נל הרפר לי, מחברת הקלסיקה הספרותית האמריקאית "אל תיגע בזמיר", הלכה לעולמה היום (שישי) בגיל 89 בביתה שבמדינת אלבמה בארצות הברית. מקורות בעיר מונרוויל, בה התגוררה לי אישרו את הידיעה.
בשנה שעברה עלתה לי לכותרות כשהוצאת הספרים שלה ״הרפר-קולינס״ הודיעה שספר נוסף של הסופרת שכתבה את רב המכר ״אל תיגע בזמיר״ ואף זכתה עליו בפרס פוליצר ב־1961, יצא לאור בחודש יולי הקרוב. על פי הפרסום, עורכת הדין של הרפר לי, טונג׳ה קרטו ממונרוויל, מצאה עותק של ספר לא ידוע של לי. העותק הוסתר בתוך העותק המקורי של ״אל תיגע בזמיר״, הוא נכתב לפני ״אל תיגע בזמיר״ ומעולם לא פורסם. לפי הדיווחים, לי קיבלה בהתרגשות אדירה את הידיעה על מציאת העותק העלום, שיצא לאור בדיוק 55 שנים אחרי פרסומו של ספרה היחיד.
הספר ״אל תיגע בזמיר״, שיצא לאור ב־1960, נכתב מנקודת מבטה של סקאוט פינץ', בתו של אטיקוס פינץ', עורך דין לבן שמגן בבית משפט על שחור שמואשם באונס של לבנה. פינץ' אינו מצליח להגן על לקוחו, שמורשע ותולה את עצמו לפני הערעור. הספר מתרחש במייקומב, עיירה דרומית קטנה, דומה למונרוויל, מקום הולדתה של לי עצמה ומבוסס במידה מסוימת על חייה. כך, כמו גיבורת ספרה, לי היא בתו הצעירה של אמאסה קולמן לי, עורך דין מקומי שנכשל בהגנה על שני שחורים ועזב את המקצוע.
מאז יציאתו לאור תורגם ״אל תיגע בזמיר״ ל־40 שפות ונמכר ב־50 מיליון עותקים. כמיליון עותקים שלו נמכרים מדי שנה בכל רחבי העולם, מהם כמה אלפי עותקים נמכרים בישראל. בשנת 1999 נבחר ״אל תיגע בזמיר״ לספר הטוב של המאה על ידי ״לייבררי ז׳ורנל״, ו״טיים מגזין״ הכתיר אותו ב־2005 כ״ספר הטוב ביותו בכל הזמנים״.
למרות שהייתה עשירה מאוד - על פי הערכות לי הרוויחה כמיליון דולר בשנה מתמלוגים - לי ואחותה חיו חיים צנועים. ללי לא היה מחשב ואפילו לא מכונת כתיבה חשמלית. היא למדה משפטים, כמו אביה ואחותה, אבל לא סיימה את לימודיה. אחרי שנת לימודים אחת עברה לניו יורק, עבדה כפקידת הזמנות בחברת תעופה וכתבה את ״אל תיגע בזמיר״ בסיוע קומץ חברים שהעניקו לה סכום כסף המספיק לשנת מחיה כדי שתוכל לכתוב. מאז היא חיה בניו יורק ובמונרוויל, נסעה באוטובוסים וברכבות, טיילה ברגל בניו יורק, צפתה במשחקי בייסבול וביקרה במוזיאונים לבושה בבגדים פשוטים, נושאת תיק גדול. זרים שלא הכירו אותה היו בטוחים שהיא קבצנית.
בחורפים בילתה במונרוויל בחברת אחותה. הן אכלו במסעדות מקומיות. לי הייתה ידועה באהבתה לדג השפמנון שהוכן עבורה באחת המסעדות המקומיות. הן גם דגו דגים והאכילו ברווזים באגם המקומי. כמו ג׳יי.די סלינג׳ר, אמילי דיקנסון ותומאס פינצ׳ון, גם לי שמרה על מרחק מהעולם. היא לא התראיינה מאז 1964. ״אתה נדיב מאוד״, אמרה לכתב בריטי שהתלווה אליה כשהאכילה ברווזים באגם מקומי לפני ארבע שנים, אבל סירבה להתראיין, והייתה המומה כשתיירים נקשו על דלת ביתה.
״כל מה שהיא צריכה זה רק מיטה טובה, חדר אמבטיה, מכונת כתיבה וספרים״, אמרה עליה אחותה לפני שנים אחדות. ״היא אוהבת לקרוא את מארק טוויין, ג׳יין אוסטין וולט ויטמן ובזה לסופרים שכותבים רק כדי להתפרסם״.
כמה אירוניים נשמעים היום דבריה של לי, כשלא ברור מדוע נדחפה להוציא לאור טיוטה ישנה של ״אל תיגע בזמיר״. ״אנשים שכותבים שונים מאנשים שחייבים לכתוב״, היא אמרה בעבר. ״מי שכותב למען תגמול של הכרה או תגמול כלכלי - לא יודע מה הוא עושה ואינו יכול לקרוא לעצמו סופר. כתיבה היא משהו בתוככם. אם אין לכם את זה, שום דבר לא יכול לייצר לכם את זה״ היא אמרה בעבר.