במגמת אליה: הסופרת והמשוררת איריס אליה כהן מספרת מדוע התחילה לכתוב רק בגיל 38

איריס אליה כהן נולדה ב־1969 בכפר יובל וגדלה ביסוד המעלה. את התואר הראשון בריפוי בעיסוק סיימה באוניברסיטה העברית בירושלים. כיום עוסקת אליה כהן בכתיבה, בפיסול, בקדרות ובתיאטרון חזותי. בשנת 2011 יצא לאור ספרה הראשון, "מכתוב", וזיכה אותה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן לספרות לספר הביכורים הטוב ביותר. בשנת 2013 יצא ספרה השני "דושינקא, נשמה" , וב־2014 יצא לאור ספר שירים ראשון שלה, שנקרא "שחרחורת". בשלהי 2015 זכתה אליה כהן בפרס ראש הממשלה ליצירה, ובחודש שעבר יצא לאור ספרה השלישי "גלבי" (ידיעות ספרים), שעוסק בפרשת ילדי תימן, ומיד הפך לרב מכר.

אליה כהן נשואה לפרופסור משה כהן אליה, והשניים מתגוררים עם ארבעת ילדיהם בקריית טבעון.

האם היום, לאור גילך וניסיונך, יש יצירות שהיית שבה אליהן ומשנה אותן – מוסיפה, מסירה, גונזת?
"אני יודעת שיש כאלה שמסתייגים מההקבלה ליחסי אמא־ילד, סופרת־ספר, אבל אני מוצאת שהיא הכי קרובה למציאות הפואטית שלי. ולכן, בדיוק כמו שכאמא צעירה עשיתי טעויות רבות, אני חושבת שהייתי אמא נוקשה וקפדנית, שלא לומר כפייתית, ככה גם בתחילת דרכי ככותבת הייתי בוסרית, לא יודעת מספיק או יודעת פחות, ועוד ועוד. ברור לי שעשיתי טעויות רבות, יש אינסוף דברים שהייתי כותבת היום אחרת, שהייתי משנה, שהייתי מפתחת או גורעת, שהייתי עורכת מחדש, אבל כאדם, אין לי נטייה לבַכות או להתחרט. מה גם שחלב שנשפך – נשפך, כידוע, וספרים שהודפסו – הודפסו, ואי אפשר, עדיין, למחוק את הבדיעבד, ולכן לא תמצאי אותי מכה על חטא, אלא מנסה למנוע חטאים עתידיים".

ובכל זאת, יש לך דוגמאות לשינויים שהיית עורכת?
"ב'מכתוב', למשל, הייתי מוסיפה פגישה נוספת בין אחסן ועירית. אחסן יוצא מהסיפור בבת אחת. המשבר שעירית עברה, בעיני רוחי, בעקבות מותו כמעט ולא מתואר. ב'דושינקא', הייתי גורעת את הפרק או מצמצמת את חלקו של רחמים בסיפור, אולי אפילו מוותרת על המפגש המיני ביניהם. רחמים הופיע מלכתחילה כדמות משנית, שמגלמת את מוטיב הקלקולים בספר, אך נדמה לי שהקלקולים היו מובנים גם בלעדיו. ב'שחרחורת' הייתי משנה את סדר השורות ב'תפילה', ומוסיפה שורה שהייתה מלכתחילה, והושמטה בתהליך העריכה. יש אינסוף שירים שהייתי משנה את סדר השורות או משמיטה שורות. עד לרגע הירידה לדפוס עוד ערכתי שינויים והכנסתי אפילו שיר נוסף, שנכתב יום לפני כן".

“זמני קצר"

אליה כהן מתמסרת לכתיבה מדי יום, במשך שעות ארוכות. "אני כותבת מתוך תחושת דחיפות ובאופן אינטנסיבי מאוד", היא מציינת. "בעבר תליתי את זה בעובדה שהתחלתי לפרסם בגיל מאוחר, בגיל 38, רק אחרי שסיימתי להתמודד עם קשיי פרנסה וגידול ילדים, אבל היום אני חושבת שזה גם קשור לאיזו תחושה שמלווה אותי שהזמן קצר, שזמני קצר, ולא הספקתי להגיד את כל מה שיש לי להגיד. יש לי שיר שמסתיים בבית הבא: 'לֹא הִסְפַּקְתִּי כְּלוּם/ וְהַשָּׁמַיִם יְרוּדִים וּנְמוּכֵי קוֹמָה/ נִרְאֶה שהָעוֹלָם סוֹבֵב לָרִיק/ וְגַם אֲנִי/ עוֹד לֹא הִסְפַּקְתִּי כְּלוּם,/ סָפֵק אִם עוֹד אַסְפִּיק'".

בגזרת הכתיבה יש לך איזה יעד, איזו מטרה אישית?
"המטרה היא לכתוב. הלוואי שיכולתי רק לכתוב. באמצעות הכתיבה אני מזקקת את מה שאני רוצה להגיד, לעצמי ולאחרים. אני מנסחת לעצמי את החיים. את התכלית שלהם. את המשמעות שלהם. העניין הוא שכתיבה, כמו כל אמנות אחרת, אינה שלמה בלא דיאלוג, בלא המפגש עם הקורא. ולכן המטרה הנוספת, המוצהרת לחלוטין, היא להגיע אליו".

יש לך דרך מקורית לפגישה נגישה יותר עם הקורא?
"אני מהיוצרים שמאוד פעילים בפייסבוק, בידיעה שהמדיה הזאת מנגישה את היצירה, מייצרת שיח פעיל, שוטף, רחב, רבגוני, חדש, ומקרבת אותי לקהל קוראים עצום. המדיה הזאת ממזערת את העולם האמיתי ומכניסה אותו לתוך קופסה קטנה. הפייסבוק הוא קצת 'עולם בונסאי'. כלומר, יש בו הכל, אבל בקטן. ולכן היא מתעתעת, כי הזמן, החיים, מחוץ לקופסה, לא שינו ממד. הם נשארו באותו גודל, ונוצרה אי התאמה".

מה הסיבה שהתחלת לכתוב רק בגיל 38?
"מילדות ידעתי שאני רוצה להיות סופרת. זה היה חלום חיי, שהוחנק באיזה אופן בגלל החיים. תמיד כתבתי. כילדה, הייתי הכותבת של הכיתה, של השכבה, וגם בצבא. אחר כך כתבתי שירים וסיפורים לאחייני ואחר כך לילדי, מחזות לתיאטרון בובות שהפעלתי, וכמובן המון מכתבים, כמו כל בני גילי. ההחלטה לכתוב 'ספר' היא בערך כמו החלטה להתחתן. כלומר, זו מחויבות. את חייבת להתמסר לה בכל מאודך. עד גיל 38 עבדתי במשרה מלאה כמרפאה בעיסוק וגידלתי ארבעה ילדים. אלו היו גם השנים שבהן בעלי למד והתקדם, וקשה מאוד עד בלתי אפשרי לאכלס שתי קריירות בבית אחד. גם עכשיו, כשלשנינו יש מציאות תובענית מאוד, זה בכלל לא פשוט. המהפך מבחינתי קרה אחרי לידת בני הרביעי, אסף. הרגשתי ריקה. הרגשתי שיש לי בור בבטן, ושאני חייבת למלא אותו. חברת נפש שלי, ורד אמר, שבאה להיות איתי אחרי הלידה, תפסה אותי באחד הימים והזכירה לי באלו המילים: 'הכל טוב ויפה, אבל אל תשכחי שרצית להיות סופרת'. המשפט הזה שלה היה המכתוב של 'מכתוב'. ספר הביכורים שלי. באותו לילה ישבתי לשולחן הכתיבה, עריסת התינוק לשמאלי, תנור ספירלות כתום לימיני, זה היה בחורף 2007, והחלטתי שאני מתחתנת. כלומר, כותבת ספר. לא סיפרתי על הספר לאיש, גם לא לבעלי, מתוך חשש שהחלום לא יקרום עור וגידים. אבל הוא קרם, וצמח וגדל, והצליח מעל ומעבר למשוער, והפך אותי לאישה מאושרת".

מכתבייך נראה שאת כותבת משמחה ולא מפצע.
"אני כותבת מאהבה, ואני שמחה עד מאוד בחלקי, בנסים הקטנים והגדולים שהגורל זימן לי, אבל בד בבד אני כותבת מתוך האין, מתוך ההיעדר, תוך ניסיון מתמיד למלא את הבור".

האם הבור הוא בין השאר הקיפוח העדתי?
"לא, ממש לא. אני גם לא אוהבת את המילה 'קיפוח'. יש לה צליל מתייפח, שמתקשר מיד לאישומים על בכיינות מזרחית. כך או כך, הבור הוא אצלי בבטן, וככזה, הוא פנימי, אינטימי מאוד, ואין לו שום נגיעה לעוולות חברתיות וסביבתיות כאלה ואחרות".

אך אי אפשר להתעלם מכך שהספר "גלבי" כולו בא לספר את העוול והקיפוח שנעשה לתימנים.
"פרשת ילדי תימן איננה קיפוח. פרשת החטיפות, האימוצים הבלתי חוקיים, תעודות הפטירה והקבורה המפוברקות, ההכחשה, הזלזול, ההתנשאות והגזענות כפי שבאו לידי ביטוי בשרשרת האירועים המתמשכת של מאות ואולי אלפי משפחות, מזרחיות בעיקר, איננה קיפוח, כי אם עוול עצום, פשע בל יכופר. כל מילה אחרת מקטינה את מידתם. 'גלבי' אכן מעמיד במרכזו את הנרטיב המזרחי, שבבסיסו פרשת חטיפות ילדי תימן. משאת נפשי בכתיבת הספר הזה הייתה לנַכח, מלשון נוכח, את הזיכרון המזרחי שב־70 שנות קיום המדינה מוזער והודר מספרי הלימוד וההיסטוריה, ואפילו מהספרות היפה. יש מעט מאוד ספרים שעוסקים בזיכרון המזרחי, בטח ביחס לזיכרון השואה, העומדת בבסיס הנרטיב האשכנזי, שעליו גדלנו כולנו".

וגם הספרות שלך מתמקדת בחושים ובהרחבת הלב, אף שב"גלבי" הרגשתי שאת מנסה לרסן את הרגשות.
"מעניין שאת אומרת את זה. 'גלבי' מכיל שני סיפורי כאב גדולים מאוד. ולכן, מטבע הדברים, היה לו פוטנציאל לייצר תחושות עצב עמוקות. אז יכול להיות שבלי להתכוון השתדלתי לא לגלוש לדכדוך קיומי שכזה. זה אולי הזמן לספר שבזמן הכתיבה בכיתי, אומנם, פעמים רבות, אבל גם צחקתי המון. בהרבה מאוד סצנות ממש התפקעתי מצחוק באמצע ההקלדה. בכלל, אני בן אדם שחווה את החיים כעצובים וכואבים, אך גם כמלאי שמחות קטנות וגדולות ורגעים צרופים של אושר, אהבה וחסד".

"תרבויות מעניינות אותי"

ב"גלבי" עושה אליה כהן הצלבה בין שני נרטיבים רגישים מאוד. "העמדתי את שני הנרטיבים, האשכנזי והמזרחי, זה מול זה", היא אומרת. "לא כדי להגיד 'זה אותו הדבר', אלא כדי לייצר את ההשוואה, את המחשבה, את השיח, את ההבנה שאף על פי שסיפור חטיפות ילדי תימן, מזרח ובלקן, קטן ומצומצם ביחס לשואת יהדות אירופה, מדובר בעוול עצום ומזעזע, שהושכח, הודר, הושתק והוכחש".

איך למדת על הנרטיב האשכנזי?
"עשיתי עבודת חקר מעמיקה ביחס לשני הסיפורים. קראתי את מרבית העדויות ממשפט אייכמן, צפיתי במשך שעות ארוכות בהקלטות מהמשפט ובסרטים תיעודיים ועלילתיים על השואה, סרקתי את הארכיון הווירטואלי של יד ושם ועוד. גם סיפור חטיפות ילדי תימן דרש ממני עבודת מחקר ארוכה ומקיפה. יתרה מכך, מכיוון שיש כאמור מעט מאוד תיעוד לפרשה, המלאכה הייתה קשה כפליים. ניגשתי לקטעי העיתונות ומסמכי ועדות החקירה ועדויות המשפחות, בזהירות, בחשש ובהסתייגות, שהרי גדלתי על התפיסה הרווחת בציבוריות הישראלית שלא היה ולא נברא, שמדובר בגוזמאות ובדמיון מזרחי מפותח. פרשת ילדי תימן היא פצע מדמם. אפילו לא צלקת. והוא לא מגליד. אני חושבת שקודם כל חותר הספר להכרה בפצע. יש בו קריאה להפסיק את ההכחשה. בני הדור השלישי לפרשה חשים עוינות ותיעוב למוסדות המדינה. ובצדק, מבחינתם. המדינה לא עשתה דבר כדי להכיר בכאבם וכדי לפצות את המשפחות".

האם האפליה המתקנת, שמגיעה בין השאר ביוזמות של שרת התרבות מירי רגב, מוצדקת לטעמך?
"אני בעד אפליה מתקנת, לא מהסוג שמירי רגב אימצה. זו אפליה פופוליסטית לטעמי".

היו תגובות לספר שהפתיעו אותך?
"כן, היו תגובות רגשיות, קוראים שסיפרו לי שהתגלגלו מצחוק בקטעים מסוימים, או שדמעו ואפילו בכו בקטעים אחרים. מישהי כתבה לי שהיא התקשתה לנשום לקראת סוף הספר. לא מעט אנשים כתבו לי שהספר הציף את סיפור ההיעלמות של בן משפחה שלהם, ושהם יוצאים לחקירה מחודשת אחריו. גם ההצלחה המהירה של הספר, כניסתו לרשימת רבי המכר כבר בשבוע הראשון לצאתו, היא הפתעה גדולה ומרגשת. זו הפעם הראשונה שזה קורה לי".

בהשראת מי נוצרו הדמויות הראשיות?
"הדמויות כולן הן פרי דמיוני, אבל פעמים רבות, אחרי שאני כותבת סקיצה ומפרטת בה איך הן אמורות להיראות, לדבר, להתנהג וכולי, אני ניגשת אל הרשת ותרה אחריהן. כלומר מחפשת שחקנים, פוליטיקאים ודמויות ציבוריות שאני חושבת שיתאימו לפרופיל שבניתי. ואז אני צופה בהן".

מעניין. איזה פוליטיקאי למשל היווה השראה לאיזו דמות?
"אני ממש לא יכולה לגלות, זה חייב להישאר חסוי".

גם בספרייך הקודמים הקפדת לתאר תרבויות. יש סיבה?
"כי תרבויות מעניינות אותי ומרתקות אותי. אם הייתי יכולה להרשות לעצמי הייתי נוסעת לכל המקומות שכתבתי עליהם".

בחיים אחרים, בת איזו תרבות היית?
"אינדיאנית, הודית, תרבות שמאמינה בכוחות על־טבעיים ובחיבור עמוק לטבע, ובעיקר לאדמה ולעצים".