לבוב דילן יש שיר נפלא שנכתב ב־71': When I Paint my Masterpiece (כשאצייר את יצירת המופת שלי). כמובן שמדובר במליצה, או לפחות בחצי מליצה, שתכליתה קריצה למאזינים, כי אף אמן לא יסתכן בהצהרה שבמועד מסוים הוא הולך לכתוב יצירת מופת. אחרי הכל זוהי פריווילגיה שלא בשליטתו של האמן, השמורה אך ורק לקהל.

מתברר שיש גם חוצנים בתחומם. אנשים שכאילו נחתו עלינו מכוכב אחר ומלאכתם פשוט לא נגמרת ומעיינם לא מידלדל. הראשון הוא הנ"ל, ואילו עוד אחד, פנומן ממש, שמרוב שפע לא ידע מה לעשות ולכן התחיל לפרסם ספרים - זהו ללא ספק סטיבן קינג.

מה לא נאמר על קינג. הוא כמעט נדרס למוות. הוא בנה עיירות דמיוניות מתחת לחופה. הוא גרם לכולנו לפחד מליצנים (IT), הוא בנה את ג'ק ניקולסון ש"אכל" את התפקיד הראשי ב"הניצוץ" האלמותי של סטנלי קובריק על פי ספרו; הוא הביא אותנו לפחד מחתולים ב"בית קברות לחיות" ועוד ועוד.

הרשימה לא נגמרת, כי סטיבן קינג לא נגמר. ואפשר להגיד בבטחה, אחרי רפרטואר כזה, כי אם קיים בעולמנו אמן הפחדות, אז זה ללא ספק הסופר הזה. אבל יש לו עוד צדדים. עמוקים יותר ורציניים יותר אולי. כאלו שמשלבים דרמה נטו, כמעט בלי נגיעות בדיוניות: "אני והחבר'ה", "חומות של תקווה", "סיפור חורף", ולאחרונה רומן היסטורי כביר ביותר: "22.11.63". כותרת משנה: "מה היה קורה אילו יכולתם להחזיר את הגלגל לאחור?". ספר שסובב כולו סביב רצח קנדי, ומה היה קורה אילו ניתן היה למנוע אותו.

הספר מתחיל בליסבון פולז, מיין, 2011. ג'ייק אפינג, מורה לספרות בתיכון שעומד לצאת לחופשת הקיץ, מקבל שיחת טלפון שעומדת לשנות את עתידו, ואולי גם את עתיד העולם כולו. ג‘ייק מוזמן אל הדיינר החביב עליו, ומגלה במזווה פורטל שיכול להעביר אותו אל סף שנות ה־60, עולם שעליו קרא רק בספרים, עולם שהוא עצמו לא חי בו.

הוא מחליט לקבל על עצמו משימה שאפתנית, לחיות בעבר עד שיגיע לנקודת הזמן הגורלית, 22.11.63, ולמנוע את רצח קנדי, מתוך אמונה שאם נשיא ארצות הברית יישאר בחיים, העולם יהפוך למקום טוב יותר. כך מתחיל ג'ייק את חייו החדשים בעולם של מלחמה קרה, אפליה גזעית, מכוניות גדולות עם גג נפתח, ריקודים מסחררים ועשן סיגריות שמרחף ממעל.

במהלך ארבע השנים שבהן חי בעבר, נע ג'ייק כל הזמן בין חיי יומיום שמחים ופשוטים לבין דחף קודר ומדכא לעקוב אחרי הגבר השחצן והבודד שנקרא לי הארווי אוסוולד. תחילה עליו לוודא שאוסוולד הוא אכן האדם שעומד לירות בקנדי ופועל לבדו. אחר כך יהיה עליו לעצור בעדו.

אבל ג'ייק לא יודע כי נוכחות אפלה נוספת מלווה אותו במסעו. ככל שרגע ההכרעה מתקרב, העבר נעשה מותח יותר ויותר, ואינו מוכן להשתנות בקלות רבה. הספר כולו נמתח על פני 798 עמודים, אבל אין רגע דל. אפילו לא אחד. קינג עשה פה, ללא צל של ספק, עבודת תחקיר רצינית, והפעם אפשר להגיד, בלי למצמץ, שמדובר בספרו הטוב ביותר של קינג עד היום. ועל כך מגיעים לו כל השבחים כולם. ולנו מגיע לקבל ספר כזה. יצירת מופת כבר אמרנו?