ארץ חדשה

לפני שנתיים בערך קיבלתי מייל מחברי הטוב צ'ארלי אדלי, בעל טור שבועי בעיתון בשם "DOUBLE VISION", יהודי בריטי המתגורר באירלנד יותר מ־20 שנה, שהיה תלמיד שלי על פי הגדרתו וחברי הטוב על פי הגדרתי. "קראת את הספר החדש של ג'.מ קוטזי?", הוא שאל בשורת הנושא והמשיך, "'ילדותו של ישו' הוא ספר כל כך משונה, אלגוריה עמומה שאני לא יודע איך לאכול אותו. בבקשה תקראי אותו ותחזרי אלי עם הבהרות".

שתי הנחות יסוד עמדו בבסיס הדרישה של צ'ארלי (מלבד התובענות המעודנת שלו): הראשונה, מוצדקת לחלוטין אגב, הייתה שלא ייתכן כי יופיע ספר של הסופר הדרום אפריקאי, חתן הנובל לספרות, שלא אקרא. ההנחה השנייה, שגם היא לא מופרכת לגמרי, היא שאני דוברת "קוטזית" שוטפת, ברמה של שפת אם לפחות, ולפיכך אבין את כל אותן עמימויות, את כל החלקים הסתומים, הסגורים לעצמם, את החוטים הרופפים של הסיפור שהוא התקשה לעכל.

והנה, הספר בתרגומו האמין תמיד של אברהם יבין הופיע לאחרונה, ואני מניחה שקוראיו המושבעים של קוטזי לא פסחו עליו, אבל הביקורת, המרחב הדל בחמצן זה שנים, שבו הייתה צריכה להתרחש סערה מסוימת, ששם התבקש מאמץ לפענוח החידה המצויה בספר כפי שעשו מיטב המבקרים בעיתוני העולם, ובכן הביקורת המקומית הזו - המאכזבת, הגחמנית, המוטה והמגויסת לאג'נדות פרסונליות, שהשכלתה מחוררת חורים גדולים - לא תרמה רבות להתקבלותו של ספר שכתב מגדולי הסופרים החיים, לוחם נחוש נגד האפרטהייד, משקיף חמור סבר העוסק באחת השאלות הגדולות של התקופה הזו, סיפור הפליטים.

וזה עיקרה של העלילה: גבר מבוגר מגיע עם ילד לארץ חדשה ולעיר בשם נובילה. הילד הזה אינו ילדו. על זה הוא עומד בתקיפות כשהוא משיב על שאלותיה של פקידה במרכז הקליטה, והוא גם אינו נכדו אף שהיה יכול להיות, אבל הוא אחראי לו. באותה נשימה מבקש הגבר מחוסר העבר להפנות את תשומת לבה לכך שהילד שלו לא מרגיש טוב. איכשהו בסתירה הזו בין התעקשותו על כך שהוא אינו אביו של הילד לבין השימוש בלשון הקניין "הילד שלי", מצוי יחסו של הגיבור, סימון הוא השם החדש שניתן לו, אל הילד שקיבל את השם דויד. האבהות, אחד הנושאים הטעונים בהיסטוריה של התרבות, מיסודות המיתוס היווני והטקסטים היהודיים־נוצריים, זוכה לטיפול חכם, מעודן ועצוב, הנחשף לאטו כמו אריזת מתנה שצריך להסיר ממנה שכבה אחר שכבה של נייר עטיפה עד שמתברר שהנייר עצמו הוא לב העניין.

להיות מחוסר בית, ללא מולדת ושפה זה להיות FATHERLESS, יתום מאב. וסימון והילד נאלצים לוותר, נוסף לארצם ולשפתם, גם על זיכרונותיהם. כי זו העסקה המוצעת למהגרים - למחוק את עברם ואיתו את מרבית רגשות הזיקה כגעגועים, תשוקה, יגון, אהבה. מה חדש? קוטזי הוא אמן הקדרות, סגנונו לקוני, יבשושי, הפרוזה שלו אינה משדרת עונג משום סוג שהוא, תיאורי המין בספריו מעוררים אי נוחות ואין בהם שום דבר ארוטי, וכתיבתו החסכונית מושפעת מעבודתו ב־IBM, שלדבריו לימדה אותו, כי אפשר להקדיש אינסוף זמן לליטוש ועריכה. בראיון יוצא דופן שנתן בשנות ה־80 אמר קוטזי, "כולם רואים קדרות וייאוש בספרי, אני רואה בעצמי כותב ספרים קומיים, ספרים על אנשים רגילים המנסים לחיות חיים רגילים, חיים משעממים, שמחים, בשעה שהעולם מתפרק סביבם לרסיסים".

הנה: לארוחת הערב הראשונה שלהם בשיכון הוא מכין את האוכל החביב על הילד: פנקייקים עם חמאה וריבה. "אנחנו ניהנה להיות כאן, נכון?", הוא אומר, "זה יהיה פרק חדש בחיינו".

לאחר שהודיע לאלברו שהוא לא חש בטוב, בלי שום נקיפות מצפון הוא נעדר ימים מן העבודה. הוא משתכר יותר ממה שנחוץ להם לצורכיהם, יש מעט כל כך מה שאפשר להוציא עליו כסף והוא לא רואה למה עליו להתיש את עצמו לשווא. זאת ועוד, כל הזמן יש באים חדשים המחפשים עבודה מזדמנת שיכולים למלא את מקומו בנמל. וכך יש בקרים שהוא מעביר פשוט בהתבטלות במיטה, מנמנם ומתעורר, נהנה מן החמימות השמשית הבאה בעד החלונות של ביתם החדש. מי מבין הקוראים שמצא מילה אחת מיותרת או חסרה, בבקשה צור קשר.

זו לא הפעם הראשונה שבה קוטזי כותב אלגוריה על מקום שאינו קיים. "מחכים לברברים", ספרו השלישי, מתרחש בשום מקום ספציפי תחת שלטון טירני. הצלחתו זיכתה את קוטזי בהצעות לכתוב במכה של הסופרים - ה"ניו יורקר" וה"הארפר'ס". ספרו הבא, "חייו וזמניו של מיכאל ק'", זיכה אותו בפרס הבוקר הראשון שלו וב"חרפה" בבוקר השני.

אבל "ילדותו של ישו" - שבמבט ראשון נראה כתאומו של "הדרך", ספרו הפוסט־אפוקליפטי הידוע של קורמאק מקארתי על אב ובנו המהלכים בארץ ישימון אחרי חורבן עולמי שסיבתו אינה ידועה, והוא משל על הצרכנות האמריקאית, הוא ספר המתאר עולם שהוא היפוכו המושלם של מה שהאנושות נושאת אליו עיניים, דיסטופיה. במידה רבה הספר מבקר את חולשותיהן של האידיאולוגיות הגדולות של המאה ה־20, ולשם כך נובילה מעוצבת כמו מדינה מזרח־אירופית תחת שלטונה של ברית המועצות, דלה מבחינה חומרית, חסרת שמחה, נוקשה ומעורבת באופן מצמרר בתודעת אזרחיה, ועם זאת, סולידרית, לא חמדנית, הגונה באופן ילדותי. את מקומם של אוכלי האדם בספרו של מקארתי תופסים בירוקרטים אפורים: הם מגיעים אל המשרד ברגע שהאישה קדורת הפנים סוגרת אותו. לאנה אין זכר.

"יש חדש בעניין החדר שלנו?", הוא שואל, "מצאתם את המפתח?"

האישה מזדעפת. "תלכו בכביש, בפנייה הראשונה תפנו ימינה, תחפשו בניין ארוך נמוך, הוא נקרא בניין C. תשאלו על סניורה וויס. היא תראה לכם את החדר שלכם"...

הוא מראה לה את כספו. "את יכולה להגיד לי כמה זה?"

"אתה לא יודע לספור?"

"התכוונתי, מה אני יכול לקנות בזה? אני יכול לקנות ארוחה?".

הדים של קפקא ושל "מחכים לגודו" של סמואל בקט עולים מן הספר לכל אורכו, באופן די צפוי. את עבודת הדוקטורט שלו הקדיש קוטזי לכתיבת של בקט, וקפקא הוא כצל הנופל על רוב ספריו. אבל השם, "ילדותו של ישו", מלווה את הקריאה כמו נקישת טפטוף מנדנדת, חלשה ומרוחקת אך אינה מאפשרת להתעלם ממנה. זו בחירה מצוינת של סופר ששמות ספריו תורמים לקריאה רק לעתים רחוקות. משמעות השם מתגלה בכמה היבטים. אחרי שמשימתו של סימון למצוא להם קורת גג ולהבטיח לעצמו עבודה שהיא קשה ומסוכנת בנמל העיר, כפורק סחורות, הוא ניגש למשימתו העיקרית: למצוא, או נכון יותר לבחור, את אמו של דויד. זו הייתה הבטחה שהוא התחייב לקיים, אבל כיוון שהזיכרונות הישנים נמחקו והמסמכים שהיו תלויים על צווארו של הילד באונייה, ובהם כנראה מידע על הוריו הביולוגיים, נעלמו, סימון מתחיל לשוטט בעיר הצחיחה, בטוח שכשתתגלה לפניו האם הוא יזהה אותה מיד.

לא עובר זמן רב ואינס (קדושה), אישה אטומה במעט, עוינת וחסרת ילדים, נבחרת להיות האם החדשה. משהו אומר לסימון שזו צריכה להיות אמו של דויד, משהו שלא מוסבר גם בסיומו של הספר, אך הנה, הפלא ופלא, מתרחשת לידת הבתולה שמסבירה באופן חלקי את שמו הטעון של הספר. בצער עמוק מעביר סימון את הילד שכבר הפך להיות ילדו אל האישה הנבחרת ונאלץ להיות מורחק מחייו.

ב־1989 נפל ניקולס, בנו של קוטזי, מהקומה ה־11 של בית דירות. בהתאם לאופיו נמנע קוטזי מכל ביטוי פומבי לאבלו העמוק, אבל קשה שלא לראות בספר מחווה שוברת לב לאבהותו, לאהבתו לבנו ולאובדנו. אולי בזה גם נמצא ההסבר לכך שקוטזי (לצד דון דלילו) הוא הסופר החי האהוב עלי מכל. האסטרטגיה העקיפה שבה רגש עז מוצא את ביטויו רחוקה כל כך מהצמא שיש לקוראים הארץ־ישראלים לסנטימנטליות חסרת בושה וללשון רגשנית של סופריה, קרוב אלי כקוראת, ובמידה מפתיעה גם ככותבת.

רוצים להבין על מה אני מדברת? חפשו ביוטיוב אירוע ספרותי שהתרחש באדלייד שבאוסטרליה בהנחייתו של קוטזי. הוא מספר את הסיפור כולו. כשהסופר ג'ף דאייר, בדחן ידוע, עולה לתת את הרצאתו הוא אומר לקהל בהתרגשות, "אם לפני 20 שנה מישהו היה אומר לי שיבוא יום וסופר דרום אפריקאי, זוכה בפרס הבוקר ובפרס נובל, יציג אותי לקהל באוסטרליה, אני פשוט לא יודע איך הייתי מגיב. אני משער שהייתי אומר, 'זה מדהים, נדין גודימאר היא הסופרת האהובה עלי!". גלים של צחוק גואים וגוועים חיש קל כשהמצלמה מתמקדת בפניו הקפואים של קוטזי המייבשים את אווירת העליצות המשוחררת. ועם זאת, האיש שהקולגות שלו באוניברסיטת קייפטאון אומרים שב־30 שנה ראו אותו צוחק רק פעם אחת ושמכריו העידו כי היו ארוחות ערב רבות־משתתפים שבהן קוטזי לא אמר ולו מילה אחת, הוא שכתב את הדברים הבאים:

"מה זה תוהו ובוהו?"

"אמרתי לך לפני כמה ימים. תוהו ובוהו זה כשאין סדר, אין חוקים להיאחז בהם. תוהו ובוהו זה דברים שסתם מסתחררים להם. אינני יכול לתאר את זה טוב יותר".

"זה כמו כשהמספרים נפתחים ואתה נופל?"

"לא, זה לא, בכלל לא. המספרים אף פעם לא נפתחים. אנחנו בטוחים עם המספרים. המספרים הם מה שלא נותן ליקום להתפרק. אתה צריך להתיידד עם המספרים. אילו היית ידידותי אליהם יותר, היו הם ידידותיים יותר אליך, ואז לא היית צריך לפחד שהם יתמוטטו לך תחת הרגליים".

אנחנו, שגדלנו על סיפור העקידה, אנחנו ותסביכי המשפחה שלנו, האחים השולחים יד בנפשו של זה, הזורקים את אחיהם לבור, המרמים את אביהם כדי לזכות בירושה, צריכים לקרוא בצמא את הסיפור המקראי־עתידני היפהפה הזה ואז לחזור ולקרוא את כל ספריו של ג'.מ. קוטזי.