לקראת ראש השנה תשע"ו קיבלתי כמה טלפונים מחוץ לארץ, ברכות לשנה החדשה. טלפון אחד מלונדון הפתיע, שימח אותי וגרם לי לכתוב את הסיפור הזה שחלקו אמת וחלקו בדיה. כמו כל סיפור. כמו המציאות. המברך היה סופר סורי גולה, יליד חאלבּ, שביקר אצלי בקיבוץ לפני שנים, ומאז נמשך בינינו הקשר הטלפוני. דיברנו אנגלית, אבל את הברכות בתחילת השיחה ואת הקללות בסופה (קללות ידידותיות ברוח טובה), ביטאנו בערבית עסיסית.


אבל לסיפור, לכל סיפור, יש התחלה ויש סוף. הבה נתחיל מההתחלה.



ב־50 השנים האחרונות, מאז אני מוכר כסופר, אירחתי בביתי הקטן והמרוחק הרבה מאוד אורחים מחו"ל. אורחים מעניינים שהכניסו צבע ושלל דעות לאפרוריות המרגיעה של חיים בכפר ובסְפר, פריפריה בלעז. הגיעו אלי שלושה סוגים של אורחים: הראשון - קרוב ל־200 סופרים ותריסר אנשי תקשורת מכל קצווי תבל. מסין ומקוריאה, מקזחסטן ומלוקסמבורג, מארגנטינה ומצ'ילה, ביניהם שני חתני פרס נובל. מרביתם נשלחו אלי מן המחלקה לקשרי תרבות ומדע (קשתו"ם) של משרד החוץ, קבוצות גדולות וקטנות. זה היה בעיקר בתקופות של קטיושות, שפקדו אותנו מדי כמה שנים. הילדים שלנו ישנו במקלטים. האטרקציה שהמחישה את המצב הייתה הבזוקה מתחת למיטה שלי, כאחד מצוות נ"ט (נגד טנקים) שצריך לרוץ איתה על כתפו ולהגיע לתותח נ"ט הניצב מוכן מול הטנקים הסוריים.



הסוג השני של האורחים מחו"ל היה חלאבּים. ילידי העיר חאלבּ או צאצאיהם והרבה אקדמאים וצלמים זרים שביקרו בעיר או שהיו בדרך אליה. הם שמעו עלי כמי שנולד שם וכותב על העיר הגדולה והחשובה. ביקשו לשמוע ממני וגם לספר לי על מה שראו עיניהם ושמעו אוזניהם. עשרות משפחות והרבה הרבה בודדים.



הסוג השלישי היה ערבים מבחריין ומקטאר, ממצרים ומאלג'יר ולא מעט פלסטינים שביקורם אצלי השתלב עם ביקור בבית שנטשו ביפו או בעכו או בכפר נטוש שלא רצו לבטא את שמו. הם ראו בי "אבּן־ערבּ". כלומר, מי שנולד בין ערבים ויודע לכבד את תרבותם.



אחד ויחיד, שהיו בו שלושת הסוגים גם יחד, היה הסופר הסורי הגולה, נקרא לו ג'מיל, שהיה גם סופר גם חלאבּי וגם אינטלקטואל ערבי מודאג. הוא ביקר בארץ אינקוגניטו והגיע אלי לקיבוץ מלא סקרנות ומלא תקווה. הוא סיפר לי שהוא נולד בחאלבּ כתריסר שנים אחרי. הוא גר בשכונה הצמודה לשכונת ג'מלייה היהודית והיה מאוהב בצעירה יהודייה מן השכונה, שאהבה אותו אבל העדיפה את אהבתה להוריה ולעמה. הוא גלה מרצון לאירופה, מתוך התנגדות אידיאולוגית למשטרו של אסד האב. הוא כותב בערבית ומתרגם בעצמו לאנגלית וכבר פרסם יותר מעשרה ספרים.



הימים היו ימי ראש הממשלה אהוד ברק ושר החוץ שלו שלמה בן עמי, שחתרו לשלום עם סוריה והפיחו בנו תקוות גדולות. השלום נראה אז ממש בהישג יד, וכבר קיבלתי מכתב רשמי מהעורך הראשי של "ידיעות אחרונות" שאהיה שליחו של העיתון במשלחת הראשונה שתגיע לדמשק ולחאלבּ. התקשרתי לג'מיל, שעבר בדרכו מישראל לאנגליה דרך חאלבּ, לן במלון "ברון", והזמין עבור שנינו שני חדרים באותו מלון לתאריך "שבוע לאחר חתימת הסכם השלום". מלון "ברון" הוא המקבילה למלון "המלך דוד" בירושלים. שם לנו בין השאר, צ'רצ'יל ודה־גול ושאר גדולי עולם שביקרו בעיר הקוסמופוליטית.



החלטנו בינינו שנגור במלון, זה לצד זה, ונכתוב יחד את התרשמויותינו מקשרי השלום הראשונים בראשית צמיחתם, תוך כדי הסתמכות על עברנו המשותף והשונה ועל דעותינו על העתיד הצפוי משני צדי המתרס. שנינו האמנו שהמתרס הוא עניין של שבועות או לכל היותר של כמה חודשים. הברק הבהיק באופק ושנינו שכחנו שאחרי הברקים באים הרעמים, אבל שמרנו על התוכנית העתידית של שיחות מעמיקות וכתיבה משותפת של ספר שנקרא לו "שפתיים" - שפה מול שפה, עברית וערבית ואולי גם תרגום לאנגלית, של כל מה שנשוחח עליו בינינו לאחר שנראה את פריחת השלום בדמשק היפה וההיסטורית ובעיר הולדתנו, שממנה גלינו או עלינו מרצון.



מחיר החדר ללילה במלון, הוא סיפר לי, הוא 25 דולר. אני כבר התחלתי לדמיין את סיורינו המשותפים בעיר ואת הוויכוחים הנוקבים בינינו, את המאמרים שאשלח לעיתון ואת אלה שאשמור לספר המשותף "שפתיים". כולכם יודעים מה קרה מאז ומה לא קרה.



עכשיו הגענו לטלפון שהתחיל בברכה לשנה החדשה. כששאלתי את ג'מיל איך נזכרת בתאריך המדויק של ראש השנה, תשובתו הייתה: "יא אבן־אל־חראם! שכחת שאני אוהב יהודיות? אני מוזמן אל הוריה של אחת מהן לסעודת ראש השנה. היא ספרדייה כמו שאתה אוהב. יעני, מא־פיש גפילטע פיש". שנינו צחקנו והוא הוסיף: "אבא שלה הוא פרופ' ארדיטי, מומחה ללשונות שמיות עתיקות. ממזר גדול! נחֵש מה הוא לחש באוזני".



ניסיתי לנחש: "לך תטפס על עץ אחר?!",


"להפך. הוא לחש באוזני: הוויאגרה עלי".


התפוצצתי מצחוק.



העברתי את נושא השיחה אל הספרים האחרונים שלו ושלי. שאלתי אותו אם הוא יודע אם מלון "ברון" עוד עומד על תלו ואם שמע משהו על בית הכנסת הקדמון בחאלבּ, אבל באופן טבעי עברנו לדבר על המזרח התיכון ועל עתידו, ובפרט על סוריה שלנו ועל עתידה.



וכאן התפרץ ג'מיל באנגלית שוטפת, רצופה בקללות ערביות וטען: "הכל התחיל מבלפור, אינעל דינק. בדיוק לפני מאה שנה. המערב רצה לתקוע טריז בלב האומה הערבית, בשער הראשי במזרח התיכון הערבי. הוא עשה בכם שימוש ציני כדי לפורר את האומה הערבית. זיין אתכם, תרתי משמע, מכף רגל ועד ראש, ושלח את בניכם, חמומי המוח, למות בעבור שליטתו שכמעט נשמטה מידיו. ואתם, שליחיו הנאמנים של השטן, מסיתים את השטן להרוס את עיראק, ארץ הפרת והחידקל, בבל ונינווה ובגדד. ואחר כך, אתם מסיתים אותו לתמוך במורדים במשטר היציב של בשאר אסד - השליט היחיד והמשטר היחיד שיכלו ושיוכלו למנוע את האסלאם הקיצוני מלהשליט את השריעה בסוריה האומללה וההרוסה".



לא רציתי להיכנס איתו לוויכוח אמיתי, שיזכיר לו שהשנאה בין הסונה והשיעה הקדימה את הציונות, שאת הליגה הערבית לא אנחנו פוררנו. אמרתי לו: "מה יהיה על סוריה שלנו, יא ג'מיל חביבי?", והוא ענה "הרסו לנו את חאלבּ, יא אמנון סחבּי. אסד לא יוותר על חאלבּ. אבל איך יגיע לדמשק, כשבדרך אורבות לו חומס וחמה. מכל מקום, זאת תהיה מיני סוריה. אבא שלי בכה כשבריטניה וצרפת לקחו סרגל וגזלו מסוריה את לבנון, את ירדן ואת פלסטין".



"אבא שלי", עניתי לו, "קבור בבית הקברות היהודי בחאלבּ. רציתי לקחת אותך איתי לשם ולספר לך עליו מול המצבה שלו".


"ראחת סוריה, ראחת! פעם היינו אומרים: ראחת פלסטין. יעני, הלכה ולא תשוב עוד. כבר אז הייתה הרגשה שזוהי רק תחילתה של מפולת של כל העולם הערבי. אנחנו דורסים אחד את השני כמו בתפילות במכה".



רציתי לצאת מן הבוליטיקה אל האישי. אמרתי לו "ספר לי על היהודיות שלך", אשתו נפטרה לפני כמה שנים והוא פתח בהתלהבות: "מי כמוך יודע, אין כמו יהודיות. אני מספר להן שהן ואני בני אותו גזע, מאותו מוצא: ארמים. נולדתי בארם צובא, סמוך לארם דמשק ואברהם אביכן והאמהות שלכן הם ממשפחת לבן הארמי, רבקה, רחל ולאה, כולן בנות ארם. העם הארמי היה הגדול והחשוב בעמי המזרח התיכון. הסורים והעיראקים הם צאצאיו. וגם אתם היהודים".


"דיברנו על זה כשהיית אצלי. העם היהודי דיבר ארמית במשך כמה דורות", חיזקתי את דבריו, "ועד היום אנחנו מקדשים את הארמית, בהגדה ובעיקר ב'קדיש'". ג'מיל הוסיף "והן משתכנעות ואומרות לי: 'אתה נראה בדיוק כמו הדוד שלי, רק יותר יפה ממנו'. עכשיו אני תקוע עם אחת אחלה, בלונדינית, משפחתה ממגורשי ספרד, יעני, אנדלוס. אלמנה צעירה עם שני ילדים מקסימים שקוראים לי Daddy. תבוא לבקר".



"אינשאללה! אם רק אוכל. סלמאת!".


"רגע רגע, שוואיה שוואיה", לא נרגע ג'מיל וסיים בעצה פוליטית: "תגיד לביבי שלכם, תכתוב בעיתון שלך, שלא ימהר להתנדב לשלוח את הבנים שלכם להילחם באסלאם הקיצוני. האסלאם המתון יעשה את זה בעצמו. הטרור לא נולד מן האסלאם. ותפסיקו עם ההצהרות הקולניות של תמיכה במנהיגים המתונים ובמדינות ערב המתונות. זה לא עוזר. זה רק מזיק! יאללה, סלמתק חבּיבּי".