בלי תרועות יח"צ מקדימות נופל לידי ספר, שמדגים ברוב יופי איך מזמינה יצירה אמנותית לקריאה מעורבת. רגע לפני שהתחילה הקריאה ב"משחקים ושעשועי שווא" (במקור (“A Sport and A Pastime", לא הכרתי את הספר ומחברו, ועם תחילת הקריאה הלכתי לאיבוד בהנאה שאין לי כוונה להסתיר.



גם אם נסיר מהשולחן את העובדה שלסוקרת יש זיכרונות חיים באופן אישי מאותה עיירה קטנה בלב בורגונדי, שבה משתקע המספר האמריקאי; וגם אם נשכח שהיא פרנקופילית ופריז נהדרת בעיניה יותר מכל עיר, אך הכפרים והעיירות שבין שדות צרפת סופגים יותר מכך את תשוקתה הלא–מתכלה לנופים שמאות שנים דבקו בהם; וגם אם ננקה את הדיון מכל תחושה נעימה שמעלה תיאור נסיעה ממושכת בכבישים כפריים, בבקרים מוקדמים ובלילות מאוחרים; ובאמת, גם אם הסקירה תהיה חפה מכל היבט סובייקטיבי של המקישה במקלדת, עדיין יהיה הרומן הפיוטי הזה שלם וראוי לכל המלצה.



ועם זאת, כמה נפלא יותר הסיפור בהציגו אופציה למעורבות אישית. ג'יימס סולטר (1925–2015), יליד ניו יורק, כתב רומן שכולו הזמנה לחוויית קריאה עשירה הנוצרת ממפגש בין יצירה איכותית לקוראת ששמחה למצוא בה דלת פתוחה לרווחה.



הסיפור טומן בתוכו המצאה אמנותית וירטואוזית המאפשרת למספר להיות הוא עצמו, נתון במסגרת מגבלות חושיו, ובה בעת יודע–כל. הוא יכול לראות, לשמוע, להריח ולתעד אירועים המתרחשים בחדרי חדרים. ליתר דיוק, בחדר המואפל, במיטה שבה מתחבר ידידו הצעיר לגופה של נערה צרפתייה. המספר הוא אמריקאי באמצע חייו השוהה בצרפת לצורכי פרויקט מעורפל של צילום אמנותי. הוא נוסע ברכבת מפריז לאוטן (אני חוששת שהניקוד העברי טועה בשם העיירה, ואפשר היה פשוט לאיית כך: אוטאן) כדי לגור בבית גדול וריק.



החל מתיאור הנסיעה המפורטת ברכבת, נוכח הנופים הרצים לנגד עיניו, וכלה בתיאור רחובות העיירה, הסופר הכותב דרך עיני המספר, אוחז בידיו מכחול מופלא. תיאורי הנוף המשתנה, כפי שהם נראים בעיניים אמריקאיות, עירוניות, הם פיסות שירה. יש לבוא מרחוק, כדי להבחין במבט שוקק במעשי האור בשמיים ובקירות הבתים. “העיירה הכחולה, הנרפית הזאת. החתולים שלה".



המספר שם לב לפרטים מפני שהוא אמן. ומפני שהוא אמן הוא יכול לתאר בדבקות כפייתית גם את מה שדמיונו הקודח מצייר. מכר אמריקאי צעיר בא לבקרו באוטן. הם נוסעים לטייל במכונית הראוותנית, המוזנחת, של הצעיר. בבר לילי הם רואים נערה. המבוגר חושף הזיות נבוקוביות, הצעיר מממש אותן. קשר מיני עז נוצר בין הצעיר לצרפתייה הצעירה מאוד. המספר מעשיר את חייו המשמימים בסצינות ארוטיות מדומיינות.



הוא מתנהל בחוסר סיפוק בעיירה שקפאה בזמן למרגלות הקתדרלה המפוארת, ובו–בזמן תודעתו מרחפת בחדרי מלון עם הזוג הצעיר המנסה מגוון חדירות. המתח בין התיאור החושני של החוץ המתנהל לתומו מעונה לעונה, לבין הסצינות הארוטיות שבחדרים פנימה, הוא מעשה אמנותי מרהיב. אקטים מיניים סבלניים מתרחשים בחללים אינטימיים, בעוד סביבם מזדחל מהלך נטול מודעות של רחובות שנכנעו מכבר למסורות מקובעות.



הנערה הצרפתייה היא בורה ותמה ולומדת במהירות. יש לה תקוות. האמריקאי הצעיר הינו חדל–אישים מפונק. המספר צופה בהם, חוזה את הסוף. “גופיהם פתוחים ורעננים. הם תמימים יותר מדי. הם כמו ילדי עצמי ובשרי, והם מדגימים קשר שאין כל סיבה לקיומו".



סולטר אחז בידו פריזמה רבת פיאות והטה אותה בתנועות זעירות ואטיות אל מול האור. כך הראה איך הסיפור הבנאלי הופך ליצירה חד–פעמית.



"משחקים ושעשועי שווא", ג'יימס סולטר, מאנגלית: יונתן דה שליט, עם עובד, ספריה לעם, 213 עמ'

ציטטות

1. "ואני פוקח את העיניים גם ואומר לה, את יודעת שאני זורם איתך על כל דבר, אבל אני עשיתי גוגל על מדיטציית בראשית, ואני לא בטוח שאני מוכן לצעד קיצוני כזה. והיא מכבה את הקטורת ואומרת, איך שאתה רוצה שרון. זאת לא הפעם הראשונה שאתה בורח מלהפוך להיות בורא בתוך העולם שלך".



2. “ואני מסתכל על עצמי בראי, וקולט שאני נראה כמו ג'קלין קנדי אונאסיס עם הקפוצ'ון והמשקפי שמש, ואני אומר, וואו, פאקינג וואו, ומוציא את האייפון, ומשרבב שפתיים בפתיינות אל עצמי, ומצלם, ועושה פילטר שחור–לבן".



3. “והקלטנו את השיר, והצטלמתי על העטיפה ערום עם תינוק בלונדיני שנראה כמוני, ושחררנו את השיר לרדיו, והשיר הגיע למקום ראשון, ואני הצטלמתי לשער בפנאי פלוס, ואני הסכמתי לבוא לריאיון אחד בפריים טיים, וישבתי ודיברתי עם כובע שממנו ירדה רשת שחורה וצפופה שהסתירה לי את הפנים". (מתוך “2007" מאת קובי עובדיה, זמורה–ביתן, 249 עמ')



4. “הזדהות המצלם עם דמותו–הוא, שיוצרת את האני, היא אחד ההיבטים הפוטותרפויטיים של הצילום. או על פי תפיסתו של פרויד: ההתאהבות מתרחשת ברגע שבו ליבידו נרקיסיסטי הופך לליבידו של האובייקט. אם נתייחס לצילום כבבואה עצמית, או אפילו בבואה של ‘האחר', הרי שהאנרגיה הקתקטית חוזרת ומושקעת באני, שממנו יצאה בתחילה. סגירת מעגל זו מתאפשרת בצילום, שאינו נעלם כמים בנהר או בבאר, והיא משאירה חותם עמוק ואף נצחי בנפש של המתבונן, בנפשו של הצלם, בנפשו של המטפל". (“צמצם התשוקה, פסיכותרפיה וצילום", מאת ענת בוצר, רסלינג, 255 עמ')