קריאה בקפה: סיפור אורח של דודו בוסי על זקנה וגילוי עתידות

באותו ערב שבת חזר נחום מבית הכנסת לדירתו, וכמו תמיד התייפח לשמע קולות מזמורי השבת הבוקעים מהבתים השכנים. אחת לכמה שבועות נוהגת משפחה שכנה להזמינו לארוחת ליל שבת. אבל באותו הערב נותר לבדו. 
 

הוא הכין לעצמו קפה שחור, התיישב בכורסתו וחשב על בדידותו האיומה. הוא בהה בצילום שלו ושל רעייתו האחרונה מיום חתונתם ונאנח בייאוש. נחום הוא הצעיר מבין ששת אחיו ואחיותיו, שכולם כבר עברו לעולם שכולו כלום. קשר עם אחייניו הרבים אינו קיים כלל. כעבור חצי שעה של רביצה מלאת מחשבות ורחמים עצמיים, קם מן הכורסה והחליט לטייל קצת בכפר. 
 

בקרן הסמטה פגש את רחל הידעונית, שישבה בפתח דירתה ופיצחה גרעינים. רחל בת גילו של נחום, אבל נראית הרבה יותר צעירה ממנו. שניהם הגיעו לכפר בילדותם, לאחר שעלו לארץ מתימן. בצעירותם ניהלו רומן סודי שלא התממש לכדי נישואים. רחל, שהתאלמנה לפני שנים רבות ומאז לא ניסתה להכיר גבר ולהתמסד בשנית, מעבירה את ימיה בדברי רכיל ובקריאה בקפה. בגלל אפה הארוך ועיניה השקועות, נוסף לפלולה כעורה ושעירה שהתיישבה בין גבותיה - חלק מילדי השכונה מכנים אותה מכשפה. לרחל אין ילדים, אין משפחה ובעיקר אין לה עכבות. כל אשר על לבה היא מוציאה ללא מסננים.

“הו, שלום לאלמן החתיך", פנתה לנחום המדוכדך, צחקקה והציעה לו לשבת לצדה. נחום נענה להזמנה. אף על פי שרוב שיניו נשרו, הוא נטל חופן גרעינים והחל למצוץ מהם את המלח ולהשליכם בשלמותם אל הקרקע.
 

“אף אחת לא הזמינה אותך לארוחת ליל שבת, אה?", אמרה בלי להסתיר את שמחתה לאידו. נחום שמר על שתיקה.
 

רחל קמה מכיסאה ומזגה קפה מהקומקום המונח על פלטת שבת. מן המטבח צר המידות סובבה לעברו את ראשה והבטיחה לקרוא מיד את עתידו ללא תמורה מצדו. נחום נזכר בפעם האחרונה שחזתה את עתידו בקפה. היה זה בצעירותם, בטרם נישואיו הראשונים. הנבואה שלה הייתה אז מדויקת. אמרה לו שלא יזכה לבנים. “אני רואה נהר גדול של בנות, עלא בח'תק!", קבעה בשפתה המתובלת בערבית. מאז סירב בתוקף שתחזה שוב את גורלו. אבל באותו ערב שבת, כשמצב רוחו היה רעוע, וכשלתחושתו לא היה לו כבר מה להפסיד וגם לא היה לו כל כך לאן ללכת - התרצה. 
 

נחום לגם מכוס הקפה וכשסיים הניחה על שולחן העץ. רחל הפכה את הכוס ובחנה בקפידה את הבוץ שנותר בדפנות. היא נדה בראשה לשלילה. 

“מה קרה? מה את רואה שם?", התעניין.
 

רחל שמרה על שתיקה, בוחנת את הכוס, מביטה לרגע בנחום וחוזרת להניח את עיניה בקפה. 

“בן כמה אתה היום?", שאלה.
 

“עוד מעט 70", מצץ גרעין נוסף.

“כבר לא ילד, אה?"
 

“מה לעשות. מזדקנים. מה את רואה?"

“אני רואה בחורה צעירה".
 

“בת כמה?", נחום חייך את חיוכו נטול השיניים.

“אולי 25, מקסימום 30".
 

“מה לי ולבחורה צעירה?", צחקק.
 

“תשתוק, כשאני מדברת!", הרימה מעט את קולה ושבה להניד את ראשה לשלילה.

פניו של נחום הרצינו באחת.
 

“כמה זמן לא ידעת אישה?", שאלה אחרי שתיקה קצרה.

“או־הו, שנים",
 

“ובא לך לדעת?"
 

נחום חייך במבוכה.
 

“ערב שבת היום, זה דיבורים בטלים", קבע.

“אני רואה בחורה צעירה וקצת מג'נונה", הרצינה.

“מג'נונה?"
 

“מג'נונה, מג'נונה!", לחשה וסובבה את אצבעה על רקתה.

“היא תתחתן איתי?", בלע את רוקו.
 

“איזה תתחתן? למה יש לך צורה להתחתן עם צעירה, יא ווחש?!".

נחום נעלב עד עמקי נשמתו. הוא קם והסתלק חזרה לביתו.
 

חודש וחצי לאחר מכן ציין נחום 70 שנה. אף אחת מבנותיו לא טרחה להרים טלפון ולברכו. אבל החברים בחמארה לא שכחו את יום חגו. לעזריאל, הבעלים, יש רשימת תאריכי הלידה של לקוחותיו הקבועים. בימים אלה הוא מפנק את החוגגים בכוסית משקה ובצלחת מזטים על חשבון הבית. נחום הוא הלקוח מספר 1 שלו, ולרגל יום הולדתו העגול החליט עזריאל להעניק לו פינוק אקסטרה.
 

בשעות הצהריים, לאחר שהתכבד בכוסית קוניאק חינם, ובארבע נוספות שעליהן שילם מכיסו, צנח ראשו של נחום על השולחן והוא שקע בשינה עמוקה. כעבור שעה ארוכה חש בטפיחה על כתפו.
 

“נחום, תקום, נחום!", שמע את קולו של עזריאל.
 

נחום פקח את עיניו והרים את ראשו מהשולחן. מולו ישבה בחורה שחורדינית ועל פניה חיוך חסר ניב עליון. הייתה זאת סימונה, זונת רחוב משומשת, בשנות ה־30 המוקדמות לחייה. חלק מגברי הכפר הדתיים נעזרים בשירותיה כשנשותיהן בימי הנידה. החברים מסביב העלו חיוך ועודדו אותו ללכת איתה לביתו. נחום הנבוך קם והניח את כפו בכף ידה שהושטה לעברו. 

“אני זקן, זקן", חייך.
 

סימונה משכה את ידו וביחד יצאו אל דירתו הצמודה. “אני יעשה לך גוד טיים, החברים שלך שילמו, אל תדאג על הכסף". הצהירה כשנכנסו. היא הפשיטה אותו מבגדיו המרופטים וציוותה עליו לעלות למיטה. נחום הסתיר את מבושיו. לתדהמתו היא אחזה בצרור הבגדים והשליכה אותם דרך החלון, היישר לשלולית בוצית בחצר. נחום נזכר בנבואתה של רחל. “יא מג'נונה, מה עשית? למה זרקת הבגדים?", צווח. סימונה העלתה חיוך ממזרי.

“מותק, אני הולכת לעשות לך גוד טיים כל הלילה. עד מחר אתה תרזה חמש קילו ותצטרך בגדים חדשים".
 

“יו־הו, מג'נונה אמיתית, זאתי!", לחש והביט בה מתפשטת. בלי לחשוב פעמיים הוא קם מהמיטה, רכן והרים את בגדיה. הוא התקרב לחלון והשליך אותם אל השלולית הבוצית. סימונה פערה לעומתו שתי עיניים גדולות ושחורות כפחם. “מה עשית, יא פסיכי?!", צווחה. 

“יא אהבלה", צחקק נחום והוסיף, “עד שתצליחי להעמיד אותו, הבגדים שלך כבר לא יהיו במודה!".