בשבת שלפני יום הזיכרון הבינלאומי לשואה התמקדה הסוקרת בדפיו של יומן יוצא דופן. ינינה השלס היתה בת שתים־עשרה כשהגיעה מלבוב לדירת מסתור בקרקוב. מציליה, בתוכם אנשי המחתרת הפולנית, נתנו בידה מחברת אפורה ועיפרון וביקשו שתכתוב את קורותיה בעודם טריים. הזיכרונות נדמים לשרטוט קו נקי ומדויק על פני תאריכים, שמות רחובות, נהלים ותקנות שלטוניות המשתנים בתזזית, סדר יום של בריחה, התחבאות, עבודה קשה, תנאי מחיה בלתי אנושיים.
זהו דוח מזוויע בבהירותו הלקונית. בין הקווים הישרים שזור קו אחד רך ונמס, המסמן את הקשר של הכותבת לאמה. דאגתה לה, אובדנה, געגועיה לאֵם. בין קו התרוצצות למציאת מחבוא לקו מרוץ להשגת תעודת מעבר, ילדה ערירית ממלאת את חללי הסיפור בדממת בדידותה. השלס שרדה במשך שנים בלבוב הכבושה על ידי הנאצים והאוקראינים. תחילה בחברת אמה, וכשהיא מיטלטלת מדירה לדירה בטרם יגיעו הרודפים, אחר כך בגטו לבוב ולבסוף במחנה העבודה יאנובסקי. בשהותה שם חברה לאנשי רוח שיצרו חיי תרבות למען האסירים. בתוך סדר יום של שינה־לא־שינה בצפיפות גדולה, עבודה קשה בחום ובקור, בתזונה של מי מרק דליל ובתנאי תברואה נוראים הילדה כתבה שירים. מתוך השיר לאמא: “וכאשר לילה במחנה/ ודממה מסביב,/ מן השמיים תרדי אלי,/ תתיישבי על דרגשי/ וכמו בימים עברו, תנשקי את מצחי". בזכות שיריה הבחין בה הסופר מיכאל בורביץ', והוא שדאג להצלתה.
לחומרי מציאות יש נטייה לפלוש אל בין עמודים של ספר ולהימהל בהם. באותה שבת שלפני יום הזיכרון לשואה, ירה מאבטח ישראלי בילדה בת 13 שרצה לעברו עם סכין ביד. בלשון החדשות המאבטח “חיסל" את הילדה בירייה. שמה היה רקיה עיד אבו עיד. היא לא תכתוב ספר על החיים בענתא תחת הכיבוש הישראלי, אבל שמה ייזכר בתולדות המדינה כראיה לניוון האבר האנושי מנפש הישראלי המאבטח עצמו לדעת. לצלמי העיתונות הותר באותה שבת לצלם את היריעה השחורה שמתחתיה ניכר מתאר גוויית הילדה.
מי שכתבה את יומן הילדה היהודייה תחת הכיבוש הנאצי היא היום חיפאית באמצע שנות ה־80 לחייה, פעילת שלום. באפילוג כתבה: “אבל העבר הטרגי שלנו אינו מקנה לנו את הזכות להחרים אדמות, להרוס בתים, לעקור עצי זית שטופחו על ידי דורות של בני אדם, כדי ליצור מקום מחיה לכל יהודי העולם. מי שפועל כך תורם לזילות השואה. (...) עתידנו במזרח התיכון תלוי ביצירת תנאים שיאפשרו לנו לחיות כאן ביחד, ללא המלחמות החוזרות על עצמן ופוגעות בפלסטינים וגם בנו באופן פיזי, נפשי ומוסרי".כדברים האלה אמרה גם על בימת המחזה שעלה על פי ספרה. “כשאני רואה מה קורה במזרח ירושלים, זה מזכיר לי מה שראיתי בילדותי בלבוב. נכשלנו ביחסי אנוש, נכשלנו לחיות ביחד וזה כואב לי מאוד".
הספרון הדק ראה אור בשפות שונות, החל מ־1946. הגרסה העברית רואה אור רק עתה. התקופה המתוארת מתחילה ביוני 1941, אז נכנסו הגרמנים ללבוב, והיא מסתיימת עם חילוצה של ינינה ממחנה יאנובסקי באוקטובר 1943. קשה להשתחרר מהרושם המעיק שהדוח הזה מותיר. הכתוב מעיד על נערונת אמיצה ונחושה, שנחנה בכוחות נפש וגוף נדירים. סיפורה הענייני נקרא בקצב מרוץ כתיבתו, קצבה של הנרדפוּת. הטקסט חושף את הערנות הנדירה של הילדה, את הפיכחון והתושייה לשרוד כשהיא נותרת לבדה, ובעיקר - הזיכרון החריף לפרטים הקריטיים להישארות בחיים.
אין מרירות ושנאה ביומן הילדה. בהיותה ליידי נאורה, ינינה מציינת עתה שסלחה לדודה שלא פתחה לה דלת כשהתדפקה מבוהלת. היא מבינה שהדודה רצתה להציל את בנותיה.
יומן המרגלת
“שם צופן: וריטי" (מאנגלית: ענבל שגיב־נקדימון, הוצאת עוץ, 304 עמ') הוא רומן מלחמה מושך תשומת לב. זהו סיפור בדיוני המתרחש במציאות שכל פרטיה מקובעים היטב בעובדות היסטוריות. גיבורות ההרפתקה האווירית, המתרחשת בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הן טייסת ואשת מודיעין. שתיהן פרי דמיונה של המחברת, אליזבת וויין הבריטית, טייסת בעצמה, שטרחה רבות בתחקיר לקראת הכתיבה, כפי שהיא מציינת ב"דבר הסופרת". “זכרו", היא כותבת לקוראים, “שלמרות שאיפתי לדיוק היסטורי, הספר הזה לא אמור להיות ספר היסטוריה טוב, אלא סיפור טוב". וזהו אכן סיפור טוב כשלעצמו, סיפור סוחף ומלא עניין ומעורר רגשות, אך לא מושלם. הדמויות הנשיות הנושאות אותו על כתפיהן בוראות חברוּת חיילית מכמירת לב. הן נועזות, הן אמיצות, אבל הן גם רועדות ונבהלות וטועות ובוכות, במיוחד הטייסת.
“שם צופן: וריטי". מאנגלית: ענבל שגיב־נקדימון, הוצאת עוץ, 304 עמ'
המרחק מן השלמות טמון ביצירת מטה הגסטפו בעיר הצרפתית הבדיונית אורמה. וויין התחייבה לסיפור מסגרת, ובכך טמנה לעצמה מכשלה. רוב הסיפור מובא כיומן אישי של המרגלת, שנכתב על פי פקודת החוקר הגרמני. קשה להימנע ממודעות לצרימה הזאת בבדיון המתבסס על מציאות היסטורית. מופרכות גדולה בולטת כאן מבחינת היתכנות סיטואציה, שבה המרגלת הבריטית כותבת בשקיקה בין עינוי לעינוי, במשך שישה שבועות. על כורחו הופך הקורא למשת"פ של הנאצי האכזר. בעיה נוספת שמסרבלת את מרוץ הסיפור: השבויה מתחכמת וכותבת על עצמה בגוף שלישי ובהומור. מוזר. ההכרח לכלול ביומן דגימות עינויים וצרחות מחדר החקירות הסמוך, מעצים את תחושת המלאכותיות של התיאורים המוזילים את זוועת עינויי האמת שנגרמו אז לאסירי הגסטפו. למרות הפגימות, יש בספר כוח רגשי שאין לעמוד בפניו. תיאורי הטיסות משני עברי התעלה מרוממים את הנפש למקום שרואים בו רק את הטוב והיפה.
