ממוכר פלאפונים ליוצר: "הספר שלי הוא המוזיקה המזרחית של עולם הספרות"

סיפור החיים של לירן כהן הוא הרמה להנחתה. ובכל זאת, גם אחרי שמכר 20 אלף עותקים מספרו, המושתת רובו ככולו על פוסטים שפרסם בדף הפייסבוק הפופולרי שלו, המונה למעלה מ–33 אלף עוקבים, הוא לא רוצה להיות סיפור סינדרלה, שכה רבים מאיתנו אוהבים לחבב. “בוא נכתוב פתיח לכתבה יחד", אני מציעה לו.

כהן חוכך בדעתו, ואז זה מגיע: “לירן כהן (25) הוא הילד מקריית שמונה, הילד שגדל על הברזלים, ולמורת רוחם של כל גבוהי המצח כתב את הספר ‘כבר לא מתים מאהבה' שנמכר עד כה ב–20 אלף עותקים. על פי רשימת רבי המכר של סטימצקי, כהן עקף בסיבוב את אמיר גוטפרוינד ז"ל, איריס אליה־כהן, רם אורן והרלן קובן יבדל"א".

כהן הוא בן בכור במשפחה בת ארבעה ילדים: אביו איש קבע ואמו מטפלת בפעוטות במעון (“הם יודעים מה זה עבודה קשה. הם חינכו אותי שבשביל להרוויח כסף אצטרך לעבוד קשה. אמרתי: ‘לא'"). הוא צמח במשפחה ממוצא פרסי, להורים ילידי הארץ שיודעים עבודת כפיים מהי (“מוזיקה מזרחית, על האש בחגים, בית רועש. אם תבואי אלינו הביתה, לא תצטרכי כתובת. איפה שיש צעקות, אנחנו שם. אבא שלי הוא המעריץ הכי גדול שלי לדעתי").  היה גם פרק בנעורים של ניסיון גישוש בעולם הראפ, היו עלבונות וחרם אחד. הוא שירת בצבא כרס"פ ביחידת חילוץ, ואחרי השחרור הגיע תור העבודה כמפעיל מכונה במפעל לייצור טפטפות בצפון. “שעמום ושגרה מייאשת", הוא מתאר את יומו במפעל. שם גם נולדו סיפורים קצרים, בהקלדה זריזה בסמארטפון.

אחר כך ניסה למצוא את הציפור הכחולה בקנדה בעבודה במכירות, עם אנגלית רצוצה. “עליתי לטיסה, עבדתי קצת, חזרתי עם מינוס אחרי כמה חודשים, הכרתי מישהי, גרתי איתה בראשון לציון כמה חודשים, לא עמדתי בתשלומים", הוא משחזר. “חזרתי שוב למפעל בקריית שמונה. את בטח שואלת את עצמך, ‘מה, אין עוד עבודות?'. אז לא, אין עוד עבודות. צעירים בקריית שמונה צריכים לעבוד בעבודות מסוג זה, אלו האופציות העיקריות של צעירי הפריפריה. אני זוכר שפרסמתי סטטוס בו אני מחפש עבודה - ולא במפעל. יודעת מה ענה לי אחד החברים? ‘לירן, מי אתה חושב שאתה? לך תעבוד במפעל ותגיד תודה'. ואת יודעת מה? הוא צדק. ובאותה נשימה נתן לי את הכוח להמשיך לכתוב את הספר במלוא המרץ".

כך עשה. “אם היית מספרת לי לפני שנתיים שהספר שלי יהיה הנמכר בארץ במשך חודשיים, לא הייתי מאמין לך בחיים", כהן מודה. “למען האמת, אני עדיין לא מאמין. למדתי שהחיים מפתיעים כל כך, למדתי שאתה לא יודע בכלל איפה תהיה מחר. אותי החיים הפתיעו לטובה, אבל באותה נשימה אני מבין שבשביל לשמור על המקום שבו אני נמצא דרושה עבודה קשה, לילות ללא שינה והמון כוח רצון".

המפעל היה קש כבד על גבו. “הרגשתי שאני גמור ולא יכול להתמודד עם זה, והחלטתי שאני עובר לירושלים", ממשיך כהן. את הספר הוציא לבד. הפוסטים, אלה שהפכו לספר, סובבים סביב היומיום, סביב מצבים קטנים, פרידות, אכזבות, לפעמים גם תזכורת למה שמעבר לאני הפרטי.

כשהגולשים כתבו “רוצים ספר", כהן אמר “רוצים? תשלמו" ויצא למסע קצר של מימון המונים דרך “הדסטארט". בשלב הראשון מכר 700 עותקים. הגולשים הפכו לקוראים, והספר, “כבר לא מתים מאהבה", שהגיע לחנויות באמצע דצמבר, ראה אור בהוצאה עצמית, בלי גב של הוצאה גדולה, עם הבעת אמון מהרשת הצפופה. המסע הפך לטריפ. “פייר? לא היו לוקחים את זה בהוצאות גדולות", הוא אומר.

ומה היית אומר להן היום, לאותן הוצאות?
“האק".

מתעשרים מזה?
“לא. מרוויחים בסדר, אבל אני לא יכול להגיד לך שאעזוב את העבודה שלי. אני עובד בחברת תקשורת סלולרית כסוכן מכירות ואמשיך בזה. אני עובד כל יום עד שעות הערב וגם בשישי".

דברי עם הסוכנת

מצד אחד, הוא בלתי אמצעי, ונדמה שנאיבי. מצד שני, למד את כללי המשחק מהר מאוד. “אני בעד, דברי עם הסוכנת שלי, נשמה", הוא אומר בשיחתנו הראשונה. “אני מאוד גאה בעצמי ויחד עם זה משתדל להישאר צנוע".

מה הכי מפחיד אותך לאבד?
“לירן של לפני הספר ולירן שאחרי הספר זה בול אותו לירן. לירן שהולך לעבודה וחוזר, לא משתגע, הולך לישון עם האישה, שותה קפה בבוקר, עושה ישיבות קריוקי בימי שישי. אם אני לא מעלה סיפור לפייסבוק במשך כמה ימים, אני מתרוקן קצת מבפנים. אני מקבל מהקהל כוח אדיר. אני מפחד לאבד את האמון של הקוראים שלי".

בוא נפצח את החשיבות של אהבת הקהל. מה יש שם? למה חשוב שיהיו 1,000 לייקים, נגיד, ולא 20?
“כל כותב מקבל משמעויות נוספות כשהמילים שלו נחשפות לעוד אנשים. זה נותן לך את הדרייב לכתוב ולהביא את עצמך במאה אחוזים למען הקוראים. אם לא הייתה בזה חשיבות, אנשים לא היו כותבים היום ספרים. הם היו כותבים למגירה, מראים לחברים קרובים ולמשפחה ונגמר הסיפור. בתור כותב בפייסבוק אתה מגיע לשלב שאתה חש מחויבות כלפי הקוראים שלך".

מאיפה נבע הדחף להוציא את זה כספר? יכולת להסתפק בחיבה וירטואלית.
“זה היה ספר יותר בשבילי. ציון דרך כזה, של הגשמה עצמית. לדעת שאני מסוגל להוציא ספר שאנשים יתחברו אליו. מעולם לא חשבתי שהספר יגיע להצלחה כמו המקום שהוא נמצא בו היום. אני לא מצליח לעכל את הדבר הזה. אי אפשר".

“תוצאה של טמטום שהממשלה מטפחת", כתבה על ספרו מבקרת הספרות עלית קרפ בביקורת מונומנטלית שפרסמה בעיתון “הארץ", אבל כהן לא מתכוון להרים ידיים וממשיך להקליד במרץ. “אני עובד על הספר הבא בימים אלה מבחינה רעיונית", הוא אומר. “מפחיד לצאת עם ספר שני, בגלל הסיבה שהספר הראשון מאוד הצליח והציב לי רף גבוה. באיזשהו מקום, הביקורת לא נעימה כי עוד לא פיתחתי את החסינות. פעם ראשונה שאתה מקבל התייחסות בגוף תקשורת גדול. וההתייחסות הזו קוטלת את הספר הזה שעמלת עליו יום ולילה, שקרעת את הנשמה שלך להוציא אותו, וזה לא מובן מאליו בכלל להוציא ספר בגיל 24".

יכול להיות. אבל אולי אותם מבקרים אומרים: הבחורצ'יק הזה, שכבש את המדפים, חושב שהוא קרע את התחת, בזמן שעגנון למשל, כתב את אחת היצירות שלו במשך עשורים רבים. אני מעלה אפשרות: אתה עלול לייצג משהו של דור חד–ממדי. “ובאותה נשימה אני יכול לייצג דור חדש, דור שצורך טקסטים שהם אחרים, שהם לא עגנון. הטקסטים האלה נוגעים באנשים. ברגע שנגעתי בלב של קורא אחד ועזרתי לו קצת, מבחינתי עשר ביקורות מתבטלות".

מפרגנים ומרימים גבה

“אם יום אחד ישאלו אותי מה לא בסדר בדור שלנו, אענה בחצי חיוך וחצי דמעה שאנו חיים במקום בו אנשים חולפים ליד הומלסים שמתכסים בקרטון כאילו הם אוויר, הטובים שבינינו מדי פעם זורקים כמה גרושים בשביל התחושה הטובה. ומצד שני 'צבא' של אנשים מגייסים מיליון שקל לאדם שלובש ביום יום ‘פראדה' ו'לואי ויטון' וכל זאת רק בגלל שיצא מיוזמתו מתוכנית טלוויזיה. איפה טעינו?" (לירן כהן בדף הפייסבוק שלו)

“מאוד חשוב לי לתקן את מה שקורה פה באמצעות הכתיבה", הוא מבהיר. “אני מאמין שאנשים שנחשפים אלי בפייסבוק הם בני 17–23. חשוב לי להביא נושאים שמדברים אליהם ולשים אותם בצורה קצת יותר שפויה. אני בסך הכל מביע את דעתי ולא מתיימר להיות גורו".

זו כבר גישה של איש חינוך.
“לא פעם ולא פעמיים חלפה בי המחשבה להיות מורה. לפני שנה היה בבית הספר של אחי הקטן פרויקט כזה, שהורים ואחרים מעבירים שיעורים. העברתי להם שיעור על הגשמת חלומות והתאהבתי בזה. לא מעט אנשים הרימו גבה כשראו שהגעתי לאן שהגעתי. אני לא נראה סופר טיפוסי הרי. חברים, מכרים, מהמשפחה המורחבת, כולם מפרגנים מאוד, אבל מופתעים. אפילו אני מופתע. ומי שמרים גבה, חוטף ממני והגבה יורדת".

משחר ימיה של ההיסטוריה האנושית, כל דור אומר על הדור שאחריו שהוא דרעק, שטחי ומצ'וקמק. על הדור הנוכחי, סביר להניח, יאמרו שהוא ראה הכל, ומכאן סף הריגוש הגבוה שלו. התרבות שלהם, יטענו, מבוססת על סיפוקים מידיים ובלי עומק. אולי העובדה שנולדת בדור של "ריגשת". דור של סף ריגוש מאוד גבוה. כזה שמוכרח שיזיזו לו עוד ועוד קצת את השן המתנדנדת.

"בואי נדבר גם על דברים אחרים".

בוא.
"בואי נדבר על גיוסי כספים לאנשים חלשים, בואי נדבר על אנשים שנלחמים בידיים שלהם עם מחבלים ושומרים עלינו כאן. יש פה הרבה אנשים מאוד טובים ומאוד יפים. 'האח הגדול' זה ניסוי מעניין בבני אדם שכולנו שותפים לו. עובדה, תראי איך זה פילג את המדינה. זה קצת הזוי ומטורף. לגייס מיליון שקל לאדם מבוסס שירוויח בין כה וכה לקמפיינים שהוא בטח יקבל בקרוב זה לאבד פרופורציות. למה אנחנו לא מכתירים ככה מלכים שמסכלים פיגועים?".

למה?
"שאלה טובה. חבל לי על זה, כי אנחנו מפספסים את הדברים הבאמת חשובים. באותה נשימה, אם מחר אלך לאירוע וארשום 'אני נמצא בטבריה, האולם ריק, הגיעו 40 איש לשמח חתן וכלה', תוך שעה האולם מפוצץ עם ים אטרקציות ואנשים שרק באים לשמח".

קוראים לזה מנהיג.
"לא יודע אם אני מחפש את התואר הזה. אם כבר קיבלת את הכוח והרווחת אותו ביושר, תעשה עם זה דברים יפים. קח את זה למקומות נכונים ונעימים. אני משתדל להראות מראה שתחשוף מה קורה כאן, ולא מה שהתקשורת רוצה שנראה".

אין כמו בבית

בשנה האחרונה הוא מתגורר בפסגת זאב עם זוגתו אוריה כביר. ירושלמית מבית חברה לירושלמי טרי. הם הכירו, נכון, בפייסבוק. “מצאתי את האחת. מצאתי את הנחלה. כיף לי לחזור הביתה ולראות אותה. זוגיות בריאה", הוא אומר.

וירושלים?
“למען האמת אני וירושלים זה סיפור אהבה עוד מתקופת הצבא. בשירותי כמפקד בחילוץ והצלה הכרתי חייל ירושלמי שלימים הפך להיות החבר הכי טוב וקרוב שלי. הייתה לי הזדמנות לעבור לגור כאן, ואחרי מחשבה רבה החלטתי שאני הולך על זה. החיים שלי בקריית שמונה היו מאוד משעממים, הרגשתי שיש לי מעל הראש שעון חול ושאם לא אעשה צעד משמעותי אצטער על זה כל החיים שלי. תראי, קריית שמונה היא הבית, אבל העיר הזאת לא מתאימה לכל אחד. השקט והרוגע שבצפון פשוט מוציאים אותי מדעתי. מצד שני, סטודנטים רבים שהגיעו לצפון לתקופה קצרה מצאו את עצמם נשארים שנים רבות. דבר אחד אני יכול לומר לך, את החום והאהבה שיש בקריית שמונה אי אפשר למצוא בשום מקום אחר בארץ, גם לא בירושלים המדהימה.

"בתחילת שהותי בירושלים היו לא מעט קשיים, כשמיום ליום אני מאבד את הסבלנות ואת היכולת לשלם את שכר הדירה. ואז היא הגיעה, יפה כמו השמיים וחמה כמו השמש, אוריה. היא ליוותה אותי בתקופה הקשה הזאת והחלטנו לשכור דירה יחד. זה המקום הכיפי הזה שאני חוזר אליו בכל סוף יום, מעשן סיגריה ומודה לאלוהים על כל מה שיש לי".

עזבו אותו משאלות כמו “איזה ספר מונח ליד מיטתך". עדיף לשאול איזה דגם של מכשיר סלולרי מונח ליד מיטתו.
“דבר ראשון שאני עושה בבוקר זה להושיט את היד לרצפה ולבדוק בסמארטפון מה חדש. פייסבוק, אינסטגרם, וואטסאפ וחדשות. אחרי התארגנות אני יוצא לעבודה ואת רוב יומי מעביר שם. בשעות הערב אני מגיע הביתה, מתכרבל עם בת הזוג שלי מול הטלוויזיה, כותב עד השעות הקטנות של הלילה ועובד על הספר השני, ושוב חוזר לישון, חיים משוגעים. אבל כמו רובנו, עבורי הדובדבן שבקצפת הוא השבת. אף על פי שאני אדם מאמין ומגיע מבית מסורתי, אני דוגל בכך שהשבת היא הזמן האידיאלי בשביל ליהנות, לבלות ולחזק את הקשר הזוגי. ריסט לכל השבוע שעבר עלינו. סמוך לחצות אנחנו כבר מוצאים את עצמו בחפלה או בקריוקי עם חברים ואת השבת מנצלים לטיולים".

קול של אישה

“כל מקום בו נהיה ויהיה לנו טוב, שם נשב ונטה את הפועל ‘אָהוֹב', וּבְפֹעַל בנפעל בְּהִתְפַּעֵל, את הפועל ‘אָהוֹב' נדקדק ונגלגל" (חיים חפר ז"ל). 

“כבר לא מתים מאהבה", ספירת מלאי: 17 מופעים של המילה “אוהבת", 34 המילה “אוהב", 7 פעמים המילה “מאוהב" ו–79 פעמים “אהבה", אם לא סופרים את 149 הפעמים הנוספות בראש כל עמוד, עם שם הספר “כבר לא מתים מאהבה". “את רצינית? ספרת?", הוא משתאה. “אז אולי זה הסוד. אולי צריך להפיץ קצת יותר אהבה. צריך להבין שהספר הזה מביא משהו מאוד חדש לתוך עולם הספרות, לתוך עולם הספר".

כששואלים אותך מה אתה עושה, מה התשובה?
“כותב".

אל מי אתה כותב?
“בעיקר לקהל צעיר. יחד עם זאת, באותה נשימה אני כותב לנשים שעברו דברים. הטקסטים מאוד מדברים לנשים. בספר עצמו אני לפעמים מדבר בקול של אישה, כי לפעמים קל להן יותר להזדהות. אני מחובר לצד הנשי שלי במובן הטוב של המילה. אני לא מכוון לאנשים שקוראים ספרים. כל הטירוף הזה שהתחיל בפייסבוק זה מאנשים שיכול להיות שלא פתחו ספר מעולם. מה שיפה פה, זה שבעל כורחם אני בטלפון הנייד שלהם, הטקסט כבר שם בלי לגשת לחנות ספרים. אחרי שהם נחשפים לטקסטים האלה בנייד אולי הם לא היו ניגשים לרכוש את הספר, גם אם היו שומעים עליו מיליון ביקורות. אפילו אני, בתור בחור צעיר, חשבתי שיש משהו מרתיע בללכת ולקנות ספר. קראתי ספרים בחיים שלי. לא המון. הספר האחרון הוא של אילן הייטנר, ‘האיש שלא רצה להיות קטן'. אני מאוד אוהב אותו כי הכתיבה שלו מאוד יומיומית. הוא לא מכוון למקום גבוה. אתה קורא את הספר ונהנה ממנו. אתה מרגיש את הדמויות ואת הסיטואציות שקורות לכולנו".

ספר לא אמור לאתגר במשהו?
“הוא אמור לאתגר אבל אין פה חוקים כתובים. אם מישהו רוצה לכתוב ספר שלם על הכלב שלו שמת, הוא יכול לעשות את זה. אני מתחרפן מהביקורות. יכולים לכתוב מיליון ואחת ביקורות, אבל הקוראים הם אלה שמצביעים".

“הכאב כבר צורב כי אותך אני אוהב,

לנשיקות והחיבוקים כמו זאב אני רעב,

פעם היינו שניים, זוג מהשמים,

פתאום הכל נעלם בדיוק כמו אדי המים".

(2003, לירן כהן בן ה–12 כותב למגירה)

“מאז ומתמיד הייתי ילד מאוד רציני ופילוסופי. כשילדים אחרים התעסקו בסדרות מצוירות, אני התעסקתי בלחשוב על החיים. בתקופת החטיבה היה כאמור איזה חלום להיות ראפר, אז ישבתי וכתבתי שירים והקלטתי אותם בתוכנות ביתיות. כמו שאת רואה, קריירת השירה שלי לא נחלה הצלחה, אז יצא שהפכתי לסופר".

ולא פחדת.
“את האמת? פחדתי פחד מוות מכישלון. להוציא ספר בגיל 24 זה צעד לא פשוט. פחדתי מאכזבה של הקוראים שלי, פחדתי מביקורות שידעתי שלא יהיו מפרגנות. זה ספר שלמבקר תרבות שהתרגל לספרים רגילים יהיה קשה לעבור בגרון. יש שם טקסטים בשפה מאוד יומיומית שנוגעת לדור הצעיר, הספר מאוד עממי, ואת יודעת מה? אני לא מתבייש לומר את זה, הספר ‘כבר לא מתים מאהבה' הוא בהחלט המוזיקה המזרחית של עולם הספר. ועובדה, הקהל היה צמא לזה.

“יש כאן משהו חדש ומרענן שמביא את האמת בטקסטים קצרים וזורמים. אנשים הרימו את הראש מהסמארטפון ורובם נכנסו בפעם הראשונה לחנות ספרים ורכשו ספר. מה שמלהיב אותי הוא שאני מצליח לגעת בקהל גדול שלא מתחבר לספרים. אני שואל אותך בכנות, למי אכפת מביקורות? באמנות אין חוקים, אין נכון או לא נכון, באמנות כל אמן מביא את הנשמה שלו וזאת החלטה של הקהל אם לאהוב את זה או לא. למזלי, הקהל אהב ואין תחושת סיפוק גדולה יותר מהידיעה שיש לך קהל כל כך מדהים ושיש לך את היכולת לחדור לכל אחד ואחת מהקוראים שלך לנשמה".