ספרו של מישל וולבק, "כניעה" (הוצאת בבל, 279 עמ'), יצא כמה שבועות לפני מתקפת הפיגועים בפריז שבוצעה בנובמבר האחרון, כאילו נורה היישר מלוע האקדחים של הטרוריסטים האסלאמיסטים שהכניסו את צרפת והעולם להלם. הוא עצמו כיכב בכל תוכנית שדנה בפיגועים, בסיבותיהם ובהשלכות על צרפת ואירופה.
הספר זינק היישר לרשימת רבי המכר וולבק הפך נביא הזעם האירופי על מחוללי הטבח, על שולחיהם בדאע"ש ועל הערבים והאסלאם בכלל. העובדה שהטרוריסטים יצאו ממעי הבירה הצרפתית גרמה לתחושה שזהו זה, האסלאם האירופי אכן כבש את פריז, וספרו של וולבק עסק ממש בכיבוש פריז ותרבות צרפת. השאריות של אותו הלם נמשכו והלכו עד ניצחונה של מארין לה פן בבחירות האזוריות בראשית דצמבר, וחימשו את מפלגות הימין מהשחר הזהוב ביוון עד הליכוד והבית היהודי בישראל.
דא עקא, כמו שאומרים פולמוסנינו, אין שום קשר בין הסיבות והשלכות הפיגועים והרקע של מבצעיהם ובין ספרו של וולבק. בעולם האמיתי הטרוריסטים רצחו 130 איש ופצעו מאות בפעולת ראווה. לא רק שלא כבשו את פריז, אלא ניצודו כמו חיות ונהרגו, למעט נמלט אחד, וגרמו בעיקר למהלכים הנרקמים כיום למחוץ את ראש הנחש ששיגר אותם ממאחזי דאע"ש בעיראק ובסוריה.
כל הנ"ל עדיין לא אומר שדאע"ש, או כל ארגון אסלאמיסטי אחר, לא יוציא מחר פעולת ראווה נוספת. אבל זה כן אומר שאין קשר בין ספרו של וולבק לבין הפיגוע וההלם בעקבותיו. וולבק מתעד את האורח שבו האסלאם אכן משתלט על פריז והתרבות הצרפתית, אבל עושה זאת באמצעות רוב פוליטי. האלימות בספרו זניחה. הביצוע הוא באמצעות מפלגה אסלאמיסטית שחברה למפלגה חילונית־מרכז־שמאל והצליחה להציב את מנהיגה, מוחמד בן עבאס, כנשיא המדינה. מכאן ואילך הוא עוקב אחרי הדרך שבו נכנע "ההומניזם האתיאיסטי" ל"גוש הזהותני", המחולק להרבה פלגים שלא הסתדרו זה עם זה. אבל יש שם תמימות דעים שבין המוסלמים חייבת לפרוץ מלחמת אחים, במוקדם או במאוחר. וכך, בצל איום המלחמה הפנימית, בסיוע קצת מהומות שכונתיות, השתלט האסלאם על צרפת, באורח דומה להפליא לטכניקה שבה משתלטים חובשי הכיפות על מדינת ישראל החילונית.
הספר רצוף ממבו־ג'מבו אינטלקטואלי, מרובד בשכבות של ציטוטי עומק תרבותי, שנפגשות בצהלה עם תיאורים גסים, בצד סלסול ענוג על אודות אהבתו הבלתי מפוענחת ליהודייה שעלתה לישראל. ופה ושם, כמו פתיתי תבלין מהורהרים, על הייאוש הקיומי, ובעצם למה לא להתאבד, ושאר פתפותי ביצים של אחד שמכיר מקרוב כמה סמטאות נידחות של פילוסופיה ובולווארים עתירי מעדנים צרפתיים.
הטריק העתיק שוולבק עושה בו שימוש הוא לזעזע את הבורגנים כדי למנף פרובוקציה. הערבים אצלו לא נוהרים, והם לא על הגדרות, אלא שולטים באליזה ומנהלים את הפקולטה שלו בסורבון. הקריאה בספר עבור הישראלים היא סוג של מעקב אחרי תיעוד מפורט, כיצד חלחל האסלאם למוסדות השלטון, וכפה עצמו כדת השלטת פוליטית, חברתית ותרבותית. כיצד בהפעלה זדונית של גזר ומקל, השתלטה הדת על התודעה, על צומתי הממשל, על התקציבים, וכיצד רמסה ודחתה מתנגדים. וכל זה בעזרת אזרחים מהשורה, שלא היו מעלים בדעתם שהם שותפים לשלטון רשע, המדכא את חופש הדיבור וזכויותיו של מי שאינו כמוהם. שום דבר שכל אזרח ישראלי סביר לא נתקל בו, בעיקר שלא מדעת, על בסיס יומיומי.