יניב איצקוביץ', יליד 1975, הוא סופר ומרצה לפילוסופיה. עד כה פירסם את הספרים "דופק", שזיכה אותו בפרס ספר הביכורים של עיתון הארץ, "אדם וסופי" שזיכה אותו בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, "דיני ירושה" ו"תיקון אחרי חצות", רומן שראה אור לפני מספר חודשים. את הדוקטורט כתב איצקוביץ' בנושא אתיקה ושפה על בסיס הגותו של לודוויג ויטגנשטיין, ולאחר מכן נסע לניו יורק להשתלמות פוסט דוקטורט, ושם פירסם ספר עיון בנושא.  כיום איצקוביץ' מתגורר בתל אביב. הוא נשוי ואב לשתי בנות.



האם היום, לאור גילך וניסיונך, יש יצירות שהיית שב אליהן ומשנה אותן – מוסיף, מסיר, גונז?
"אני מניח שכמו בחיים, הייתי חוזר ליצירות שלי ומשנה אותן, בעיקר במינונים, משקיע יותר בדמות כזאת ומקצץ באחרת, אבל חלק בלתי נפרד מתהליך היצירה הוא להכיר בפגמים שהיו ביצירות קודמות, וכך לבנות את עצמך לקראת היצירה הבאה. לקראת הרומן השלישי למשל הבנתי שאני לא יכול עוד לכתוב על ההוויה הישראלית בהווה, ושאני חייב להתרחק למחוזות אחרים. כך הגעתי עד האימפריה הרוסית של המאה ה־19, לעיירה יהודית שכוחת אל, ולחוקרים באוכרנה. בטוח לא הייתי גונז יצירות. טוב, אולי שני סיפורים קצרים שפרסמתי מזמן בעיתון של האוניברסיטה, יצירות מאוד בוסריות וחסרות מודעות, אך כנראה גם הן היו נכונות לשעתן".



הומור פרוע

איצקוביץ' מעיד שטעמו הספרותי משתנה, וכך גם הצורה והשפה שבהן יוצרים. ויש לו שיטה לפרוץ את המעגליות שבספרות – בעזרת ההומור. "במשך שנים עבדתי על רומן, שלפחות בתוכניותי היה אמור להיות שונה מכל מה שכתבתי", הוא אומר. "כשסיימתי אותו הרגשתי שזה לא זה. ואז נתקלתי ממש במקרה בקטעי עיתונות מהמאה ה־19, ומצאתי את עצמי נגרר עוד ועוד אל נבכי התקופה, והתחלתי להשתעשע ברעיון שאישה אמיצה תצא להגן על אחותה העגונה, דבר בלתי מתקבל על הדעת כמובן. וכשהתחלתי לכתוב את הספר, אני זוכר שהתחושה הראשונה שלי הייתה: זה נורא מצחיק. אתה כותב מצחיק? מה לך ולהומור? וככל שהמשכתי, מגמת ההומור והפרודיה התחזקה. וכל כך נהניתי לכתוב את הרומן הזה, כך שידעתי שאין סיכוי שאני במעגל".



הומור הוא האמת לאמיתה, לא?
"האמת הצרופה. העולם נברא בצחוק, ולא סתם מדברים על צחוק הגורל. ברור לי היום שאפילו הספרים המדכאים ביותר שאהבתי בחיי, כמו 'זכרון דברים' למשל, ספר שבאמת יש בו מידת העצב הדרושה לך לגשת לחנות הרעלים הסמוכה לביתך ולרכוש כמוסת ציאניד, גם בו יש מידה לא מבוטלת של הומור פרוע".



ההומור מומלץ לכל הדעות, אבל הנטייה של האדם היא לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות. איך מחליטים מתי להרצין ומתי לשחרר חבל?
"ככלל, אני מרגיש שככותב אני צריך ממש לפעמים לנהוג בניגוד לנטייה שלי. אם פתאום יש לי נקודה ממש חשובה, וחשוב לי שהקורא יחשוב ויתעכב על הרעיון העמוק שזה עתה הגיתי, דווקא נכון אולי לשחרר וללכת בכיוונים של הומור. ואיפה שאני רואה אפשרות נורא מפתה אבל זולה להצחיק, אני משתדל להימנע מזה. לפעמים כשאני מנסה לכתוב רגעים מאוד דרמטיים, כאלה שיש להם קשר לביוגרפיה שלי, אני מוצא שככל שאני מנסה להרצין ולתאר במדויק את האירוע, היצירה נפגמת. ודווקא כשאני ממציא משהו מופרך ומגוחך ומתאר אותו באמצעים דרמטיים, היצירה יוצאת נשכרת".



אולי כך צריך לנהוג גם בחיים?
"אני חושב שצריך להרפות לא רק כדי להשיג את משאלת הלב, צריך להרפות נקודה. צריך להרפות כדי לא לחנוק את משאלת הלב, וכדי לא לתת לה ללפות אותך, וכדי שיהיה אפשר ליהנות ממה שמשאלת הלב מעוררת בך. חינכו אותנו להיות תחרותיים ולמדוד כל דבר בבינאריות של כישלון והצלחה. בעבר גם אני הסתכלתי הרבה יותר לצדדים. אבל היום ברור לי שכתיבה היא לא מרדף, ויצירה היא לא מפעל עם יעדים ולוחות זמנים. אני שמח להיות היום במקום הרבה יותר שקט ומרוכז פנימה. אני מניח שההורות תרמה לכך לא מעט".



איך?
"בעבר, כל רגע שאני לא כותב היה נראה לי מבוזבז. החיים התמצו לרגעי כתיבה. גם התאהבתי בדימוי הזה של 'אני לא בחרתי בכתיבה, הכתיבה בחרה בי' ועוד מיני ססמאות רומנטיות. אשתי והבנות שלי החזירו לי את מה שאני נוטה לכנות בפשטות 'חדווה'. כשאני איתן אני לא רוצה להיות בשום מקום אחר, ובטח שלא לכתוב".



אבל זה לא מנע ממך לצאת לתחקיר מטורף ולכתוב את "תיקון אחר חצות" – ספר עב כרס עם אמירה על הנושא הכי חסר הומור בעולם.
"האמת היא שהתחקיר התחיל עוד מסיפורים משפחתיים ששמעתי בילדות. פתאום הבנתי שבעוד שבמדינת ישראל הסיפור הציוני מתחיל ברדיפות ובפוגרומים שמגיעים לשיאם בשואה, הייתה תרבות יהודית ועשירה שנמחקה כליל. אנשים כאן לא מבינים שלא רק את המורשת המזרחית מחק הפרויקט הציוני, גם את זו האשכנזית, והתעורר בי דחף עז להבין מאיפה הגעתי. איך חיו סבא וסבתא שלי? מה אכלו בארוחת בוקר? איך היו היחסים עם הגויים לפני המלחמה? אני זוכר שתכננתי לנסוע לשם לפני כתיבת הספר, אבל פחדתי שזה יפגע לי בכושר ההמצאה והדמיון. אז התחלתי לקרוא על התקופה, וקיבלתי החלטה לנסוע לשם אחרי כתיבת הספר".



בספר אין ישויות דמוניות טובות או רעות, יש דמויות עגולות שלא לוקחות אחריות ואשמות בגורלן. יש פה כתב אשמה קשה וכן כלפי היהדות ומהותה?
"נכון, כי מצד אחד היהדות מבכה את קורבניותה, ומצד אחר היא לא לוקחת שום אחריות על המצב שלה. הרעיון הזה ש'כולם־שונאים־אותנו־כי־אנחנו־יהודים' מושרש כאן כל כך עמוק, ואין מקום לחשיבה אחרת. רגשי הנחיתות כל כך עמוקים עד שניתן לכסות אותם רק במושגים דוגמת עם סגולה. ההתבדלות וההסתגרות נותרות כאופציות יחידות עבורנו. ואם אתה אומר משהו, מיד קופצים עליך.



אז כמובן שאני לא טוען שהקורבן אשם. אין כאן עניין של אשמה בכלל. יש כאן מעגל חוזר ונשנה של קהילה שחיה בתוך עם, ולרוב לא היה לה עניין להיות חלק מהעם שבקרבו היא חיה. ברוב המקרים בהיסטוריה זה לא נגמר טוב. תארי לעצמך שבישראל הייתה קהילה שלא מעוניינת לקחת חלק בפרויקטים הלאומיים, ולא היה לה עניין לדבר את השפה, והיא הייתה עושה עסקים גם עם ישראל וגם עם אויביה. איך היו אוהבים אותם כאן, לא? אנחנו נותנים לאנטישמיות להגדיר אותנו כי לא נוח לנו לשנות את המצב המורכב שבו אנחנו נמצאים. במובן הזה, הקהילה היהודית דאז דומה להחריד לזאת של היום".



ואין מפלט כי צריך חינוך מחדש. מי יחנך אותנו?
"לצערי בעניין הזה אני לא אופטימי. אני חושב שכמו שקורה לרוב עם גישות קורבניות, או שהמציאות דוחקת אותך לפינה מסוימת, ואז השינוי מתרחש בהכרח ובתנאים פחות נוחים עבורך, או שמשהו מטלטל אותך ושולף אותך מקורבניותך. אני מפחד מאוד מהאפשרות השנייה. גם השמאל לוקה באיזו תקווה קלושה שאולי העולם יעזור לנו ויכפה עלינו ויחלץ אותנו. אחרי שרואים את האסונות שמתרחשים סביבנו, פשעי המלחמה הנוראים בסוריה, אונס ברוטלי והמוני של נשים על ידי דאע"ש, מבינים שהעולם הוא פיקציה, ממש בדיה ספרותית".



אז כתבת על הגולה כי היא עתידנו בקצב הזה?
"אני חושב שכתבתי על הגולה כי אני מרגיש שאותם תהליכים שהובילו את העם היהודי לחורבן אז מתרחשים גם היום. התבדלות והסתגרות מפני הסביבה, אני ואפסי עוד, חברה מסוכסכת ומתפוררת מבפנים שבה כל דאלים גבר, ופאסיביות חסרת תקנה. ההבדל המרכזי הוא שאז היה העם היהודי חלש ולא היה מסוגל לגונן על עצמו, והיום המציאות היא הפוכה, ישראל כל כך חזקה עד שהיא ממש לא מסוגלת לדמיין מצב שבו היא לא תשתמש בכוחה".


האיום הוא מבפנים

ולמרות הביקורת, הוא מעיד על עצמו כי "אני מחובר למקום הזה, לטוב ולרע, ומוכן להילחם עליו ככל שאוכל. אחרי תקופה ממושכת בניו יורק אני יכול לומר שחוויית ההגירה מלווה אצלי בתחושה עמוקה של חוסר הבנה. אתה לא מבין לעומק את התרבות, זורקים שמות בטלוויזיה שכולם חוץ ממך מכירים, ואתה מספר לעצמך שהבעיות של המקום הן לא הבעיות שלך. אבל אני דווקא אוהב להרגיש שהבעיות של המקום הן גם שלי, וקשה לי עם הניתוק הזה מהמרחב".



לא כולם כמוך, מוכנים להילחם על המקום הזה. האם לדעתך קיים איום על מדינת ישראל?
"האיום הגדול ביותר שקיים עבור מדינת ישראל הוא מבפנים. יש בחברה הישראלית כוחות הרסניים ואלימים שכרגע אף אחד לא עומד מולם. אנשים לא מוכנים להילחם על המקום הזה כי לאנשים יש מה להפסיד. הם הולכים לעבודה כל יום, מוציאים את הילדים מהגן ומבית הספר, ואין להם זמן להתרוצץ בגבעות או לשכב על כבישים. ואני מבין את זה. זה סימן לנורמליות מסוימת. אי אפשר לצפות שכל אחד יהיה צ'ה גווארה. גם אני נואשתי מהפעילות הפוליטית, והיום חוץ מלכתוב איזה מאמר דעה פעם בשנה, אני לא עושה כלום".



איך ישתנה?
"ראשית, צריכה לצמוח מנהיגות לשמאל שתאמר את האמת. לא עוד מנהיג שמאל־מרכז כמו בוז'י או לפיד, שהתכונה המרכזית שלהם היא ממלכתיות. הם חושבים שאם הם יתחנפו לקולות הימין וידברו על כמה הם חזקים במלחמה בטרור, יש להם סיכוי להיבחר. צריך שיקום מישהו ויאמר את האמת, והאמת היא שהעם בישראל מפחד, ובצדק. הימין מבין את זה ומנצל את הפחדים האלה לצרכיו. הבעיה היא שהימין לא מציע כלום, רק לנהל את הסכסוך עד שלא יישאר מהמקום הזה דבר מלבד סכסוכים, מלחמות, כאב ובית אל.



צריך שיקום מנהיג ויאמר שהשמאל אינו מבטיח דבר. צריך לומר שאנחנו ניצור גבול בינלאומי ונגן על התושבים מהגבול הזה, ואם מחר תקום חמאסטן בגדה, משהו שיכול לקרות, אז אנחנו נתמודד עם זה כמו שמדינה מתמודדת עם אויבים. אין לנו מה לפחד. השינוי לא יבוא מכך שהשמאל יגיד שאין מה לפחד משלום. להפך. יש מה לפחד משלום, וצריך להכיר בפחד הזה, וצריך להתמודד עם הפחד הזה, אבל רק דרך התמודדות עם הפחד נוכל לשנות כאן משהו. צריך להחזיר לישראל את הקרקע המוסרית שממנה היא תוכל לחזור ולהיות אקטיבית. כרגע מה שיש כאן זה המערב הפרוע, כמו האימפריה הרוסית במאה ה־19".



כמי שיזם את מכתב הלוחמים ב־2002, שבו הצהירו לוחמים וקצינים שאינם מוכנים לשרת בשטחים. מה אתה חושב היום על תופעת הסרבנות?
"אני נגד לסרב לשרת בצה״ל. אני חושב שהשירות בצה״ל חשוב במציאות שלנו. אני כמובן תומך בזכותו של כל אזרח לסרב לשרת בצבא ולשלם על כך מחיר, אבל אני חושב שאנחנו חיים במציאות שלא יכולה להתכחש לחשיבות הצבא. לעומת זאת, אני תומך לחלוטין בסרבנות לשרת בשטחים תוך מוכנות לשלם על כך את המחיר שאזרח נדרש לשלם במדינה דמוקרטית. כשהייתי חייל בסדיר חשבתי שאני נשלח לשם כדי להגן על המדינה. היום ברור לי שהשירות בשטחים פוגע בביטחון האזרחים ותורם להמשך הדיכוי והשליטה בעם אחר".



ואתה מוצא בהיסטוריה של היהדות רמזים למצבנו היום?
"בהחלט. אני רואה את הפאסיביות, את המרק שמתחמם ומבעבע, ועדיין יש תחושה שבסוף יהיה בסדר".