מחשבות בלב אישה: מפעל ההנצחה המרגש של דליה הוכברג לזכר צבי ינאי

בצד עמד גבר עם תיק יפה. "מה אתם מחפשים, חבר'ה?", הוא שאל. "גיליון של 'מחשבות'", אמרנו במבוכה.

האיש פתח את התיק, הוציא שני עותקים ונתן לנו. "בבקשה". מאוחר יותר הבנתי שזה היה צבי ינאי עצמו, עורך כתב העת. כבר כשנתיים שצבי ינאי לא איתנו. בת זוגו, דליה הוכברג, עשתה מעשה גדול, טרחה והשקיעה זמן, משאבים ומרץ בהעלאת מפעל חייו לאינטרנט. הוכברג היא מנכ"לית מרכז המרצים לישראל, בת קיבוץ מעלה החמישה ואמא לתאומים, דניאל ויעל. אישה בתנועה. "עזבתי את הקיבוץ לתל אביב, הייתי 25 שנה בצה"ל, השתחררתי בדרגת סגן אלוף, פוטרתי ממרכז המרצים לישראל, קניתי מהבעלים את החברה ובה אני עובדת עד היום", היא מסכמת קריירה וחיים שלמים במשפט.
 

 

היא אוהבת את העבודה שלה. אוהבת ים ושמש. לקרוא ספרים. מוזיקה ישנה. לדבר. לצלם פרחים בטבע. לנגן בחליל צד. לשיר. במשך 25 שנה הייתה בת הזוג של צבי ינאי. הם לא נישאו, גרו בדירות סמוכות ובילו יחד את מרבית זמנם. הקשר שלהם היה מושא לקנאה. כמעט, אני מתפתה לכתוב, מודל מושלם לזוגיות טובה. חופש גמור לצד אהבה גדולה.
 

צבי ינאי היה הוגה דעות ואוטודידקט ישראלי, דובר חברת IBM ישראל, מנכ"ל משרד המדע וחתן פרס ספיר לספרות. הוא יזם, ערך והוציא לאור את "מחשבות", ונפטר בדצמבר 2013. את הספרייה האדירה שלו תרמה הוכברג ליישוב דליית אל–כרמל, וכאמור את החוברות של "מחשבות" העלתה לאינטרנט, כדי לאפשר גם לדור הצעיר, המקוון והממוחשב, גישה לאוצרות התרבות והידע האלה.

"גרתי ברחוב אשתורי הפרחי", אומרת הוכברג. "ושכנה שלי יום אחד אמרה לי ‘דליה, בואי תכירי מישהו'. אני מסתכלת ורואה את יול ברינר. הסתכלתי עליו - וזהו. כבר רציתי להיות אנה. ראיתי את מלך סיאם. הרגשתי שאני רוצה שהוא יהיה שלי".
 

ינאי הגיש אז את "דברים בגו" בערוץ הראשון, לבוש בחולצת הגולף השחורה שהפכה לסימן ההיכר שלו. "למחרת התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני אחראית על המחשבים במכללה לביטחון לאומי ורוצה שיגיע להרצאה", ממשיכה הוכברג. "אמרתי לו ‘אני רוצה להביא אותך, אבל רוצה לדעת על מה תדבר'. קבענו פגישה. באתי במדים. כובע אדום. כנפי צניחה. חברות שלי אמרו לי להתלבש ככה. טענו שזה עובד יפה על גברים כאלה. צבי היה ארץ ישראל הישנה והטובה. הצבא היה בשבילו חשוב מאוד. הוא היה מדריך צניחה. הוא זה שחגר לצניחה את יצחק רבין. בשבילו זה היה אחד הדברים הכי עמוקים וחשובים של המדינה. אז הנה, מגיעה לו למשרד צנחנית עם כובע אדום".
 

 

המפגש הראשון ההוא היה מתסכל. לא ממומש. "הוא סיפר לי דברים על הבית שלו", נזכרת הוכברג, "פירט על מה ידבר בהרצאה, נכנס לפרטים עם דוגמאות, ואני כל הזמן חושבת איך אנחנו נפרדים במעלית. נגמרה השיחה, הוא לוחץ לי את היד בנימוס ג'נטלמני ואומר לי ‘שלום'. ואני יורדת למטה מתוסכלת, הולכת הביתה ואומרת לעצמי ‘צריך היה לקרות משהו אחר'".
 

אחרי שלושה ימים היא קיבלה טלפון. "שלום, זה צבי ינאי. תשמעי דליה, בעוד חצי שנה לא יהיה לי אוטו, כי אני אמכור אותו. תוכלי לארגן לי הסעה?". ואז הוא המשיך: "אפשר לשתות איתך קפה?".
 

הוכברג הייתה רווקה בת 31. ינאי בן 50, גרוש עם שני ילדים. "אחד ההישגים הגדולים של חיי זה בפירוש החיים עם צבי ינאי. וזה שהשגתי אותו. טיפוס וכיבוש של פסגת הר הם דרך קשה מאין כמוה. הוא היה בשבילי האוורסט שרציתי לכבוש. וכבשתי".

ינאי נולד בפסקרה שבאיטליה בשם סַנדרוֹ טוֹט. אביו, קלמן טוט, היה זמר אופרה נוצרי הונגרי–רומני, ואמו, יוּצי גַלַמבּוֹש, הייתה רקדנית יהודייה ממוצא הונגרי. השניים לא נישאו והופיעו יחדיו ברחבי איטליה. במשך הזמן הביאו לעולם ארבעה ילדים. סנדרו היה הצעיר שבהם. בן זקונים.
 

האב מת ממחלה במהלך מלחמת העולם השנייה. האם עבדה כמתורגמנית בשירות הצבא הגרמני ונפטרה מבעיות לב ב–1944, מותירה את הטיפול ביתומים הקטנים בידי האומנת האיטלקייה. למזלם הגדול, הגרמנים לא ידעו כלל שמדובר בילדים יהודים. בתום המלחמה חיפש אחיה של האם, פאלי גלמבוש, את אחותו וילדיה. חיילי הבריגדה יצרו את הקשר בינו לבין היתומים, וביולי 1945 עלו הילדים לאונייה מנאפולי לחיפה. ינאי היה בן 10 כשהגיע לישראל. את נעוריו העביר עם אחיו בקיבוץ רמת דוד. 
 

ב–1952, בגיל 17, התגייס ינאי לצה"ל והתנדב לצנחנים. הוא עבר הכשרה כלוחם ושירת כמדריך צניחה. אריק שרון היה מפקדו. איתו לחם במבצע סיני‏. ינאי לחם גם במלחמת יום הכיפורים. 
 

ב–1970 הצטרף ל־IBM ישראל, הקים וניהל את מחלקת ההסברה וקשרי החוץ והיה דובר החברה. במסגרת זו ייסד כתב עת בהוצאת החברה, "מחשבות", שהתמקד בהגות ובמדע. ינאי היה עורך כתב העת עד לסגירתו ב–1996. בשנותיו האחרונות של כתב העת התקיימו, בהנחיית ינאי, כנסים שנתיים של "מחשבות בעל פה".
 

ב–1990 הגיש ינאי תוכנית טלוויזיה בתחום הקולנוע בשם "סיפורי בדים", הנחה גם תוכנית ראיונות עם מדענים בשם "דברים בגו" והגיש תוכניות רדיו על מדע. הוא היה יועץ לתיכון למדעים ולאמנויות בירושלים, יועץ שר הבריאות באותם ימים אהוד אולמרט, ושולמית אלוני מינתה אותו לתפקיד מנכ"ל משרד המדע. הוא כיהן בתפקיד עד 1997.
 

ספרו "שלך, סנדרו" הוקדש לאחיו רומולו, שננטש אחרי לידתו מסיבה לא ברורה ועקבותיו אבדו, להוריו שמתו צעירים ולסבתא שלו, לואיזה, שנרצחה בידי הנאצים. בשנת 2008 הוענק לו פרס ספיר על הספר. לינאי ארבעה ילדים - שניים בוגרים והתאומים יעל ודניאל, שהביא לעולם יחד עם הוכברג.

"לחיות עם צבי היה מרתק אבל לא פשוט. הוא היה איש קשה", מודה הוכברג. "הבנתי שזה עסקת חבילה, על הטוב ועל הרע, ועזרתי לו. דחפתי אותו. את ‘שלך, סנדרו' ליוויתי לכל אורך היצירה. בפועל ישבתי והעתקתי את המכתבים המתורגמים, אספתי, עשיתי איתו טיול שורשים באיטליה. זה היה חלק מהקשר בינינו. וזה מה שקירב אותנו מאוד.
 

 

"הוא היה איש מיוחד במינו. עצמאי. חזק. רצה להיות לבד, כי נזקק למרחב ולשקט שלו למחשבה, לעבודה וליצירה. מצד שני, הוא נכח בלידה של התאומים והקשר איתם הפך להיות כמו החתמה בטבע. הוא אמר ‘אם לא הייתי פוגש את דליה ולא היינו שותים קפה, לא היו לי יעל ודניאל ולא הייתי איש מאושר'. אני יודעת שהילדים העניקו לו אושר עילאי. הוא הגשים איתם חלומות. הוא היה מקריא להם ספרים. ז'ול ורן. אריך קסטנר. אפילו הרלן קובן".
 

הוכברג מתארת את ינאי כאיש קשיח. לא ניתן לחדירה. "היו לו דעות נחרצות", היא אומרת. "העולם שלו היה מוצק. גבר נרגן. חומה בצורה שקשה להבקיע אותה, מאופק ולעתים רגזן. היו לו מעריצים. הרבה אנשים שהעריכו אותו. אבל לא היו לו חברים. הוא לא היה בודד, אבל הוא אהב להיות לבד".
 

נשים נמשכו אליו ורצו בקרבתו כל הזמן. גם עם זה הוכברג נאלצה להתמודד. "צבי היה מחוזר מאוד על ידי נשים בכל מקום", היא אומרת. "בתחילת הקשר שלנו היינו מקבלים זרי פרחים ממעריצות. נשים היו נותנות לו פתקים עם טלפונים. הן אהבו את המראה המיוחד שלו, אבל בעיקר את הראש המדהים. ברק אינטלקטואלי ומוח חריף מאוד מושכים נשים. הוא לימד את עצמו צרפתית והיה הגוגל שלי כשלא היה אינטרנט. הוא ידע הכל על הכל. ראיתי כמה ספרים הוא קרא. פשוט הכל. ובכמה שפות". 

ניסיון לפענח את האיש דרך עיני זוגתו הוא מרתק מאוד. הוכברג מספרת שהזאב הבודד שאיתו קשרה את חייה העריץ את ג'ון קנדי, את האלוף יוחאי בן נון ובשנים האחרונות את בן דרור ימיני. "הוא היה משוגע על הכתבות שלו. טען שיש לו זווית ראייה עצמאית ואינטגריטי מפותח". 

כשינאי כתב מאמר על הקוונטים, אבן דרך ויסוד במדע הפופולרי, הוא קרא לפני כן 50 ספרים בנושא ועוד 140 מאמרים בכתבי עת מדעיים. רק אז ישב וסיכם וכתב את דעתו הנחרצת. הוא לא חתם על המאמר המפורסם שהתפרסם ב"מחשבות". דליה: "שאלתי אותו למה הוא לא נותן לעצמו קרדיט. הוא ענה שאין לו במה להתגאות. שהוא לא באמת יודע הכל". 
 

פשטות. זהירות. נוקשות. בהירות ויצירתיות. כך מגדירה הוכברג את ינאי. וגם צניעות גדולה. "הייתי אומרת לו ‘מסתכלים עליך', והוא היה אומר ‘עזבי, אף אחד לא יודע מי אני בכלל'".
 

כשהתמנה למנכ"ל משרד המדע, פרופ' אסא כשר כתב ש"ההשכלה של צבי ינאי שקולה לחמישה תארים אקדמיים לפחות". באוניברסיטה הסכימו לקבל אותו למסלול ישיר לדוקטורט כאשר בכיסו רק עשר שנות לימוד, אבל אחרי שבועיים הוא החליט שהוא לא יכול "כי את אפלטון ואריסטו אני רוצה לקרוא מתי שיתחשק לי, אני רוצה לעשות מה שאני רוצה. לא מתאימה לי המסגרת האקדמית". 
 

וזה מה שאפיין אותו כל חייו. ינאי היה האיש שעשה אך ורק מה שרצה. לא היה אכפת לו מה אומרים אחרים, הוא התקדם הלאה. "זו תכונה נהדרת", חושבת הוכברג, "פשוט כי היא פורצת דרך. אני חושבת שהוא סלל בנוכחות שלו ובפעילות שלו נתיבים מעוררי השראה".
 

הוכברג מספרת שהוא קנה לה את המחשב הראשון ב–IBM, "ואני אחד האנשים הראשונים בישראל שהיה להם אתר". עקשנותו שלא לעשות עניין מעצמו הציבה לפעמים מכשולים ממשיים בפניה. "רציתי להעלות את ‘מחשבות' לאינטרנט עוד בחייו", היא אומרת, "וצבי אמר ‘תגישי בקשה ל–IBM, תציעי להם, ומה שהם יגידו'. אמרתי לו ‘מה בקשה, מה IBM? תסגור לי פינות, אני רוצה להעלות את זה לרשת!'. הוא אמר ‘לא. תעשי את זה בצורה המקובלת. יש נוהל, תעבדי לפיו'".
 

במקרה אחר, היא נזכרת, הייתה מסיבה של משרד המדע והיא התקשרה אליו בבקשה שישלח לה נהג שיאסוף אותה לאירוע בירושלים. "צבי אמר ‘השתגעת? לא, בשום פנים ואופן לא. זה לא התפקיד שלו להסיע את אשתי'. זה היה צבי. לא עשה שום דבר מחוץ למוסר. הדבקות שלו במשמעת ובנהלים הייתה עצומה. הוא לא לקח עיפרון מהמשרד. עד כדי כך. אנשים לא מבינים כמה זה קשה לחיות עם אדם שבנוי ככה ומתנהל באופן נוקשה כזה. צריך המון איפוק. הרבה קבלה. ולפעמים בתוכי גם התחוללה מהומה. אני לא מאבן, יש לי רגשות".

בכל הנוגע לאי הבנות ולאי הסכמות הקיימות בדרך שגרה אצל זוגות, היא אומרת "הבנתי שאם מישהו יכול וצריך להשתנות מבין שנינו, זו אני. האי־הסכמות איתו רק חיזקו את הקשר. עסקתי הרבה בחברה שהקמתי ובמקביל המשכתי לטפח את הקשר בינינו. צבי פרגן לי וחיזק אותי במקומות שהייתי צריכה. את המחמאות והפרגון הייתי צריכה לקרוא מבין השורות, אבל הן היו שם תמיד".
 

את מרכז המרצים השיגה בזכות שילוב של תעוזה ונחישות. "השתחררתי מהצבא והלכתי לעבוד במרכז המרצים לישראל, חברה פרטית שחיפשה מנהלת. אחרי שנה בערך נאמר לי ‘לא מתאים לנו להעסיק אותך, משלמים לך יותר מדי'. אמרתי שלא מתאים לי שיפטרו אותי והצעתי לקנות את החברה. הם הסכימו. לקחתי את הכסף של הפנסיה ובעזרתו של צבי קניתי את החברה. במקום שיפטרו אותי, החברה הפכה להיות שלי והתחלתי לבנות אותה מאפס. היום יש לי חברה מובילה, שבע עובדות, ואני מספקת הרצאות לכל הארץ והעולם". 
 

הוכברג מתגוררת ברמת גן, מרחק מטרים ספורים ממשרדי החברה שלה. "חלק מהכוח שמניע אותי זה הרצון לפרוץ דרך בכל דבר", היא אומרת. "אני מתעניינת בהמון תחומים, מכירה הרבה נושאים. אז אני לא יכולה לכתוב מאמר על הקוונטים, אבל אני יודעת מה זה קוונטים, מה זה רדיו, מי זו מריאן פיית'פול, מי זה מיק ג'אגר ואיך חיים שימפנזים. אני פועלת בהתאם וקיבלתי את זה מהילדות שלי במעלה החמישה, שם גדלתי, ובזכות אמא שלי, שהייתה סקרנית ברמות שאי אפשר לתאר. אבא הגיע מגליציה מבית שדיברו בו עברית וכתבו עברית. אני ניסיתי הכל ולכן יודעת לברור מה טוב לי. אם לא הייתי מנסה, איך הייתי יודעת מה טוב לי?".

"מרכז המרצים לישראל זו תמונת החיים. זהו מדף ספרים ענק. יש בו הכל. גילה אלמגור, הרב שי פירון, שולה זקן, ג'ודי שלום־ניר־מוזס, ד"ר חיים שפירא ופרופ' יורם יובל, ציירים, צלמים, פילוסופים, פיזיקאים, סופרים ואנשי תרבות משפיעים. אני יכולה להנחיל ידע לאחרים. מי שאנס או פגע בכבוד האישה לא נכנס אלי. לא מוכנה לתת להם במה או פרנסה. אבל לאחרים בהחלט כן".

"למה לא". 

חגי עמיר?

"בחיים לא".

דיוויד בלאט?

הוכברג צוחקת. "כן, בטח, כשיגיע לארץ בשבוע הקרוב יתחיל להרצות אצלי".

מה החלום הגדול שלך?

"לנגן בפסנתר. כל הילדים בקיבוץ ניגנו במנדולינה, אני סירבתי. רציתי פסנתר. בסוף למדתי חליל צד".

ינאי נלחם בסרטן ב–17 השנים האחרונות לחייו. הוכברג: "הוא חלה בלימפומה. עשו לו השתלת מח עצם. תמיד אמרתי שהתחלתי להיפרד מצבי ברגע שהכרתי אותו. הפרידה האמיתית הייתה בחמשת החודשים האחרונים. 

"צבי כתב מאמר על בסיס הספר של פרימו לוי ‘זמן שאול'. הוא אהב את לוי ואת קאלווינו. קיבלתי בירושה את כל הכתבים של צבי והחלטתי להעביר אותם לציבור שעבורו כתב אותם. אני חושבת שבמותו נפתחו לי יותר דלתות מאשר בחייו. קיבלתי המון ‘כן' מהרבה אנשים. ינקי מרגלית תרם הרבה כסף, רשות השידור עזרה עם קטעי וידיאו מהופעות טלוויזיונית שלו, ופרופ' דן אריאלי גם סייע". 
 

 

הפרויקט הצליח בסופו של דבר: "נדרשה לנו שנה של עבודה כדי להעלות את כל כתבי ‘מחשבות' לרשת (ThinkIL.co.il). נאורה שם־שאול, שכתבה את ‘רומן דיגיטלי', עיצבה ובנתה אותו. וזה מצחיק, כי לפני 20 שנה חשבו ש'נאורה שם שאול' זה פסבדונים של צבי ינאי.
 

"יש לי רק הוצאות מהפרויקט הזה, לא הכנסות, אבל ציבור ענק מקבל את התכנים העשירים והמדהימים האלה. זו הזדמנות אדירה בשבילי לתרום, וזאת ההכנסה האמיתית והיקרה שלי. בצניעות ועם המון אורך רוח צבי עסק בעריכת כתב העת שהקים, ואני השתדלתי, באותו אופן, להעביר את החוברות אל האינטרנט. הקמנו גם עמוד פייסבוק שנקרא 'מחשבות', ויש לנו יותר מ–20 אלף לייקים, בזכותו של טל איתן".

"צבי היה אתיאיסט מושבע. בימיו האחרונים הוא שאל אותי מה אעשה עם הספרייה הענקית שלו. אז עוד לא הבנתי כמה גדולה היא ואיזה אוצרות יש בה. אמרתי לו שבטח אתן מעט ספרים לחברים שיהיו מעוניינים. כשנפטר הבנתי שאני מחזיקה אוצר ענק. ניסיתי לעניין אוניברסיטאות ומכונים. ואז דרך ענאן, חבר מדליית אל–כרמל, נפגשתי עם רפיק חלבי, ראש המועצה, שביקש לקבל אותה לבית הספר התיכון בעירו. שמחתי מאוד כי ידעתי כמה העדה הדרוזית ובני המיעוטים היו חשובים לצבי. חזרתי הביתה, הסתכלתי על תמונתו של צבי ואמרתי לו שאני מקווה שזה בסדר שהעברתי את הספרייה לדליית אל–כרמל. ‘תן לי סימן', אמרתי לו. אחרי כמה דקות אני מקבלת טלפון ממנכ"לית משרד המדע. ‘דליה', היא אומרת לי, ‘אנחנו רוצים לתת מלגה ע"ש צבי ינאי לאזרחי ישראל ערבים, דרוזים וצ'רקסים שלומדים לתואר שלישי. האם את מסכימה?'. אני חושבת שמישהו שם למעלה כן מדבר איתי".