"ניצב כל הלילות", הרפר לי, מאנגלית: מיכל אלפון, עם עובד, ידיעות ספרים, 277 עמ'
ובן מאליו שלא רציתי לעמוד בפיתוי. דפים כתובים שיצאו מתחת ידיה של נל הרפר לי, בין אם נלקחו ממנה בעורמה, או שנשכח דבר קיומם, בין אם היא עצמה גנזה או נדרה לא לפרסם אותם לעולם, הם עדיין דפים שנכתבו בידי מי שחיברה אחר כך את “אל תיגע בזמיר". ספר אחד ויחיד של סופרת שלא כתבה עוד דבר.
“אני נמנעת מקריאת הספר (‘ניצב כל הלילות') בגלל סיבה מוסרית וסיבה נוסטלגית. אני לא רוצה לראות איך אחד מגיבוריה הגדולים של אמריקה הופך לגזען". כך כתבה אמריקאית צעירה, כריסטינה סטרבנץ, באתר אמריקאי המתמקד בעולם העסקי, באוגוסט 2015. הרבה רעש תקשורתי לא נעים הסתחרר סביב הידיעה המקדימה על הכוונה להוציא לאור את הגרסה המוקדמת של “אל תיגע בזמיר". ידוע היה שהרפר לי, שנפטרה לפני כחודש בהיותה בת 89, שהתה בשנותיה האחרונות בבית אבות כשהיא חירשת וכמעט עיוורת. כל המגעים עם העולם התנהלו באמצעות עורכת דין, טוניה קרטר, שסיפרה כי כתב היד של “ניצב כל הלילות" נמצא לפתע בכספת שלא נפתחה שנים. האמריקאים נהרו לרכוש אותו כשיצא לאור. נהרתי איתם.
בסתיו הקודם רוויתי עונג מן התרגום החדש של “אל תיגע בזמיר" (מיכל אלפון), וזכר החוויה השלמה לא מנע את הקריאה החטטנית בגרסה המוקדמת, השונה בתכלית, של אותה יצירה יחידה.
זהו ספר ראוי לקריאה כשלעצמו, אם מנתקים אותו מ"אל תיגע בזמיר". אבל ניתוק כזה הרי לא ייתכן, ובהשוואה הוא מפסיד מרוב הבחינות. עם זאת, אילו התחרה עם כל מיני הספרים האמריקאים היוצאים לאור כדי לתאר חוויה אמריקאית מובהקת, הרי ש"ניצב כל הלילות" היה תופס מקום ראוי מאחרים. צעירה חוזרת לחופשה בעיירת הולדתה הדרומית, אחרי שהות בניו יורק. הצעירה מעריצה את אביה, עורך הדין האהוד, אטיקוס. בזיכרונה שמור אותו אירוע מכונן, שבו הגן על שחור שנאשם באונס לבנה. מסע ההתפכחות של הצעירה יכלול זעזוע מר. היא תצפה באביה החובר לגזעני העיירה.
קסמי סגנונה של הרפר לי מצויים גם כאן ביחידות המיקרו של הטקסט. רגישותה לנוף ולאווירה, תמצות מדייק של תחושות אינטימיות, בנייה מילולית של עיירה דרומית, כפי שהיא מוחשת פיזית. הרפר לי הייתה סופרת דגולה, גם אם הניחה על המדף ספר אחד בלבד. אך זווית המבט של סקאוט הבוגרת אינה מרתקת כהתבוננותה של סקאוט הילדה ב"אל תיגע בזמיר". הצעירה המסרבת להתמודד עם מציאות פחות אידילית מכפי שחוותה בילדותה, היא אישיות מודעת מדי לעצמה, ולכן עמדתה הספרותית של הדמות הראשית אינה מופלאה ונדירה כפי שהייתה עמדת הילדה ב"אל תיגע בזמיר". צלילותו של הספר ההוא, שיצא לאור בשנות ה־60, נבעה מראיית עולם ברורה, כפי שהתבטאה ברשמיה של ילדה. המציאות המתוארת בגרסה המוקדמת היא, אומנם, מורכבת יותר, אך נעדרת קסם. האב אינו עוד הגבר האמיץ, הישר באדם, כפי שנראה בעיני סקאוט הילדה. כאן הוא מוצג כאישיות פרגמטית, השואפת לשמור על רגיעה בעיירה, גם במחיר חבירה ללהקת הקו–קלוקס–קלאן.
סקאוט המתפכחת שימשה את הרפר לי כחלון ראווה לרעיונותיה האנטי–גזעניים. כך אפשרה לדפים, במיוחד לקראת סיום הספר, להכיל דיאלוגים שאינם מעשירים את הספרות, אלא רק פורשים את משנתה החברתית. העידון שייחד את “אל תיגע בזמיר" נעלם כאן לטובת סצינות גדושות דרמה היסטרית.
כדאי לקרוא את הספר, אם בזכות תיאור האווירה המתוחה ששררה באלבמה בתחילת שנות ה־60, ואם כדי להיווכח איך נראה כתב יד של ספר לא רע, לפני שהזדכך והתגבש ליצירה חד–פעמית המוגשת מפיה של ילדה נועזת ופתוחה לעולם.
המתח בשיאו
בחורף, שהגיע עתה לסיומו הרשמי, התגבהה ערימת ספרי המתח (מקור ותרגום) שיצאו לאור באחרונה. דומה שעולם הקריאה הישראלי, ואולי גם מעבר לו, משתוקק לגלות מי הרוצח. ביקוש יוצר היצע. בריחה אל עלילת מתח שהתרתה מובטחת היא סוג של אסקפיזם לגיטימי כמו בריחה לסיפור רומנטי, שסופו ידוע מראש. הדרך לשתי הסיומות המרפות מוליכה למקום צפוי. הרוצח יזוהה מעבר לכל מסיכותיו, הזוג המאוהב יתאחד. אולי האלימות רעולת הפנים מתוצרת דאע"ש מבריחה את הקוראים אל זוועת אלימות שפתרון בצדה. המציאות מתבהרת אם לרוצח יש מניעים מנומקים, פנים ושם.
“העטלף" היה הספר הראשון שיו נסבו כתב ב–1997. הוא פתח את סדרת השוטר הנורווגי, הבלש הארי הולה. יש להניח, שנסבו (יליד אוסלו 1960) הגמיש את החיבורים הנוקשים בעלילות הבאות. כיוון שזהו ספרו היחיד שקראתי, אני מסתמכת על הפרסים הרבים שבהם זכה. פרס ריברטון הנורווגי הוענק לו החודש על כתיבת הסדרה כולה. נסבו, בעברו כדורגלן ומנהיג להקת רוק, הקים קרן על שם הארי הולה. מיליוני היורו שצבר מתמלוגי ספריו האחרונים מוקדשים לילדי מדינות עניות. “שמש חצות", ספרו החדש, פונה לדרכי סיפר אינטרוספקטיביות, כך הוא מעיד, עם מספר בגוף ראשון.
“העטלף" (מנורווגית: רותי שפירא, בבל, 398 עמ') מנחית את הארי הולה בסידני, אוסטרליה. צעירה נורווגית נאנסה ונרצחה בעיר. משטרת אוסלו שולחת את השוטר כדי שיסייע לתפיסת הרוצח. אחרי מאה עמודים מתחילים להיחשף פרטים אישיים על הנורווגי הצעיר. עד אז נחשפים רחובות סידני, נחשפים האבוריג'ינים ואמונותיהם, נחשף העוול החברתי שנעשה להם. ואז הולה מתאהב בשוודית שעובדת כברמנית, ומספר לה על הטראומות שהפכו אותו לשתיין. בעיר ההגירה הזאת, מסתבר, לכל אחד יש טראומה בעברו. ויש כאלה שנוקמים בגינן ורוצחים דווקא צעירות בלונדיות. יש לסלוח לנסבו על שבספרו הראשון החלוקה הגזעית הייתה בוטה כל כך.