יום אחד הגיעה לסינמטק תל אביב בחורה צרפתייה ענוגה, לבושה גלבייה לבנה כמו ערבייה, שעוררה סקרנות, למרות שכביכול לא היה לה מראה יוצא דופן", מספרת ניבה יוסף על נסיבות כתיבת ספרה החדש, "אניס מנאנסי" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). "הכרנו והתיידדנו, מה שהביא לכך שהספר נכתב עליה, בתוספת המון שכבות שהלבשתי אותה".



אניס, גיבורת ספרה היפהפה של יוסף, בת הכפר דומרמי, שבו נולדה ז'אן דארק, מנצלת את ההזדמנות שידידה, פול, נוסע לטייל ביוון, ומתנחלת בדירתו השכורה ביפו. "דרכה אני מראה ישראל אחרת", מציינת יוסף. "נאמר לי שלראשונה נכתב רומן ישראלי על בחורה נוצרייה שחווה את הארץ מנקודת מבטה, שדווקא בה היא מוצאת מרגוע לנפשה הסוערת. בלי כוונה הקדמתי בספר את האירועים הקשים בפריז. 'צרפת יפה, אבל מה קורה עם כל הערבים אצלכם?' שואל מוכר החומוס את אניס, שעונה לו בתמימותה: 'בצרפת זאת מסורת לפתוח את הדלת בפני מהגרים'".



איפה היית בזמן מתקפת הטרור?
"באותו זמן הייתי באנסי (לא נאנסי, העיר שממנה באה אניס – יב"א), עיר קטנה ליד גבול שווייץ. כל הנוף סביבי היה פסטורלי ובתי הקפה שקקו, אבל הייתה לי תחושה מוזרה שמשהו מאיים להחריב את השלווה. קראתי ספר כשהמארחים שלי קראו לי לטלוויזיה. כך התחברתי לחדשות בהלם ובזעזוע, מה גם שראיתי כמה הופעות מצוינות באולם ה'בטאקלן', שבו היה הפיגוע העיקרי. היה שוק נורא לראות איך תוקעים סכין בבטן התרבותית־טרנדית של פריז".


ולמרות הכל, את ממשיכה לשבת שם גם עכשיו.




"חיבור חזק לצרפת". עטיפת "אניס מנאנסי". צילום: יח"צ


"קרה מה שקרה, אבל החיבור שלי לצרפת ולתרבות שלה חזק מאז שהגעתי אליה לראשונה בילדותי עם אבא שלי, מונדי יוסף, שהיה מחזאי. אבל גם כשאני לא שוהה בישראל, אני לרגע לא מרגישה שעזבתי את הארץ, שבה אני חיה לסירוגין. כרגע אני נשארת בפריז מתוך מחויבויות שיש לי בה כשחקנית תיאטרון בובות".



אז קרה מה שקרה, כדברייך, בלי השפעה עלייך?
"זה ממש לא ככה. נדלקו לי אורות אדומים כבר לפני שנה, בטבח ב'שרלי הבדו' ובהתקפה על 'היפר כשר', שהיו מעין סנוניות ראשונות. המתקפה האחרונה טרפה לי את הקלפים מחדש. יש משהו מאוד־מאוד מפחיד ומאיים באוויר".



נדודים הם המכנה המשותף בין ספרה הנוכחי של יוסף לבין ספרה הקודם, "קפה בטעם אירופה", שהופיע לפני שבע שנים. "השפיעו עלי דבריו של הבמאי רב אמן התיאטרון פיטר ברוק, שדרכו של אמן היא 'לך לך', בדיוק כפי שנאמר בתנ"ך", היא אומרת. "אמן זקוק למסעות, גם אם לא תמיד הם קלים לו ולפעמים הם אף עלולים לפצוע לו את הנפש. הנדודים נותנים לאמן פרספקטיבה בכתיבה. הוא לא זקוק לדירה בורגנית כדי ליצור את האמנות שלו כשהיא מתעלה מעל הקטנוניות של העצמי. כל האמנים הגדולים הם מהגרים נצחיים גם אם הם לא עשו זאת בפועל".



והקשר לז'אן דארק?
"כתבתי אומנם על אניס, בת הכפר שלה, הרבה לפני ההתרחשויות האחרונות, אבל נראה שההיסטוריה חוזרת על עצמה. נראה שעכשיו הצרפתים זקוקים לז'אן דארק חדשה, איזו סופרוומן שתציל אותם מהאסלאם, וזאת לא מארין לה פן, עם כל מה שהיא מביאה".



הדרך שבה את כותבת על תל אביב מסגירה את אהבתך לעיר הזאת.
"אכן, דרך אניס הצרפתייה, התאהבתי שוב, לא רק בתל אביב, אלא בישראל. איך אומר לה הסופר שאותו היא פוגשת במקרה בבית קפה: 'לפעמים צריך מישהו זר כדי לגרום לנו לזכור שבעצם המקום הזה נהדר'. באמצעות אניס מובא היופי האקזוטי של ישראל".



כתיבתך מצטיירת כשונה מהמחזות המרדניים והפרובוקטיביים שכתב אביך.
"אתה צודק במובן מסוים. בתור בת של יוצר כמו מונדי יוסף, יכולתי ללמוד הרבה ממנו, כולל מהטעויות שהוא עשה. לעומתו, לא רציתי להיות פוליטית בכתיבה. מה שלמדתי ממנו זה להימנע מכתיבה מיופייפת ולהיישיר מבט במציאות, תוך כדי שמירה על מידה מסוימת של פיוטיות ושל עדינות".



מותו של מונדי יוסף בגיל 59 היה טרגי ותיאטרלי, אחרי שהתמוטט ב־94' על מדרגות תיאטרון "לה מאמא" בניו יורק, שם הועלה מחזה שלו. בתו, רהוטת הדיבור, כואבת מאוד את דחיקתו של אביה אל שולי המציאות התיאטרונית בישראל. "בארץ מעדיפים להציג חומרים מסחריים, בלי לקחת סיכונים ולהציג מחזות בועטים", קובלת יוסף. "לצערי, נמנעים מלהציג בה את המחזות שלו, פרט לתיאטרון 'קרוב' של ניקו ניתאי ולתיאטרון 'הסמטה'".



איך היה לגדול כבתו?
"לא היה לי קל לגדול איתו, אבל היה מעניין. הוא היה דמות דון קישוטית, איש תיאטרון בוהמי שלא קיים יותר כיום. משתכרים בבתי קפה זה פאסה. אבא אהב לשתות, דבר שגרם לו להיות בלתי יציב, ואז ראיתי אותו במצבים לא קלים. כיום אני מסתכלת על זה בחמלה ובהבנה ויודעת מאיפה זה בא. אותי הוא מאוד אהב. הייתי בשבילו סוג של נסיכה, והוא מאוד פרגן לי והאמין בי".



ופרט לכך?
"אבא היה דמות אותנטית, לא מתחסד, חסר מעצורים. היה בו משהו פראי. אני מאמינה שקיבלתי את האותנטיות שלי ממנו. המחמאה הכי גדולה שאני יכולה לקבל על הספר זה שהוא אותנטי ומקורי".



יוסף נשמעת כמי שהתרחקה מקשיי העבר. "סופר צריך לבוא לכתיבה כשהוא רגוע ובמצב רוח טוב", היא מציינת. "אני לא מאמינה בכתיבה דיכאונית, שבה סופר מתפרק מהרגשות שלו. יש בכתיבה משהו שכלתני, תוך כדי בריאת עולם חדש. הכתיבה בשבילי היא לא מעין תרפיה, אלא עבודה עם הנפש שלי, כשאני כותבת מתוך עצמי. כשאני מסיימת לכתוב, אני מרגישה התעלות כזאת".



מה החלום?
"להמשיך לכתוב במלוא המרץ, ולהגיע לקהל רחב ככל האפשר".