מילה שלה: גלית דהן קרליבך מסבירה איך ביקורת גרועה יכולה לעזור

גלית דהן קרליבך היא סופרת, מורת דרך ומסאית. נולדה בשדרות בשנת 1981 וגדלה בה, באשדוד ובירושלים. כלת פרס ראש הממשלה לשנת תשע"ד ופרס אקו"ם ע"ש דבורה עומר לשנת תשע"ג. זכתה במלגת פרדס לסופרים צעירים מטעם הספרייה הלאומית לשנת 2014. על סיפוריה הקצרים זכתה פעמיים בפרס עינת למדע בדיוני ולפנטזיה וספרה "ערפילאה" היה מועמד לפרס גפן.
 

סיפורים, שירים, מאמרים ומסות מפרי עטה פורסמו בבמות שונות כגון "עיתון 77", "מאזניים", ynet, "שבת" ועוד. סיפורה הקצר "לינבר" נכלל באסופה דו־לשונית בגרמנית ובעברית "לא נשכח, נצא לרקוד" וזכה במקום הראשון בעיתון "ברלין היום". בין יצירותיה: "אחותי כלה והגן נעול", "קצה", "ערפילאה" – ספר ראשון בטרילוגיית פנטזיה לנוער - ו"ערפילאה: שובו של פי־עשר"  – השני בטרילוגיה.

האם היום, לאור גילך וניסיונך, יש יצירות שהיית שבה אליהן ומשנה אותן – מוסיפה, מסירה, גונזת?

"אמנם היצירה כפי שפורסמה היא שיקוף של הזמן, של השלב ושל המקום שבהם נמצאתי, אך כשאני מניחה לחוש הביקורתי שלי, אני חושבת על הרומן הראשון 'אחותי כלה והגן נעול'. אני אומנם לא חוששת בעצמי לקרוא אקספוזיציות ארוכות, כמו רומני המאה ה־19 ויצירות קלאסיות בכלל, אבל נראה לי שהאקספוזיציה שכתבתי ארוכה מדי, ואני חושבת שהייתי צריכה לקצץ אותה. אני חושבת שזה נבע מפחד שאאבד שליטה על היצירה, ולכן הארכתי".

"אני מפרידה מאוד בין היותי סופרת להיותי סתם אדם, זה מתבטא מאוד בחומרים ובדמיון שבו אני עושה שימוש רחב בכתיבה. אז כאדם אני יכולה להיות חפיפניקית מאוד, מעולם לא הייתי תלמידה שקדנית, אבל כשאני כותבת, אני אכן מגיעה עם פחד שהמשמעת העצמית שבניתי בכוח תתפוגג. שאאריך במקום שבו צריך לקצר. שהרוח הממציאה שלי תשתלט על כל החלקים האחרים בספרים. אבל בעניין הזה אני מברכת ומודה כל יום על העורכות שלי".
 

"מה שנראה כלפי חוץ לא באמת קובע. רק עכשיו, אחרי כמה ספרים, אני יכולה לומר בפה מלא שחוסר ביטחון הוא עניין נפלא לאמנות כדי שתשתכלל ותמשיך. החששות מהכל – גם מהעולם החיצוני וגם מהעולם הפנימי, שמא היצירה לא תעמוד כמו שצריך בפני עצמה. לגבי העולם החיצוני, חוויתי מצדו דחיות רבות, אין לי מה לעשות. לגבי העולם הפנימי, להשתפר ולהשתפר ולקרוא המון".

 

"כל הזמן. אני מעדיפה לא לנקוב בשמות, אני לא אוהבת שהמדיה הופכת להיות שק חבטות, זה הרי חזק על חלשים בסופו של דבר, אבל מדובר בעורכי עיתונים שלא רצו לפתוח את הדלת, לשניים מהם שלחתי בשם בדוי, ורצו לפרסם. מדובר במוסדות, בוועדות. את מכירה את העולם הזה. לפעמים מספיק שלא תהיי ב'חבורה' של מישהו כדי שלא יכלילו אותך או יעניקו פרס, הדברים ידועים".
 

"מכיוון שיש משהו שמנצח קליקה: כישרון, עקשנות והתמדה. וכמובן גם כמה כשפים מצד סבתא שלי המתוקה. אני אומנם זוכה להצלחה, אבל הנה, מכתב דחייה מקרן עם הספר מונח על שולחני. בשלישית הם לא ניאותים להעניק סיוע לספרים שלי, אלו שגם המבקרים החריפים לא יכלו להתנער ממקומה וחשיבותה של השפה והעברית על להטוטיה בהם. פעם הייתי נכנסת לדיכאון מכך. היום החלטתי להיכנס לראש החסידי – כל לאו כזה מקרב את הגאולה".
 

דהן קרליבך נולדה בבית ספרדי דתי־מסורתי. בשלב מאוחר יותר עברה עם משפחתה מהדרום לירושלים. "אני מברכת את אלוהים – המרוקאי, כמובן – על כך שלא יצא לי להיוולד, כמו חלק מאחי ואחיותי, אל תוך המציאות הירושלמית", היא אומרת. "אצלנו הגדירו לאלוהים יעדים והקציבו לו זמן מוגבל. בשאר הזמן – המשפחה והסיפורים והרכילות והשכנים היו מעל הכל. כך שבאמת אין לי למה להתגעגע. מעולם לא הייתי חלק מהציונות הדתית, עוד קליקה רצינית, אגב".
 

בין עיסוקיה, דהן קרליבך לומדת לטינית בשיעורים פרטיים, ומקפידה כל יום לתרגם ולהתאמן. "לטינית זו שפה נפלאה. אני הרי סופרת מערבית שחיה וניזונה בעיקר מתרבות המערב, וכשאני אומרת תרבות המערב אני מתכוונת גם לתור הזהב של יהדות ספרד", היא אומרת. "מעבר לעובדה שמדובר באהבה ואין לי אפשרות להסביר את המשיכה שלי לעניין, אני חושבת שכדי להכיר תרבות לעומק, צריך ללמוד את השפה שלה. אני בכלל לא טובה בשפות, אבל האהבה ללטינית מפצה".
 

"אני אולד סקול. יש לי אינטרנט, ופייסבוק כמעט שנתיים, אבל אין לי סמארטפון, וואטסאפ וכל זה. בתחום הזה יש למדע בדיוני הרבה מה לומר על זה, וכאחת שחובבת מדע בדיוני, אני די מבועתת מהכיוון של איבוד פרטיות שאליו צועד העולם. יש משהו בתפיסה הישנה שלא עולה היום, וזה מציק לי וזה עניין של שוליה. לעבוד קשה ולא לרצות להשתוות מיד לאמן הטוב ביותר. לכן הרשתות החברתיות הן אשליה מסוכנת".

"לגמרי. אני חולמת על היום שבו כל הרשתות ייפלו ואנשים ייאלצו לצאת לרחובות ולראות עם מי התכתבו במשך שנים. לסתותי מתהדקות בהנאה כשאני חושבת על כל התגרות וקטטות הרחוב שיפרצו. אנשים יקללו, יפרצו את השיח הזורם והמכבד, וסוף־סוף נראה בני אדם ולא ישויות ערטילאיות".
 

"לא, בכלל לא. רציתי להיות שופטת – עד שהבנתי שאין קורלציה בין צדק למשפט, וטרינרית, שחקנית תיאטרון, קולנוענית, עד שהבנתי שאני צריכה לחזור לנעליים הישנות והנוחות והמרופטות ביותר, כלומר לסיפורים".
 

"לגמרי מהדמיון ומאותה מילת כישוף שבה משתמשים מדענים ומכשפים – 'אילו'". 
 

"לדעתי זה משהו שלא ניתן לקטלוג. יש שכותבים מתוך שיעמום ויש שמתוך שובע. יש מתוך מהפכנות ויש מתוך שאלות קיומיות מטרידות. רוב הסופרים הנערצים עלי ממש לא היו מתקני עולם בחייהם – דיקנס, קפקא, אפילו לא טולסטוי – שהשקיף עלינו מבעד לאחוזה, וזה תמיד מחזק את הטענה שלי שאין ולא צריך להיות קשר בין חייו הפרטיים של היוצר לבין הספרות שלו".

"ודאי שלא! מה יש לאישה בת 35 לדבר על עצמה? אני מתייחסת לאירועים מסוימים כחומרי גלם שאני יכולה לעבות שיהוו בסיס לעלילה, אבל האמת היא שאפילו קורות חיים אני לא יודעת לכתוב".
 

"מפעילת כדור פורח, כדי שאוכל לבהות בשקט".

 

דהן קרליבך מסבירה את הקטבים באופייה בעזרת המזל שלה – מזל דגים, שאותו מגדירה מזל כפול: "אני רחפנית וביסודי לא אסרטיבית כלל, לא יודעת לעמוד על שלי ומתנדבת לכל דבר, חינם כמובן. אני הטיפוס הכי בוהה שנברא במרחב לאחרונה. עם זאת אני מאובחנת כהיפראקטיבית אמיתית. לקח לי 20 שנה להצליח לשבת בכלל. רק בגיל 26!".
 

"כוחות נפש עצומים. באמת. בלי צחוק. קשה לי מאוד לשבת, ואם כבר אני יושבת, זה רק כדי לקרוא או לבהות, ממש כך. בימים הראשונים עבדתי עם סטופר, הייתי מכוונת שעון לחמש דקות. ובוכה כשלא מצליחה לשבת וכשהמוח קופץ נורא. לקח לי בערך חצי שנה לעבור את מחסום חמש הדקות. ממש אילפתי את המוח".
 

"דמייני לעצמך מצב גיאולוגי כזה: סלע גיר קשה, המים מחלחלים. הם מחפשים מקום לצאת מהסלע הנורא. בינתיים הם מרגישים כלואים. ככה אני, כלואה במוח עם כל כך הרבה דמויות וסיפורים באין יכולת לכתוב אותם, ואז כשזה נעשה בלתי נסבל, הבנתי שאני מוכרחה לשבור את זה".
 

"חנוך המותק".
 

"כן, הוא באמת עודד אותי וגם בנה לי שולחן כתיבה".
 

"כתיבה לילדים ולנוער דורשת הרבה יותר. צריך להיות מאוד אמינים ולשמור על קצב טוב. היתרון אצלי הוא שמראש אני אדם מאוד לא חינוכי, כך שאין לי אפשרות, גם אם אני רוצה, להיות דידקטית וחינוכית".
 

"ברור שיש פה ספרים מזעזעים שזוכים לביקורות משבחות, וברור שטעם ההמון, הקליקה ומצב החברות עם הסופר משפיעים מאוד. אני דווקא זכיתי לביקורות טובות, אבל ביקורת אחת על הרומן 'קצה' הוכיחה לי שיש חוסר ענייניות. יוני ליבנה כתב עליו ביקורת מזוויעה, ונראה שהוא מתבלבל בין דמותי – כפי שהוא תופס אותה – לבין הגיבורה של הסיפור. התייפחתי כל השבת, אבל אז קרה משהו מדהים. חנוך קרא את הביקורת שוב ואמר לי שיש פרט בחיים שלי, לא של הגיבורה, שלא מוזכר בשום מקום ברשת, שאותו יוני ליבנה השית על הגיבורה. העלילה מתרחשת במדבר יהודה ואי אפשר בכלל להחמיץ את העניין, בשטח הפקר שהוא לא התנחלות, זה בדיוק היה הקטע, מערבון. אבל יוני ליבנה כתב 'התנחלות בבקעת הירדן'. לפני כמה שנים, גרנו בבקעת הירדן ביישוב נוראי, אלו היו שנתיים רעות ומרות. אני לא יודעת מאיפה יוני ידע על בקעת הירדן, אבל מה שבטוח הוא שהצירוף 'התנחלות בבקעת הירדן' היה חייב לבוא מאיפשהו, והעובדה שהוא השתמש בפרט אוטוביוגרפי שלי כדי לתאר את הגיבורה היא חטא עצום. כשגיליתי את זה הרגשתי הקלה. כאמור, לפחות פעמיים שלחתי יצירה בעילום שם, ופעמיים התקבלה לאחר שלא התקבלה לפני כן".

 

"ברור שיש קשר הדוק, אין לי טלוויזיה אבל אני משערת שאם יציעו לסופר ללכת לתוכנית ריאליטי חושפנית הוא יתפרסם בקרב ההמון ויוערץ, מה שיתבטא גם ביחס המבקרים כלפיו. זו קצת הכללה, אבל יש בה קורטוב של אמת".
 

"המקרה של רביניאן מבהיר שוב את האיוולת שבוועדות ובמוסדות: בואי נסתכל על ספרים אחרים שלא נכנסו למערכת החינוך. אני לא חולמת אפילו על יום שזה יקרה לי. כמובן שאני אמביוולנטית, כי מי רוצה להופיע כחומר לבגרות? אבל שוב, גם כאן הכל פופוליסטי, ופופוליזם זו מחלה איומה".

תמונות: יח"צ