הרצון השלווה שלי, והם דאגו שהמעצר ייפסק ובצו רשמי יתאפשר לגלגל אותי אל הרחוב.
 
לכאורה סוף פסוק, אבל לא. אותו אויב נבזי של אשתי טרם נלכד. 
שנים רבות לא הבנתי מה הם החיים. התפרנסתי מייבוא בשמים ומוצרי טיפוח. העסקים פרחו. טיסות לצרפת. יינות בגביעי בדולח. צדפות. עוף בנוסח זה ובנוסח אחר. ז'ורז' ברסנס, בודלר, אפולינר. ילדים לא היו, וכך תפח העושר ללא גבול. קניות כל חפצנו ורפיון מוחלט בבדיקת ההוצאות גם הם לא הועילו. הכסף נאגר להקיא. הכפיל עצמו, שילש. בשמים ומוצרי טיפוח - חששן של נשים מפני הזדקנות, מפני דחייה. מפני עמידה חשופה אל מול האמת הטהורה. כמה אפשר להמשיך כך, לסבוא מן החיים את צדדיהם הגשמיים, חסרי המשמעות והתועלת? אשתי לשעבר, היא, כך התברר, הייתה יכולה להמשיך כך ללא סוף. אך לא אני. 
 
זכיתי בגלגול רוחני, והיא רק אמרה - אתה נהיה מוזר. 
 
אולי אז החלה במסעות אהביה. אולי פתחה בהם קודם לכן ורק חיסלה את הגבולות. אין לדעת ואין זה משנה. מאסתי בחיבור הזה, ההשתוקקות חסרת הטעם, התענוג המובטח שאינו מתקיים לעולם למעשה. הבל הבלים. מיום ליום הרחקתי עצמי מן ההבלים, גם ממנה. אהבתי אותה פעם? אולי בטרם עברתי את הגלגול הרוחני. 
 
פעלתי ללא מורה או מדריך או משגיח. אין בכך צורך כאשר האמת כה ברורה, כאשר הכיוון הנכון מפכה מתוך הנפש בעוז של מעיין טהור. התקדמתי מגלגול רוחני אחד למשנהו. ידעתי מה עלי לעשות, כיצד להתגבר, להתכוון אל הרוח ולא אל המציאות המדכאת.
 
תמיד ידעתי.

עניין כל כך שולי וחסר טעם, אך אין ברירה - בעולם הגשמי הגס נותר לי ייעוד. להציל את אשתי מפני זה שמתנכל לה ואינו אני. מעשה אחרון בטרם אסתלק ממנה ומחייה. למענה. הפעם התגנבתי אל בין השיחים רק אחרי שבחנתי שכל התריסים מוגפים, ואין איש צופה בחלונות. שעה ארוכה ישבתי וצפיתי. והנה, באמצע הלילה, דבר מה, צל שבור חלף על פני דלת הכניסה, ואני מיד אחריו. ניצלתי את המפתחות ששמרתי לעצמי. עליתי בחופזה אל המדרגות. אין איש. פתחתי את הדלת, בדממה, והנה, היא יוצאת, בגלימת שינה גדולה וכנפיה לבנות. כולה מבוהלת, מתחננת - אל תעשה את זה! וזועקת לעזרה. 
 
אל מי דיברה? וממי פחדה? ומדוע רצה כך אל המרפסת, ואיך נשמטה כך מן הסורג שנצמדה אליו? ומדוע בנפילה מקומה שנייה כך נשברה המפרקת. לגמרי. באמת פלא.
 
אני חושב שאני עומד לפני גלגול רוחני נוסף.