יום הולדת רוחני: מחווה פואטית לגיבור "זיכרון דברים", שאביו "התאבד באחד באפריל"

מי שלא נחשף ליצירתו הספרותית של שבתאי, השם גולדמן לא אומר לו כלום. אך כל אלה שגדלו על דמותו של גולדמן, גיבור "זכרון דברים", היום הזה שווה ערך מבחינתם ליום הולדת רוחני.
 

"ב־1 באפריל הקרוב נחגוג את יצירתו הקיומית, החברתית והתל אביבית של שבתאי. יום גולדמן הוא יוזמה מקומית ועצמאית, ללא מטרות רווח, ואנחנו מקווים להפוך למסורת ברוח בלומסדיי", מצהירים כרמלי ובוחבוט, שני משוררים צעירים שיזמו את היום הזה, שבו ייערכו בתל אביב פאנלים בהשתתפות עדנה שבתאי, נורית זרחי, שמעון אדף, עודד וולקשטיין, דרור בורשטיין, תהל פרוש, נוית בראל, יפתח אלוני, רונית ידיעה, עידו הרטוגזון, אמין סייג', גבריאל מוקד, אלונה קמחי, אריק גלסנר, רנה ורבין, תמר גלבץ, ניר ברעם, אוריין מוריס, עדיה גודלבסקי ועוד.
 

מי שיודעת לספר את כל גלגולי כתיבת הספר "זכרון דברים" היא עדנה שבתאי, אלמנתו של יעקב שבתאי ז"ל, אשת ספרות בזכות עצמה, שיודעת לספר את כל נימי ההתרחשויות סביב טוויית עלילת הספר, וכמעט גניזתו.
 

"היוזמה של אנשי הספרות הצעירים לקיים בתל אביב יום מחווה לרומן 'זכרון דברים' של בעלי, יעקב שבתאי, היא בשבילי הפתעה מרגשת שאני מברכת עליה מעומק לבי", היא אומרת. "הספר יצא לאור בראשית קיץ 1977, ויעקב הספיק לחיות רק עוד ארבע שנים לאחר מכן. 35 שנים עברו מאז נפטר, ומחווה כזו, במיוחד כשהיוזמה באה מאנשי ספרות צעירים, נראית בעיני הוכחה שהספר הזה - שבעלי השקיע בו את נשמתו, וראה בו את יצירת חייו - עדיין חי ומשפיע". 
 

"זו שאלה שגם אני, שחלקתי איתו את חיי מאז היותי נערה בת 16, לא חדלה מלשאול עד היום. קודם כל הוא היה הבן אדם הכי מקסים שפגשתי כל חיי. יפה תואר, בעל רגשות עמוקים שידע לבטא, לא רק במילים, אלא בכל הווייתו. הוא היה טוב לב, רגיש לזולת, מרתק בשיח שלו, מקורי בכל דבר שאמר ועשה. כשישב עם אנשים, היו עפים ממנו ניצוצות של חן ושנינות, שרק רצית שימשיך עוד ועוד. אדם ממגנט. המבט שלו על החיים היה מורכב ומעמיק, סקרני, תמים ואירוני בעת ובעונה אחת. רואים את זה ב'זכרון דברים' ובמחזות שכתב. כמו שכתבתי בספרי 'הרי את': 'ההפכים שכנו בו כולם יחד'. הייתה בו עוצמה אדירה, שהתקיימה לצד חרדת עומק מתמדת. מצד אחד הוא היה מפוכח וראה את הנולד. מצד אחר הייתה בו תמימות של ילד בן 3. לפעמים הוא גם התנהג כמו ילד. וכמו ילד, גם הוא היה בלתי צפוי".
 

"יש לי הרבה מאוד זיכרונות ממנו. אחד החזקים שבהם נוגע ישירות להוצאתו לאור של 'זכרון דברים'. הוא התחיל לכתוב את הרומן הזה על תל אביב בסתיו 1971. זה היה כמה חודשים אחרי שהתקף לב פתאומי כמעט הרג אותו בגיל 37. הוא עבד עליו חמש שנים, יושב משש בבוקר, כל יום חמש־שש שעות, כותב באצבע אחת של יד שמאל במכונת הכתיבה. בתוך התקופה הזו גם כתב מחזות ועשה עבודות תרגום לתיאטרון ולרדיו, אבל 'הספר' - כמו שהוא קרא לו, עמד בלב לבם של חייו. לפעמים הוא היה מתריס: 'ויש לי עוד את הספר הזה שאני עובד אותו עבודת עבד'; או בסגנון קצת שונה: 'ויש לי עוד את הספר הזה, שאני גורר אחרי כמו בהמה'". 
 

אחרי חמש שנים, הגיעה העבודה לסיומה: "בסוף ינואר 77', הוא החליט שהספר הגיע לקו הגמר. לא היה לו יותר כוח 'להפוך את הדפים', כמו שאמר. הוא הכניס את כתב היד של 260 דפי פוליו מודפסים צפוף למעטפה גדולה, והלך למסור אותו לידיו של מנחם פרי, שכבר חיכה לו כמה שנים. לא עבר שבוע ימים, והוא חזר למנחם פרי ולקח ממנו את כתב היד. מהיום ההוא לא עשה שום דבר חמישה־שישה ימים, מלבד להסתובב עם כתב היד בתוך תיק מסע ירוק שהיה תלוי על כתפו. ביום שישי בערב באו אלינו זוג חברים מהקיבוץ. 'תגידי, עדנה, איך את נותנת לו ככה לקחת את הספר הזה בחזרה?' שאלה החברה נעמי. לפני שהספקתי להשיב, פנתה אליו ושאלה אותו: 'תגיד לי, יענק'לה, למה אתה מסתובב איתו ככה? אתה לא מתכוון להוציא אותו?'.

הוא היה נבוך, פלט כמה מילים, ניסה להיחלץ מהשאלה, ופתאום כאילו החליט, אמר: 'כן. אני חושב לא אוציא אותו'. אחרי חצות, כשנכנסנו למיטה שלנו שעמדה בסלון וכיבינו את האור, התיישבתי וגבי אל הקיר: 'אתה באמת מתכוון למה שאמרת?' שאלתי, 'אתה לא מתכוון להוציא את הספר?!'. הוא ישב מנגד על שפת המיטה, אחת מרגליו על הרצפה. 'כן. אני לא חושב להוציא אותו!' אמר, ודמותו התקשחה בארשת סירוב. הרגשתי איך כל האנרגיה שבי מזנקת לתוך המילים שיצאו מגרוני: 'לא! זה לא יהיה, יענק'לה! אתה תוציא את הספר הזה לאור, אפילו אם הוא יהיה כישלון מוחלט! אתה חייב לי את זה! אחרי כל השנים האלה? יותר מחמש שנים שאני חיה עם הספר הזה, שומעת ממך כל יום: עוד יש לי הספר הזה שאני סוחב על הגב - אתה תוציא אותו לאור!'.

הוא הקשיב דומם כקופא על מקומו. ואז - בקפיצת אריה, זינק פתאום לאמצע החדר. 'אם ככה' - הפך פניו אלי - חצה בשלושה צעדים את המרחק למרפסת, והתיישב רכוב על אדן החלון. 'אם ככה', הביט אלי בזעם, 'יותר טוב לי לקפוץ למטה!' זה היה פתאומי כל כך שרציתי לצחוק, אבל תחושת הסכנה חנקה את גרוני. ליל ירח בהיר וקר של פברואר עמד בחלון, והוא ישב שם בגובה ארבע קומות, רגלו האחת פנימה והאחרת החוצה, מצפה לתגובה שלי. 'אם את רוצה שאני אוציא את הספר, אני קופץ מהחלון', אמר ועשה תנועה כאילו הוא מתכוון באמת. 'יענק'לה, אני לא אדבר איתך עד שתרד מהחלון. אתה מפחיד אותי', חיבקתי את הרגל השמאלית שלו על הקיר והחזקתי בה בכל כוחי. 'אתה מפחיד אותי. קודם כל תרד מהחלון'. הוא הביט אלי בארשת פני הבזלת שלו, כאילו שוקל בדעתו. ואחרי נצח של שתיקה נעתר וירד. חזרנו למיטה. 'עכשיו תחבק אותי' אמרתי, 'ותחבק אותי חזק, אחרי שהפחדת אותי כל כך". 
 

"ביום ראשון בבוקר הוא קם מוקדם, לקח את התיק הירוק והלך עם הספר לפרי. מנחם ידע שיענק'לה זקוק לעוד קצת זמן, והספר ישוב אליו בקרוב. לקראת ההגהה הסופית, קרוב לסוף מרץ, הודיע לי: 'עכשיו אישה, יש לי רשימה של 154 תיקונים. במוצאי שבת סיימנו'. התיישבנו לפנות ערב במרפסת, זהרורים אחרונים של שקיעת השמש עדיין פרפרו בין עליו המתמעטים של עץ הגרוויליאה. רק אז הוא החליט סופית על השם. 'אני חושב שאקרא לו: זכרון דברים', אמר. הוא נראה רגוע. שקוע בהרהורים. פתאום התנער: 'אישה, אני מקדיש לך את הספר הזה. מגיע לך'".