חסד מופלא": הכתיבה מביאה את חנה טואג "הכי קרוב לאלהים"

"הרובע הקטן", ספרה החדש של חנה טואג, נפתח במחשבות על קבורה לא יהודית, הרהורים על כדי חרס ושרפת גופת אם, ומסתיים בסצנת הנחת תפילין. בין שני אלה מתאחדים מזרח ומערב, יהודים וערבים, דתיים וחילונים, מציאות ובדיה, כולם דיירי אותו הרובע. רובע כעולם בתוך עולם, אדם כעולם בתוך עולם. ובאחד העולמות יוצא גיבור הספר אור רוזן משכונת ילדותו עג'מי ביפו לצפת, בעקבות צרור מכתבים שכתבה אמו חבצלת לאחותה אסתר במשך 40 שנה, אחרי שעזבה את משפחתה הצפתית והלכה אחרי אהבה אסורה.

"הרובע הקטן" (הוצאת אבן חושן) הוא ספרה השלישי של הסופרת והמשוררת חנה טואג. קדמו לו קובץ הסיפורים קצרים "עלים של חסה" והרומן "לאורה" (שזכה במקום הראשון בפרס קוגל לספרות יפה ב־2011).

פולסים של שירה

טואג כותבת ומדברת שירה. היא צובעת במכחול דק מן הדק את ההתרחשויות, והמילים רותמות אליהן את כל החושים. "הסופר רץ למרחקים ארוכים בגלל רוחב היריעה, ריבוי הדמויות, המקומות והעומק הפסיכולוגי הכרוך בפיתוח עולמן הפנימי של הדמויות. המשורר הוא רץ למרחקים קצרצרים, כדי לתפוס את הרף הרגע", מסבירה טואג. "שירה לגבי היא פעימות נשימה המאפשרות את הריצה הארוכה של הפרוזה. לכן משולבות בפרוזה שלי נגיעות של שירה. פרקים מסוימים נפעמים בי כשירה, בקצב של שירה. כמו המונולוג הלילי של דניאל ב'רובע הקטן', החושף בפני הקורא את מקהלת הקולות המשתוללת בו בלילה של נדודי שינה. את הפרק הזה חשתי בפולסים של שירה. בעבודה על רומן נדרשת יגיעה רבה, לא רק בכתיבת הרומן עצמו, אלא בעבודת התחקיר הקודמת לה. העבודה אומנם קשה, אך מתגמלת ומרתקת בכל שלביה. הסופר בורא עולם קטן על דמויותיו, סמטאותיו וניחוחו המיוחד. ולא פעם מתפלא למראה המוצר המוגמר ושואל את עצמו: אני כתבתי?".

והכתיבה נושאת בתוכה עוד הפתעות.
"בזמן הכתיבה אני כל הזמן מופתעת מהנס הזה, המתרחש לנגד עיני וקורם מילים ומשפטים. אני מאמינה באמונה שלמה שכל יוצר הוא כלי וצינור לקליטת שפע רוחני ומסרים מלמעלה. אני מופתעת כשחומרים, הן בשלב התחקיר והן בשלב הכתיבה, נופלים לידי בתזמון מפליא. אם חיפשתי במהלך כתיבת פרק מסוים מודעה מצחיקה בלוח מודעות, מיד באותו הבוקר נתקלתי בה בדרכי. אם החלטתי לכתוב על נושא מסוים, עוד באותו היום הוא הוזכר בטלוויזיה. לא חסרות דוגמאות. תקצר היריעה. הכתיבה היא נס, ואני מלאת התפעלות מהסיוע המופלא שאני מקבלת במהלכה".

הכתיבה מפגישה את טואג עם הרבדים העמוקים ביותר בנפשה – המודעים והלא מודעים. "הכי קרוב לאלוהים", היא אומרת. "היא מפגישה אותי עם הפלא בהתהוותו – בריאת עולם ממילים. עם פלא המילים. גם אם הכותב יתכנן היטב את מהלכי הנרטיב, יש יד נעלמה שתוביל אותו לנתיבים לא מתוכננים מראש. ההתחלה והסוף ידועים מראש, והאמצע מפתיע לעתים אף את היוצר עצמו. כתיבה הוא תהליך מאוד רוחני שבו מתחבר היוצר אל כוחות שמעליו המרעיפים עליו חסד נפלא".

עלילת הספר נולדה בעיצומה של כתיבת הרומן הקודם שלה, "לאורה", שנכנס ללב החברה היהודית הכפרית בלוב של ראשית שנות ה־40, בימי השלטון האיטלקי, מנקודת מבטה של נערה שהרתה לחייל איטלקי, ומוטל עליה להסתיר את הריונה. בבית הספר התיכון שבו לימדה טואג, נודע לה שאור, אחד מתלמידיה, הניח את התפילין של סבו ששרד את השואה בבר המצווה שלו, כפי שהבטיח אביו של אור לאביו שלו.

"כבר למחרת הובא תיק התפילין לכיתה ועבר מיד ליד, כשהנער בן ה־15 מספר את הסיפור של התפילין, כפי שסיפר לו אביו", היא אומרת. "כבר אז החלטתי שאור יהיה שמו של גיבור הרובע שלי, וסצנת הסיום בספר תהיה הנחת התפילין של סבו, כשרצועות העור המהוהות של התפילין הישנות הופכות לרצועות אור הנאחזות באילנות ונוסקות לשמיים אל מול הרי מירון בצפת. ככה זה אצלי. סצנת הסיום קודמת לסצנת הפתיחה. גם ב'לאורה' וגם בקובץ

סיפורי 'עלים של חסה', תמיד בא הסוף וסימן את ההתחלה".

בכל יצירה יש גרעין של אמת וכל סופר מפזר יסודות ביוגרפיים בספריו. כך גם ב"הרובע הקטן". "אבי המנוח רצה לגור בעג'מי בחושה מול הים לכשיפרוש מעבודתו", היא מספרת. "הוא היה פנטזיונר באופיו. הוא לא הספיק, אבל אני הבאתי אותו לשם בספרי והגשמתי לו משאלה. מלכתחילה זו הייתה הסיבה לכך שחלקה הראשון של העלילה מתרחש בעג'מי ביפו, אבל בדיעבד יש לכך סיבות עמוקות המונחות בחלקן במקום הרוחני: חדש מול ישן, ימה של יפו מסמל את היצריות והסהרוריות, את זרמי התת־מודע. וימה של צפת הוא ים אחר. ים של הרוח, הנרמז בצבע התכול של בתיה".

היהודי האידיאלי

הדמות האהובה עליה ב"הרובע הקטן" היא דמותו של דניאל, בן דודו של גיבור הספר. לאחרונה היא נתקפת געגועים של ממש. "יש והסופר חש געגועים לדמויותיו או לאחת הדמויות האהובות עליו", אומרת טואג. "בלזק, למשל, רצה שביאנשון, הרופא אציל הנפש מספריו, יטפל בו על ערש דווי. אכן מוזר אבל לא בלתי מובן, כי היוצר בצלמו יוצר, ובדמות האהובה על הסופר הוא יצק הרבה מגעגועיו וכיסופיו, והיא סוג של מודל המייצג את ערכיו. בדמות של דניאל מגולמת דמותו של היהודי האידיאלי לפי תפיסתי. הוא חכם לב ומחובר לשורשיו, בוגר אוניברסיטה בפיזיקה ופילוסופיה, מה שמאפשר לו ראייה רחבה ועמוקה של המציאות. הוא שירת בצבא ביחידה קרבית ותרם את חלקו למדינה. הוא גם לומד בבית מדרש קבלי ומשלב רוח וחומר בכל הליכותיו. הוא יהודי מאמין ושומר מצוות, אך אינו כופה על אחרים את אמונותיו. הוא יינן ומשורר בהווייתו ומלא חסד. בנוסף לכך הוא יפה תואר ובעל חוש הומור. אבל הוא לא מושלם, שכן אין לך שלם יותר מהשבור. הוא מלא התלבטויות כרימון. הוא האדם השואל, החושב. נופל, אבל תמיד קם. אני חשה לאחרונה בצורך עז ומוזר לדבר איתו, להתייעץ איתו כשהמציאות החברתית סביבי הופכת יותר ויותר לבלתי נסבלת. זה אדם היודע להכיל ולקבל את זולתו באמפתיה מלאה. 'ואהבת לרעך כמוך' הוא נר לרגליו. כמה אנו חסרים אנשים כאלה בחברתנו השסועה".

ויש כמובן גם איחולים לספר.
"הייתי מאחלת לספרי לפרוץ את סמטאות הרובע, ולהיות עיר ואם וארץ ולהגיע לידיו של כל אדם המחפש דרך ושואל שאלות, כי ייעודו של האדם הוא ללכת בדרך ולהגיע לתובנות. אדם שאינו בזרימת הליכה נקרא עומד. רק מלאכים עומדים, כי הם נעדרי יצר, נעדרי לבטים. לאדם יש חופש בחירה בין טוב לרע, ולכן הוא נמצא תמיד בדרך, בהתלבטויות בחירה. הוא נועד לצמוח, לא לקפוא על שמריו. ספרי עוסק במהות המרכזית הזאת של האדם - שאלת הדרך והבחירה. הייתי רוצה שיהיו לו הרבה קוראים. הוא ספרות המשלבת ארץ ושמיים, רוח וחומר - מטרת היותנו כאן".