הספר החדש של איתמר לוי הוא שיעור בכתיבה נועזת

"רעידת האדמה של הוגו", איתמר לוי, כנרת, זמורה–ביתן, 173 עמ'

אתם יודעים שיש לכם ספר טוב בידיים, כשאינכם מעלים בדעתכם איך אפשר לכתוב אותו אחרת. איתמר לוי כותב יצירות שיש להן אופציה אחת להיכתב. תבנית בלבדית שחומרים בלעדיים נוצקו לתוכה, ואין כל דרך אחרת להתיך אותם יחדיו. "רעידת האדמה של הוגו" עושה כבוד למכלול יצירתו של הסופר, כי הוא חתום בחותם הכתיבה הייחודי לו. נאמנותו לעצמי היוצר שלו חוברת כאן לרמת ליטוש ספרותי שראוי ללמוד ממנה. 
 

לוי כותב פשוט לכאורה, ובכך הוא זורע תעתוע נוסף במערך בסדר גודל קרקסי של תעתועים, שמהם הוא בונה את סיפורו. תחושת הפשטות נובעת מסגנון מסירה לפי תומו, ללא שכבות שומן מילוליות ותוך שימוש באוצר מילים מבוקר (כולל מילים מומצאות שהסופר מצביע עליהן). אלא שהחזית הנוחה אינה אלא צעיף שקוף לפני טקסט רב־הסוואות. לוי יצר עולם בתוך עולם בתוך עולם, בחש את העולמות זה בזה (בסיפור מופיעה דירה שצונחת ומתערבבת בדירה שמתחתיה), והוא מהתל בקורא, מתגרה בו לנסות להפריד בין העולמות, ליצור קוהרנטיות. 
 

כל זאת בטקסט שמעמיד פנים הגיוניים, ובעצם מוליך למסקנה שאין להפריד בין מציאות לדמיון, בין איתמר לוי המחזאי שבבדיון לבין איתמר לוי הסופר, או איתמר לוי שמוצא ספרים בתוכנית הרדיופונית של ירון אנוש. "כל האירועים התרחשו באמת. חלקם בחייו של המספר, וחלקם בדמיונו". בכל רגע שהקוראים יחושו כי הותר להם לעמוד לרגע על קרקע מוצקה, יבלבל אותם הסופר, ויתעה אותם הלאה. 
 

הסיפור הפשוט (לכאורה!): מחזאי כותב מחזה וממשיך להיות שותף למימושו בחזרות התיאטרון. הוא נותן הוראות מדויקות לתאורן (מכאן כותרת הסקירה שלפניכם), הוא מעורב עד לפרטים הזעירים בעיצוב התפאורה, בבחירת השחקנים. המחזאי הוא גם הסופר הכותב על המחזאי וההצגה שלו. חייו הפרטיים בעבר ובהווה, שבו הוא כותב את הספר ואת המחזה, מהולים ללא הבדלה בטקסט. פרטי מציאות מרמת גן של ילדות לוי ומימי בחרותו בתל אביב ומלימודי התיאטרון שלו, פורחים בטקסט כמו גם שמות ידועים, חנה מרון, למשל, או הסופר יצחק אורן, שלו הוא מקדיש את המחזה שבסיפור. אפילו את עורך ספרו במציאות הריאלית, יגאל שוורץ, הוא מכניס לסיפור על הסיפור. לוי כה מיטיב ללהטט בין מתחמי ההתרחשות, עד כי הקוראת, שנאבקה תחילה לקרוא את הרומן דרך המסננים הסטנדרטיים, ויתרה וזרמה עם הסיפור כמו נחל. וזאת הקריאה הנכונה בטקסט של לוי: זרימה כנועה לכאורה, אך פקוחה לקלוט ולשנות את תדרי הקליטה, בהתאם לפיתולי הטקסט הנשלט בידי כוח חזק מהרגלי קריאה שגורים.
 

המחזה: בבניין דירות תל אביבי. הוגו הקשיש, דון ז'ואן המתפרנס מממכר חפצים ישנים, נכנס לבקר את שכנתו האלמנה הטרייה. הגברת נמצאת בחדר האמבטיה והוגו משוטט בדירה ומפשפש בסודותיה. מכשיר כלשהו נופל לידיו, הוגו לוחץ על כפתור ומחולל רעידת אדמה המחריבה את הדירה. הוא נותר לשרוד בחברת יד שמבצבצת מהחורבות. מכאן מתנהל מחזה אוונגרדי המהדהד יצירות משל יונסקו ובקט. לוי מקפיד לציין את שמותיהם, כמו לומר שהוא אחראי אפילו לקונוטציות הקולקטיביות. הוא לוקח אחריות לעומק, גם על החשיפה האישית. היעדר מבוכה הוא רק יתרון נוסף של הרומן: "[ערב פסח 2015] אם אצליח לגרום לשני חלקי הספר להפוך לרומן אחד - דיינו". 
 

הציטטות לקוחות מתוך "יומן כתיבת הרומן", שגם הוא חלק מן הספר. עוד תוספת טקסטואלית, שקוממה את הסוקרת בתחילה, עד שהתרצתה מתוך הבנה שגם הטקסט החיצוני הוא חלק הכרחי בסיפור. מדובר בספרות משובחת המספקת קריאה איכותית מבדרת, אך מציעה גם שיעור בקריאה מתמירה, ולחפצים בכך - שיעור בכתיבה נועזת.

סיפור כיסוי

מרגלת ישראלית