החבר'ה מברודוויי חוזרים: תרגום חדש, חיים חדשים. הביקורת של תלמה אדמון

אני מתקשה לוותר על ביצועים ראשונים של יצירות תמורת אינטרפרטציות חדשניות, אבל הפעם נמחקו ספקותי המוקדמים. ההנאה התעצמה ככל שהוספתי להלך במורד ברודוויי, בין המסעדה של מינדי למאורה של צ'רלי גוד–טיים. אלה המקומות שבהם מוצא עצמו המספר בשעות שאזרחים תמימים ישנים לעומק. ובזכות ראניון עליו השלום (1880–1946) והתרגום החדש, המספר כשלעצמו מעורר סקרנות.
 

מן העדות העצמית המשובצת בסיפורים, עולה כי המספר נקלע כעֵד בעל כורחו לפעילויות אפלוליות. הוא בעצם פחדן, ואולי רק זהיר, מה שדי מוזר מצד מי שיושב תמיד בחברת רמאים, מבריחים, גנבים, רוצחים וסתם מאפיונרים קטנים. הוא רווק תושב ניו יורק המבקר גם במחוזות פשע נוספים כגון פילדלפיה ואטלנטיק סיטי. בכל שעה ביממה הוא יושב במקום שאוכלים ושותים ומתבדרים בו, אוהב אוכל יהודי (גפילטע פיש וקרטופלעך), מתעב תינוקות, מתגעגע למיטתו אך אינו זוכה להגיע אליה בשל היגררותו עם פושעים קטנים וגדולים למעשיהם הליליים. כמו כן הוא ניחן בקול בריטון יפה (אין הוא מצטנע בעניין זה) ואוהב לשיר שירי אהבה ברביעיות קוליות. והוא מאזין גדול לסיפורים המובאים אל שולחנו.
 

מעבר לגבו של המספר מציץ דיימון ראניון (אלפרד דיימון ראניָין במקור, יליד קנזס) עיתונאי וסופר ניו יורקי, שתיאוריו את חברת הרקק העבריינית בניו יורק של שנות השפל הגדול, הם שופעי חיי אמת ומשכנעים, עד כי אין ספק שעוד רגע פולשים לחדרנו הקט הארי הסוס, איזדור הקטן וג'ון מספרד, שלישייה קרימינלית מתוך שפע הטיפוסים שמרימים את הסיפורים הנעלים. 
 

לבד מדליפות סלנג משנות נעורינו, שמתקשות להשתבץ בהווי הראניוני (פּיזדיולוך, דרדלה), מלצר עשה כאן עבודה מצוינת, והנאתו הניכרת מעצם התרגום שפוכה על כל עמוד. אחרית הדבר הרצינית, הקלילה וההכרחית שלו, מרחיבה את יריעת ההתייחסות ליצירת ראניון ולנוסחי התרגום. המתרגם טרח גם על הערות לסיפורים, כדי להיטיב עם צעירי 2016, ששנות ה־30 האמריקאיות אולי חתומות מפני סמארטפוניהם. 
 

אי אפשר לחקות את הסגנון הראניוני, הנראה קליל. כל מילה שקולה היטב ויושבת במקומה המדויק. הסיפור מעוגן בפרטי מציאות מוצקים ביותר. ההווי המתממש הוא המצאה מצודדת של ראניון, הנשענת על עובדות מרות מתקופת השפל הכלכלי. ההתרחשות הווית, במין הווה מתמשך ונשרך, כאילו כולנו היינו בברודוויי מאז ומעולם, אזרחי עיר הגברים, וכולנו ממשיכים להתרועע עם אותם פושעים מאיימים וחביבים, שלכל אחד מהם כינוי מזהה. סביבם נעות “הפרגיות". נשים בגילים שונים, ואפילו ילדונת אחת (“מיס מארקר הקטנה"), שסוחטת דמעות מעיני עבריינים קשוחים. 
 

כל סיפור אוטונומי, מקים עלילה חדשה המסתיימת על הצד היותר טוב של ההרגשה, גם אם מדובר בעצב. רצף הסיפורים מחייה רחוב גדוש בבני אדם המתרוצצים בחיפוש אחר קומבינה. אין הכרח לקרוא לפי הסדר. אפשר להתחיל ב"בּוּץ' משגיח על התינוק", ובאותה מידה אפשר לפתוח ב"ג'נטלמנים, לחיי המלך!" או בכל סיפור אחר מתוך “וסיפורים אחרים". 

יצחק לבני כתב ספר צנוע בהגשתו (“קטעים מתוך חומר החיים", עריכה ואחרית דבר: אלאונורה לב, הוצאת נ.ב. ספרים, 158 עמ'), המאגד פרגמנטים על ילדוּת. ילדותו שלו באמצע תל אביב, וילדותם של ילדיו. המבוגר מתבונן באירוע שנחרת בזיכרונו, ומתאר אותו לפרטיו מעמדת הילד שחווה אותו ובו–בזמן מעמדת המבוגר המתבונן בילד שהיה.

ילד המסתכל מן המדרכה בחמור פצוע השרוע על הכביש, או מבוגר גבוה המסתכל בילד המנסה לפתוח דלת, והידית רחוקה מהישג ידו. לבני אינו מתייחס לרגעי הילדות כחלק מרצף בנאלי. אין בספר תיאור של המובן מאליו או הקולקטיבי. מדובר בביקוע ופרישה של מומנטים חריפים, שההרהור המבוגר מפרק מהם את השבלונה כדי למצוא בהם את המיוחד, האינדיבידואלי, לקבע את מהותם ולנעוץ אותה בלוח הנצח.

הקורא לומד להימלט מהאובדן בלוע הזמן. הוא נחשף להתבוננות אינטימית, בלתי צפויה וישירה. תיאור האב המתקלח, למשל. האב החולה שוטף מעצמו את המוות. כופף כתף אחת. פרטים שעין רגישה מבחינה בהם ולב חכם מפענח באומץ.

על ברכט

מסה מורכבת, מרתקת בזכות הכותבת וסגנונה האישי, ובזכות האובייקט הנודע, בן דורה ומולדתה. חנה ארנדט, כתבה “על ברטולט ברכט" (בחר וערך: יצחק לאור, מגרמנית: נועה קול, רסלינג, 100 עמ'). הפילוסופית היהודייה, שנמלטה מגרמניה דרך צרפת לניו יורק, כתבה חיבור על דרכו הפואטית–פוליטית של ברכט, שנמלט עד דנמרק ועד קליפורניה, ושב אל זרועות מזרח גרמניה הקומוניסטית.

שנים אחדות לאחר מות ברכט ב–1956 במזרח ברלין, כתבה ארנדט את הניתוח הקדחתני על יצירת המשורר, כפי שהיא משקפת את בחירות חייו. מקריאת הטקסט מתקבל הרושם שהכרח בער בארנדט להבליט את שבחי שירת המשורר ומחזותיו, לשמוח על האמת הנועזת שבהם, ולהצביע על דעיכת אמנותו עם כניעתו לקומוניזם.