סיגלית דיל, דוקטור למשפטים, בורחת לעולמות הדמיון והפנטזיה

האם היום, לאור ניסיונך וגילך, יש יצירות שהיית שבה אליהן ומשנה אותן – מוסיפה, מסירה, גונזת?

"מאחר שבאופיי אני מאוד יסודית ושואפת לשלמות, זה מתבטא אצלי גם בכתיבה. בכל קריאה של הטקסט, טרם הספר יוצא לאור, חשוב לי לשנות, לשפר וכדומה. אולם ברגע שאחד מספרי יוצא לאור וחסל סדר התיקונים, אני לא קוראת אותו כדי לא להגיע למצב של התייסרות מדוע ניסחתי כך ולא אחרת. רק לצורך מפגשים שאני עורכת בבתי ספר אני קוראת בספרי לאוזני תלמידים, וזאת אגב בהתנדבות מלאה. לא היה בי כל רצון לשנות משהו מהותי ביצירותי, וודאי שלא הייתי גונזת יצירה שלי שעמלתי עליה כה רבות. אני שלמה עם יצירותי, ולשמחתי לפי התגובות של קוראי הצעירים, אף הם שבעי רצון מהתוצר כפי שהוא. אין ספק שעם השנים והניסיון קיימת התקדמות והתפתחות בכתיבה, אך עם מהות היצירות אני שלמה לגמרי”.
 

"עם חלוף השנים וצבירת הניסיון וריבוי המפגשים עם קוראי, אני בטוחה יותר בכתיבה שלי. ראשית, זה מתבטא בכך שעם הזמן יותר קל לי לקרוא את ספרי במשקפיים של ילד/נער ולחוש מה מותח אותו, למה הוא מצפה, מה יפתיע אותו, מה יעורר בו אווירה מצמררת של מתח ומסתורין, במי מהדמויות הוא חושד, עם מי הוא מזדהה, ומנגד מה ישעמם אותו. כסופרת, המטרה שהצבתי לעצמי היא להוציא תחת ידי יצירה שתיקרא בנשימה אחת משורתה הראשונה ועד לאחרונה, כי אני יודעת שבעידן של היום בשתי שורות משעממות אני עלולה לאבד את הקורא הצעיר לטובת המחשב או הטלוויזיה, וככל שחולף הזמן, כך אני מנוסה יותר בנוסחה שמסייעת לי בתחרות הקשה הזו מול המדיות האחרות. שנית, האינטראקציה עם הקוראים והוריהם ותגובותיהם גורמות לי לתת לקוראי הצעירים קרדיט. מחד גיסא לכתוב בשפה רהוטה, עשירה וגבוהה בלי לחשוש שלא יבינו או לא יתחברו לטקסט, ומאידך גיסא, להכניס נדבך עמוק יותר לסיפור, דהיינו מסר ומשמעות שעטופים באגדה קסומה או בסיפור אימה, וכיום אין לי ספק שהם מבינים גם את המסר ולא רק את הרובד הבסיסי של סיפור המתח. שלישית, בזמן הכתיבה אני רואה מין 'סרט' מתח מול עיני, ועם צבירת הניסיון, הכתיבה שלי יותר קולחת וזורמת".
 

"בילדותי הייתי רחוקה מלהיות תולעת ספרים, ובדרך כלל לאחר קריאת שני עמודים שלא היו הכי מעניינים בעולם, הייתי עוזבת את הספר לטובת עיסוקי האחרים – לרדת למטה ולשחק. לכן כמי שחוותה זאת על בשרה, אני מבינה ללבם של ילדים שאינם אוהבים לקרוא, ואני רואה בזה אתגר וחוויה מתקנת להתחבר לעולם הילדים ולגרום להם לקרוא. הכתיבה לילדים ולנוער דורשת בעידן של היום יותר מאמץ מאשר כתיבה למבוגרים. כדי לגרות, לפתות ולגרום לילד באורח חופשי, ולא במסגרת בית הספר, לשנות את סדר יומו, לעשות פסק זמן בין הטלוויזיה, הטלפון החכם, המחשב ואינספור החוגים והפעילויות, ולקחת ספר לידיים ולקרוא בגלל שהוא רוצה ונהנה ולא בגלל שהוא צריך – זו מלאכה לא פשוטה. כמו שאצל הקורא הקריאה מהווה בריחה מהטירוף היומיומי וממרוץ החיים אל עולמות הפנטזיה והמסתורין, כך אצלי הכתיבה מהווה את אותו מפלט מן הצד השני”.
 

בסיפורת הישראלית לילדים ולנוער ספרי הפנטזיה והאימה אינם מצויים בשפע, ולכן יצירותיה של דיל ממלאות את החסר ונחשבות יוצאות דופן. "ספרי פנטזיה נתפסים כמשהו מערבי, אירופי, משהו מאוד לא ישראלי, וחבל", אומרת דיל, "בתחילת דרכי הרבה קוראים היו משוכנעים שספרי הם ספרים שתורגמו לעברית, מפני שאינם רגילים לספרי פנטזיה שנכתבים על ידי סופרים ישראלים, ובוודאי שלא לספרי אימה. גם עטיפות ספרי מאוד שונות ולא נראות ישראליות. הקוראים התפלאו לגלות שמדובר בסופרת ישראלית".
 

"אני נוהגת לומר שעיסוקי התובעניים הם עבור הפרנסה, ואילו הכתיבה, שלכאורה כל כך מנוגדת להם, היא עבור הנשמה. הכתיבה נותנת לי אוויר לנשימה ומהווה עבורי 'בריחה' מתוקה והתנתקות מהעיסוקים היבשים אל עולמות קסומים של פנטזיה ומסתורין, בריחה מאולמות בית המשפט לעולמות הדמיון והפנטזיה. והיא למעשה מה שמאזנת אותי בחיים. לדוגמה, כאשר כתבתי את הדוקטורט שלי במשפטים, שילבתי את הכתיבה עם כתיבת ספרי 'לכודים באפלה', ואני זוכרת שההקבלה הזו בכתיבה, דווקא בגלל שמדובר בכזה ניגוד – ניתוח חוקים ופסקי דין יבשים וסוגיות משפטיות סבוכות לעומת עולמות קסומים, מסתוריים ודמיוניים – זה עזר לי לשני הכיוונים, וכל פעם שעייפתי מעולם המשפט, פשוט הקטנתי במחשב את קובץ הדוקטורט שלי במשפטים והגדלתי את הקובץ של  הספר והנחתי לעצמי לצלול אל עולמות רחוקים ומכושפים, ולהפך".
 

"לא פעם אני מוצאת את עצמי משתמשת בדמיון הפורה שלי על מנת להתמודד עם קייסים משפטיים סבוכים ועם סוגיות משפטיות מורכבות. בעריכת דין חייבים לחשוב על כל האפשרויות, על כל הפינות, ולעשות הצלבות ולבדוק שאין סתירות או פרצות – ממש כמו בכתיבת ספר. בעולם המשפט כשחוקרים עד על דוכן העדים, כדי לסתור את עדותו של העד ולהוכיח שגרסתו אינה אמת, צריך דמיון פורה כדי לדמיין כיצד התרחש האירוע בזמן אמת. וכשרואים הדברים כמו סרט מול העיניים, קל יותר לשים לב לפרטים הקטנים והרבה פעמים דווקא בפרטים הקטנים טמון הפתרון לתעלומה".
 

"אני מאוד נהנית מעבודתי כעורכת דין וכרואת חשבון, ובכלל אני די 'חנונית' שאוהבת ללמוד, והתענגתי על כל רגע בארבעת התארים שעשיתי ובכתיבת הדוקטורט שלי במשפטים. האידיאל הוא כמובן להצליח ולהתפרנס באופן בלעדי מהתחביב, ממה שאני הכי אוהבת לעשות – מהכתיבה, אני חושבת שאין סיפוק ואושר רוחני גדולים יותר מאשר להצליח להתפרנס ממה שאתה באמת נהנה לעשות". 
 

"כדי לכתוב סיכומים, כתבי טענות וכדומה צריך כישרון כתיבה וכושר ביטוי ויכולת שכנוע. וכדי להופיע בבית משפט, אין ספק שצריך להיות חצי שחקן". 
 

הכתיבה לילדים החלה אצל דיל בגיל צעיר מאוד, בהיותה סטודנטית בתחילת לימודיה בראיית חשבון. לדבריה, מאז ומתמיד אהבה להמציא סיפורים. אפילו כילדה קטנה, לפני שידעה קרוא וכתוב, הייתה יושבת על השטיח בסלון, טווה עלילות וממציאה סיפורים לכל מי שרק רצה לשמוע. אך מעולם לא חלמה להיות סופרת. "לפי מה שסיפרו לי הורי, החלום שלי כפעוטה היה להיות נהגת משאית זבל", היא אומרת.
 

מאוחר יותר, כתלמידת בית ספר,  כתבה הצגות לבית ספר ומחזות לטקסי החגים ולסופי שנה, ועד היום היא זוכרת כיצד הדברים גרמו לקהל להתרגש עד דמעות. כנערה, זנחה את הצד ההומני־ספרותי ואת הפן הדמיוני שבה. בתקופת לימודי ראיית חשבון באוניברסיטה עבדה כמורה ממלאת מקום בבתי ספר כדי לממן את שכר הלימוד, ובשיעורים הייתה מוצאת עצמה מול כ־40 תלמידים מקפצים וצועקים, והדבר היחיד שגרם להם להשתתק היה סיפור שסיפרה. "סיפור מתח מרתק שהייתי שולפת בין רגע ממוחי הקדחתני, כשאני כל הזמן מביטה בשעון, דואגת להיות עם אצבע על הדופק, עוד כמה זמן עלי להשאיר את התלמידים במתח ובשקט עד לצלצול הגואל. התלמידים היו ניגשים אלי בסוף השיעור ושואלים מאיזה ספר לקוח הסיפור שסיפרתי כי הם רוצים לקנות את הספר, והם לא שיוו בנפשם שאלה סיפורים שהמצאתי בזה הרגע". 
 

לצד הסיפורים והמעשיות שרקמה מגיל צעיר ולצד ההצטיינות בלימודיה הגבוהים, מספרת דיל שחוותה בחיים תקופות לא פשוטות של אובדן אנשים יקרים וקרובים מאוד, וגם בתקופות כאובות אלו מצאה נחמה רבה בכתיבה. "לפני מעל עשור איבדתי לצערי הרב את אבי היקר, ובפרק זמן לא רחוק אף את אחותי האהובה שנהרגה בתאונה כחובשת מתנדבת במד"א – היא הוזעקה לתאונה בכביש שש, ורכב שנהגו הסתקרן להסתכל על הפצועים פגע בה והיא נהרגה במקום – אירוע שזעזע בזמנו את המדינה. לפני שנה איבדתי אף את אמי היקרה והמיוחדת שכבת זקונים הייתי קשורה אליה מאוד. אני כותבת מתח, פנטזיה ואימה, כך שבאופן ישיר אין לכך השפעה על הכתיבה שלי. אולם בדיעבד נראה לי כי הרבדים העמוקים הרוחניים־מיסטיים שבספרי הושפעו מהאובדן שחוויתי. אבל אני עובדת על עצמי להודות ולשמוח על מה שיש ולא להיות מרוכזת רק במה שאין".

"זו עבודה יומיומית שאכן גובה כוח רב, לעתים מצליחים יותר, ולעתים פחות”.
 

"לאחרונה, כשיצא לאור ספרי הראשון 'שעון הקסמים' (במהדורה מחודשת), הייתי מאושרת. כשראיתי לראשונה את הספר הרגשתי הכי טבעי לנסוע לאמי, שהייתה שותפה מלאה לכל פועלי ואשת סודי, ולהראות לה את הספר עם האיורים המרהיבים שכמוני היא ציפתה לו זמן רב. ברגעים כאלה חושבים אוטומטית על מה שאין ועל היקרים לנו שאינם עוד כאן, וכל הכוחות מתפוגגים כלא היו”.
 

"בעתיד הנראה לעין אני בוחרת להישאר ולהתמקד בקהל החביב עלי, ילדים ונוער. עלילות ספרי מתרחשות לא כאן ולא עכשיו, ולכן השאיפה היא לפרוץ אל מעבר לים ושהספרים יתורגמו לשפות רבות. רבים מקוראי שואלים מתי הספרים יהפכו לסרטים, ואני תקווה שאף זה יתממש". 
 

"מי לא היה רוצה להצליח בסדר גודל שכזה?! הרבה קוראים וגם בעיתונות כינו אותי 'רולינג הישראלית', שזה כמובן כינוי שמאוד מחמיא לי, אף שמעולם לא קראתי את ספריה של רולינג, ולא צפיתי בסרטים שנעשו על בסיסם. אולם עם כל הכבוד, אני זו אני ויש לי את הייחוד שלי, ולפי מה שהבנתי מהקוראים, מבחינת תוכן העלילות מדובר במשהו אחר לגמרי. אומנם 'קנאת סופרים תרבה חכמה', אך לא הייתי רוצה להתחלף עם אף אחד".
 

"לא פוסלת, אפילו שכאמור הכתיבה לילדים ונוער יותר מאתגרת ומספקת. האמת היא שכשאני כותבת, אני לא מתכננת לאיזה גיל הספר מיועד או על איזה נושא או זמן ומקום תתרחש העלילה, אלא אני רואה מול עיני מן סרט מתח מרתק שאני פשוט מנסה להעלות על הכתב בצורה הכי טובה. בשבוע הספר ובמפגשי קוראים אני נתקלת בהרבה הורים, סבים וסבתות שמספרים לי שגם הם קראו את ספרי. מהבחינה הזו הם חסרי גיל ומדברים לכל מי שיש לו נפש צעירה ויצר ההרפתקנות מקנן בלבו ולכל שוחרי המתח, הפנטזיה והמסתורין המאמינים כי רב הנסתר על הנגלה".