זה זמן מה שמזג האוויר מתנהג באופן קפריזי ואי אפשר לסמוך עליו. הוא לא רק מערים קשיי ניהול ושומט את הקרקע תחת כל תכנון. הוא לא רק הופך מפגש משפחתי נעים סביב סיר חמין לברביקיו מיוזע בחצר. משהו בנפש מקשה למצוא לעצמו מקום. מזג אוויר הוא לא רק טמפרטורה ואינו מסתכם בשאלות של חם/קר. הוא בעיקר מצב רוח, לפעמים נוסטלגיה ותמיד זיכרונות. האופן שבו האור נח על הדברים, כבדות העננים, צבע העופרת של השמיים עם שחר, כל אלו מעוררים פקעת בתוך הנפש וחיש קל היא נפקחת ועלי כותרת מרהיבים של הזיכרון על כל פרטיו הופכים את הנסיעה הבדיונית בזמן לאפשרות ממשית. זה עניין שכל החושים מעורבים בו, והם עושים יד אחת כדי לשטוף אותך בזיכרונות שאת חלקם קיווית ששכחת: הריח של רקבובית העלים אחרי כמה ימים רטובים או אדי המרק החומקים מהדירה למטה או הרעש של הרעם המתגלגל או של המתרחצים הממלאים את החוף ביום שמש פתאומי.
הפגם הגדול של מזג האוויר הנוכחי מלבד העובדה שהוא מצביע על שינויי אקלים מסוכנים, הוא מחלות עונתיות. משום מה ואף שלא ערכתי בדיקה מדעית, נדמה לי שכולם חולים סביבי ושגם לווירוסים ולחיידקים, כמו למטעים ולגידולי השדה, אין מושג באיזו עונה הם נמצאים ומה בדיוק נדרש מהם. ומחלה עונתית היא קוץ לא קטן. המטריקס ממשיך לבוא בתביעות אבל הגוף נופל אל המיטה, אל מרחב וזמן חיצוניים לו ומסרב בכל תוקף לשוב ולעמוד על הרגליים. המגוון הקליני שהמשפחה שלי הציגה בזמן האחרון צריך לעורר דאגה בלבם של אלו העוסקים בקשר שבין שינויי האקלים הדרמטיים לבין מוטציות וירולוגיות חדשות; שיעולים אינסופיים, כאבי בטן, צינון החוזר על עצמו כל שלושה שבועות, שפעת עם חום גבוה הצונח לפתע אחרי 24 שעות והרגשה כללית על הפנים.
כשאני שוכבת במיטתי, גבי שעון על שתי כריות תומכות, אפי דולף ואני מחרחרת כמו בכל הפעמים הקודמות והבאות, "בחיים לא הרגשתי כל כך נורא. נדמה לי שאני גוססת", העיניים שלי תמיד נמשכות אל שניים ממקורות החדווה הבלתי נדלים שלי: עץ הפיקוס הענק המגיע עד הקומה השלישית, מסתיר את הבתים מהצד השני של הרחוב ונוגע בגדר המרפסת, מעניק אשליה נפלאה שחדר השינה שלי הוא למעשה בית עץ. והספרייה שלי, או חלקה הקטן הנמצא במרכז שדה הראייה שלי על ששת מדפיה הרחבים שהספרים מצופפים עליהם בשתי שורות, וכמה שלא נמצא להם מקום נחים פרקדן על הספרים הניצבים במאונך. לכל אחת מהספריות שלי בבית יש קטגוריה אחרת ותנאים אחרים.
מאז שהכלבה הצטרפה לביתנו ואחרי שהיא כרסמה במרץ כמה מהספרים הכי יקרים לי, אחרים שכבר אינם בדפוס, אחדים שהגיעו אלי כמה שעות קודם וכמה ששווים הכספי לא מבוטל כי הם שייכים למהדורה הראשונה - גידרתי את הספרייה בסלון ועטפתי אותה ברשת ברזל שעליה הוספתי שכבה של סבכת פלסטיק. עכשיו היא מוגנת מפניה אך גם מפני.
הספרייה בחדר השינה נגישה בכל עת והיא נושאת עליה את הספרים שבלעדיהם חיי לא יהיו חיים. לכן זו הספרייה הכי סובייקטיבית שלי. זו שאינה צריכה לעמוד בשום קריטריון ביקורתי או פרשני, כי הסיבה לכך שאנחנו אוהבים משהו אינה זקוקה לנימוקים ויש לה קשר רופף מאוד, אולי רק על דרך האסוציאציה עם משקלו הסגולי.
כך זה באהבה פעמים רבות ובהתאהבות בלי יוצא מן הכלל. אם ננסה לברר את כל המנגנונים הפיזיולוגיים, הפסיכולוגיים וההורמונליים שהיו מעורבים בהתאהבות תחת מיקרוסקופ, קשה להאמין שנוכל להגיע לתשובה חד־משמעית, אבל אם אי פעם תומצא התוכנה שתוכל לעבד את כל הנתונים הללו בנוסף לתנאים - מזג אוויר, ריחות, אווירה, זיכרונות ומחלה עונתית נניח - תגווע האהבה ברגע שיימסרו תוצאות הבדיקה.
לכן לפעמים אני מעדיפה יצירות חלשות או קטנות יותר של סופרים מסוימים על פני הספרים הגדולים שלהם בלי שאוכל לנמק את זה, אם הייתי רוצה בכלל לעשות דבר תפל כל כך. או שיר תקליט חלש של מוזיקאי אהוב עלי קרוב אלי הרבה יותר מהתקליט האולטימטיבי שכל מבקרי המוזיקה גמרו עליו את ההלל והכריזו שהוא האחד והיחיד.
אל תבינו אותי לא נכון; זו איננה קריאה לבטל כל אמת מידה ביקורתית. אני האחרונה שתשמעו אותה אומרת ש"הכל עניין של טעם" ו"על טעם וריח אין להתווכח". יש הרבה מאוד מה להתווכח, אבל לפעמים פשוט לא מתחשק לי לעשות את זה. גם חברי הקרובים סובלים בפגמים אנושיים מטרידים ממש, ואני לא מעלה בדעתי לנסות להצדיק שנות ידידות בטענת הגנה טובה יותר מההודאה שאני מחבבת אותם למרות פגמיהם כפי שהם מעלימים עין מפגמי.
ולכן, אחרי שנימקתי את בחירותי הרגשיות וביססתי את זכותי להחזיק בהן, הנה הספרים שבחרתי לערום על השידה ליד ענני הטישיו המקומטים וכוס סיידר התפוחים העכור, צלוחית עם טוסט מכורסם למחצה והסמארטפון הבלתי נמנע, על "שקט" כמובן: רובינזון קרוזו על אי המיטה הזוגית הבודד, מנותק מן העולם לפי שעה.
"ציפרים באמריקה" / לורי מור (מאנגלית: ליה נירגד, הוצאה: בבל)
זה קובץ הסיפורים השלישי של מור והראשון שתורגם (ברשלנות, עלי להוסיף) לעברית. הוא מכיל סיפורים שנונים, אפלים במידה על נשים על סף התרה, נשים חכמות שמצבן היה טוב יותר אלמלא היו חסרות אונים במובנים רבים כל כך: בת ספק נשואה המטיילת עם אמה היעילה באירלנד; ספרנית ביישנית החיה עם אקטיביסט חברתי ומגלה שאפילו מחויבות לבן זוגה היא משונה וכמעט בלתי אפשרית עבורה; האישה והאם המתחילה טיפול נפשי עקב מותו של החתול שלה, אחרי שעברה לטענתה את כל שלבי האבל הידועים, כעס, הכחשה, מיקוח, זלילת קרטונים של האגן דאז, זעם.
לורי מור היא סופרת כל כך מצחיקה, בעיקר כשהיא מפעילה את ההומור שלה על תינוק החולה בסרטן ועל אישה שהרגה בטעות את התינוק של זוג חברים בשניים מהסיפורים הידועים ביותר שלה. אף סופר לא משתווה אליה ביכולת לטרף את ראשו של הקורא ולגרום לו להתעוות בייסורים עם חיוך על שפתיו.
פסקה אהובה: "תרשמי לך. בסוף את סובלת לבד אבל בהתחלה את סובלת עם המון אנשים אחרים. כשלילד שלך יש סרטן את נחטפת מיד לכוכב אחר: כוכב של ילדים קירחים. אונקולוגיה פדיאטרית. אונק־פד. את רוחצת ידיים שלושים שניות בסבון אנטי־בקטריאלי לפני שמרשים לך לעבור בדלת. את נועלת נעלי נייר מעל לנעליים שלך. את מנמיכה את הקול. מקום שלם עוצב ותוכנן בשביל הסיוט שלך".
"פנין" / ולדימיר נבוקוב (מאנגלית: אברהם יבין, הוצאה: עם עובד ספריה לעם)
פרופסור טימופיי פנין, גיבורו האהוב של נבוקוב הוא היפוכו המוחלט של הומברט הומברט, מהגר מאירופה המתאהב בילדה בת 12 שבבית אמה הוא מתגורר. גם פנין, כמו הסופר עצמו, הוא מהגר אירופי באמריקה, פרופסור רך לב המתפרנס מהוראת רוסית, לשון אמו, באוניברסיטה פרובינציאלית. ההגירה היא נושא מרכזי ברומן הקצר הזה, ותעיותיו המגוחכות והנוגעות ללב של הפרופסור הרוסי בגלות האמריקאית מציירות את הפער הבלתי ניתן לגישור בין שתי התרבויות, זו של היבשת הישנה וזו של העולם החדש. תבניות דימויים מסוכסכות, דפוסים של לשון ומחשבה ואסוציאציות ותשוקות מכשילים את פנין במסעו הקומי הנפתח כבר בשורות הראשונות בנסיעת רכבת לאיזו הרצאה ברכבת הלא נכונה. הפסקה הבאה מדגימה כיצד יכול המאסטר נבוקוב לצייר תמונה שלמה של גיבור באמצעות טיפול שיניים ובלי שייכנס לחדר הרופא.
פסקה אהובה: "למחרת בבוקר צעד פנין ההרואי העירה, מוליך מקל בסגנון אירופאי (מעלה־מטה, מעלה־מטה) ומניח למבטו להשתהות על כל מיני עצמים מתוך מאמץ פילוסופי לדמות לו איך ירגיש כשיראה אותם לאחר החוויה הקשה ואחר כך ייזכר איך הרגיש כשבחן אותם דרך מנסרת ציפייתו. כעבור שעתיים השתרך הביתה, נשען על מקלו ואינו מסתכל בשום דבר. זרם חמים של כאב בא אט־אט במקום הקרח והעץ של ההרדמה בפיו המעונה עד גועל, שהוא עדיין מת למחצה, אך מפשיר והולך".
ולבסוף שני ספרים עבי כרס ממש שבהם אני חוזרת וקוראת תמיד: "חירות של רגע - פרקי יומן" / וירג'יניה וולף (מאנגלית: אלינוער ברגר, הוצאה: כתר), ו"מכתבים" / גוסטב פלובר (מצרפתית: דורי פרנס, הוצאה: ידיעות ספרים).
דיווח יומיומי משולחן הכתיבה של שני הסופרים הגדולים הללו. דיווח גם ממיטתם, מסיוטיהם וממחלותיהם. היא באנגליה הוויקטוריאנית ובימי הבליץ של מלחמת העולם השנייה; הוא בסיוריו בקונסטנטינופול ומצרים ובבתי זונות בבירה הצרפתית. שני הספרים פותחים חלון אל תקופתם ואל תרבותם ואל האופן שבו חיו את חייהם הפרטיים, אבל עבורי, יותר מכל אלו, תיאור מאבקם עם היצירות שכתבו באותה השעה לא יסולא בפז. וירג'יניה וולף מנסחת לראשונה את מחשבותיה על מקומן המצומצם של נשים בחברה ב"חדר משלך", ומתנדנדת בין אופוריה לייאוש מוחלטים ב"גברת דאלווי". פלובר נאבק עם אמה בובארי שלו ומרגיש כאילו בריאותו נמצאת בסכנה אם לא יצליח לגבור עליה ומתמודד עם האדישות הראשונית שבה מתקבלות חלק מיצירות המופת הקלאסיות.
אלו הם חיי הסופרים בצורתם הישירה ביותר והם משמשים לי מקור לכוח ולשמחה בתקופות כתיבה עכורות.
פסקה אהובה מתוך ספרה של וירג'יניה וולף: "אהה, למצא מנוח מהתיקונים הבלתי פוסקים האלה ולכתוב כמה מילים בדרך בלתי שקולה. יום יפה אני חושבת, וכל הסובב אותנו, כך מתרוצץ הביטוי בראשי, נאה. ל' (לאונרד, בעלה - א"ל) רוכב עכשיו על גל הסלבריטאיות: מוזמן לשדר, מוזמן לאמריקה...ואינני מקנאת".