סיפורה של חנה

לזכרה של חנה שמוש

וינה 27.10.1923

מעיין ברוך 15.3.2016

1. אנשלוס

המילה השלטת, המבהילה, המסתורית הייתה אנשלוס. ברדיו, בעיתון, בבתי קפה, בבית, בחדר המיטות אחרי שאמא ואבא כיבו את האורות. הסבירו לי שזו התחברות, הצטרפות, לא חלילה כיבוש. אוסטריה תתחבר, תצטרף לרייך השלישי ולשליטיו הנאצים.

המורה ללטינית, שענד זה מכבר את צלב הקרס, סמל המפלגה הנאצית, קרן מאושר. ההורים שלי היו מודאגים מאוד. גם הדוד אוטו. גם הידידים היהודים שלהם. והנה הגיע היום, והצבא הגרמני צועד ברחובות הראשיים של וינה עירי, במוזיקה רועמת ובהדר, ואני לא ידעתי את נפשי.

אבא נסע לעסקיו בקונגרס הציוני העולמי, התקשר אלינו מלונדון. נתן לאמי הוראות. ההוראה החשובה והמשמעותית הייתה לארוז ולהתכונן לצאת...

השנה 1938 והחורף קר ומסרב לפנות מקומו לאביב. הבן של השכנים מלמעלה, ילד מנומס, בן לאב יהודי ואמא נוצרייה, נפגש איתי בכניסה לגינה שממול לבית ובגמגום מהוסס הפטיר לעברי: אין לנו שום דבר נגדכם, היהודים. האדמה בערה מתחת לרגליים. אמא הפסיקה את עבודתה כרופאת שיניים והחלה אורזת. אחי הצעיר ממני התנהג כאילו איזו מצוקה מתקרבת. ארזנו וארזנו. כל אחד מאיתנו יצא עם מזוודה קטנה ותרמיל - אמא, אחי ואני. אבא חיכה בלונדון. הצליח לסדר לנו ויזה. את המזוודות הגדולות, כעשר במספר, ובהן כל אוצרותינו וזיכרונותינו השארנו בבית שהתרוקן, לאורך הקירות. הדוד אוטו שנשאר מאחור הבטיח לשלוח לנו אותן תוך ימים ספורים ללונדון. תמיד אפשר היה לסמוך על דוד אוטו. אבל כנראה לא אחרי האנשלוס. מראה שורת המזוודות הגדולות, לאורך קירות הבית הריק, מלווה אותי עד היום. שנים זכרתי כל פריט שארזתי בהן. היום נשכחו הפריטים. נותר רק המראה המיותם של המזוודות הנטושות.

איני רוצה ואינני יכולה לזכור מה היה בהן. עולם ילדות שנעזב ונמחק. והודחק.

בלונדון חיכה אבא אבל חיכתה גם המלחמה, שהייתה תלויה כעננה שחורה על העיר שתספוג עוד מעט את הבליץ. גם זו מילה שצריך היום להסביר ולהבהיר לנכדים.

איך נסביר לנכדים מה זה אנשלוס ובליץ מבלי לייגע ולשעמם אותם? איך יאהבו את הארץ על תלאותיה, מבלי שישנאו את גרמניה ואוסטריה השועטות לכבוש את העולם ולהכחיד את העם היהודי? איך לספר להם שאפשר לאהוב את השפה הגרמנית ולשנוא אותה, לאהוב את וינה על התרבות שצמחה בה ולשנוא אותה. רק לאחר שעברו 60 שנה מיום שיצאתי ממנה נעתרתי ושבתי לבקר בה. פעם אחת. סגרתי מעגל.

2. פגישה אילמת

היינו מרבים לטייל בעיר. אהבנו את וינה ואת סביבותיה. באחת השבתות ארזנו ארוחת צהריים בקופסת אלומיניום ויצאנו ברגל אל אחד ההרים שממנו נשקפת העיר הגדולה. שולחנות וספסלים מעץ הזמינו אותנו לארוחת צהריים אחרי הליכה ממושכת. התיישבנו ופתחנו את הקופסה שליוותה אותנו בכל טיולינו.

מתחת לעננים הקלים פרוסה הייתה לפנינו העיר היפה והשלווה. ארמון המלכים שון–ברון מזה, והגלגל הענק מזה. שתיים־שלוש חשמליות התפתלו דהרו זו אחר זו, נראו כצעצועים. שלווה ונועם סביב סביב. אבא אמר: "השקט שלפני הסערה". ואמא הביטה בכעס: "תמיד אתה...".

ממול, על ספסל בודד, קלטה עינה של אמא בחור צעיר, רזה ומרושל, חיוור ונפול–פנים, שבהה בנו בעת שהתנפלנו על השניצלים שבתוך הכריכים שלנו. תראה כמה שהוא רעב, אומרת אמא לאבא. הרבה זמן לא בא אוכל אל פיו. אמא הייתה רופאה, והצהרה כזאת מפיה נשמעה ללא עוררין. היו לנו בדיוק ארבעה כריכים עם שניצל, לאמא ואבא לאחי ולי. אמא לא חשבה פעמיים, ניגשה אל הבחור הצעיר החיוור והזמינה אותו הביתה לאכול משהו חם. לשאלתה מתי אכל לאחרונה ענה, לפני יומיים או שלושה. לא זוכר. הקול שלו והרעדה בכל גופו, העידו שהדיאגנוזה של אמא הייתה נכונה.

לקחנו את הבחור, ששמו נשכח ממני, אלינו הביתה ואמא אמרה לו: נתחיל במרק. לאחר שתי צלחות מרק מהביל השתנה צבע פניו, ותוך כדי אכילת הבשר הוא התחיל לספר בגמגום ובמבוכה על עצמו. אין משפחה. אין עבודה. אין עתיד. אין כלום.

תוך כדי שיחה התברר שבעבר עבד בתור מורה להתעמלות. מיד הבריקה המחשבה שזו הזדמנות לתת לי ולאחי הקטן חינוך גופני בבית. קיבלנו את רוע הגזירה. מה לא עושים כדי לתת פרנסה לבחור מסכן. אמא התקשרה לכמה מידידותיה היהודיות, שלהן ילדים בערך בגילנו, ושכנעה אותן שיש לה מורה מצוין להתעמלות, מוכן לבוא לכל בית בכל שעה תמורת תשלום צנוע.

הבחור היה מאושר. הוא עשה את עבודתו נאמנה, ואנחנו, הילדים, סבלנו בשקט פעם בשבוע ובלבד שתהיה לבחור הסימפתי פרנסה. כשהתאושש נראה לנו כבחור נאה למדי, אפילו חביב ואנושי.

הפרידה ממנו הייתה אקראית כמו הפגישה איתו. עברה שנה. אולי שנתיים. אוסטריה נכבשה על ידי היטלר. רוחות רעות החלו מנשבות בעיר. ואני, כמעט נערה, הולכת לגימנסיה ובדרך אני פוגשת את המורה להתעמלות במדים של אס־אס - מדים חומים עם צלב קרס על השרוול ועל המצחייה.

אני מביטה בו מזועזעת, והוא מביט בי במבוכה ובבושה, והמילים נעתקות מפינו. אף מילה. אינני יודעת מי היה מזועזע יותר מן הפגישה. מי היה נבוך ומבויש יותר.

זה היה אירוע ראשון ולא אחרון, בווינה הנאורה, בירת התרבות האנושית, שזרע בלבי חוסר אמון בבני אדם. פסימיות לאורך כל החיים.

לא סיפרתי להורי. למה להכאיב להם. בוודאי גם להם ישנן פגישות שכאלה.

עוצמת הפגישה ההיא מלווה אותי עד היום. אין לי טינה כלפיו. סוף–סוף הוא מצא פרנסה וטעם בחיים. אוי לו לאותו טעם. הוא לא ירעב יותר.

האם יצא חי מהמלחמה? האם הוא זוכר את המבטים שהחלפנו באותה פגישה טעונה? אני זוכרת את המבט שלו המבוהל והמתנצל, כאילו זה היה אתמול.

ככל שאני שוכחת מה שקרה אתמול ושלשום, כך מתחזקות ועולות בזיכרוני תמונות מן הילדות והנעורים בווינה. הבזקים מימים רחוקים.

בלי ספק ימים רחוקים. עברו יותר מ־70 שנה. ימים יפים? ימים יפים מאוד שנקטעו והטילו אותי (ואת העולם כולו) למערבולת נוראה, שהסתיימה בבית בגליל. בית שלו? לאו דווקא. המלחמות רדפו אותי (אותנו) גם לכאן. עד היום.

(נכתב בראשית ינואר 2009, במהלך מלחמת עזה)

3. הביתה

שתי נערות צעירות עומדות על הסיפון וצופות בדאגה אל האוקיינוס הגדול, הפתוח, כל כך לא בטוח. האונייה היא חלק משיירה ענקית של אוניות נוסעים ומסחר, מוקפות באוניות מלחמה, להגנה מפני הצוללות הנאציות.

שיירה היוצאת מליברפול באנגליה המופצצת לקנדה וארצות הברית, שם אין (עדיין) מלחמה. רוב הנוסעים הם אנגלים מכל הגילים הבורחים מפני המלחמה העזה (בלונדון בליץ!) אל קרוביהם ביבשת השקטה מעבר לים, עד יעבור זעם.

אחת הנערות מנפנפת לשלום לאבא חייל במדים, הנפרד ממנה על המזח.

"מאין את?", אני שואלת אותה.

"אני מלונדון. נוסעת לדודים שלי בקנדה. ומאין את?"

"אני מווינה".

"וכשתיגמר המלחמה אחזור למשפחתי בלונדון. ואת?? גם את תשובי ה ב י ת ה לווינה?"

נותרתי בלי מענה. ניסיתי להסביר לה שאין לי לאן לחזור. היא יכולה לחזור הביתה. לי אין בית בווינה ולא בשום מקום אחר. אני יהודייה.

היה לה קשה להבין. בראשי התגלגלה המחשבה שאם אחפש בית אחרי המלחמה הנוראה, אמצא אותו רק בארץ ישראל. הייתה זו הפעם הראשונה שהמחשבה הציונית עברה מלבי אל מוחי ואל שפתי. "הבית הלאומי" שעליו שמעתי מאבא נהיה לי פתאום מוחשי, הבית היחיד שלי. הבית שממנו אפשר לצאת ואליו אפשר לשוב, תמיד. הבית הפתוח והבטוח.

השיירה המשיכה בדרכה הארוכה לאמריקה. היא נסעה בזיגזג ולא בדרך המקובלת, כדי להימנע מצוללות ומהתקפות אוויר. ואלה לא הרפו ממנה. באחד הבקרים הבהירים עמדתי על הסיפון והתבוננתי באוניות השיירה הסמוכות לזו שלנו. פתאום התקרב אווירון והשליך חבילה על אחת מהן. לידי עמד מלח. שאלתי אותו "מה זה? שולחים דואר לאוניות בשיירה?", הוא הסתכל עלי ברחמנות ואמר לי, הסתכלי היטב. זה אווירון גרמני ומה שהוא זרק יתפוצץ מיד על האונייה ועל נוסעיה. הפיצוץ היה אדיר. למזלנו זו הייתה אוניית משא, ללא נוסעים כמעט.

הנסיעה ארכה 22 ימים ולילות. אמא ניצלה את הזמן, בלעה ספרים, כדי להתכונן לשלושת המעברים החדים הצפויים לה - מווינה לאמריקה, מגרמנית לאנגלית ומרפואת שיניים לפסיכיאטריה.

אחי הצעיר בדק כל פינה באונייה ושקד על מפות גיאוגרפיות המודבקות על הקירות. ושנינו - אחי ואני - הסתובבנו הרבה סביב המלח התותחן הנאה, שדיבר אל אחי והתכוון אלי. באונייה שלנו היה תותח אחד, מימי מלחמת העולם הראשונה. התותחן הצעיר לא ירה אף ירייה בתותח לאורך כל הנסיעה, אך הוא ירה גם ירה בי מבטים, שכבר הבנתי את פשרם. הגענו לבוסטון בשלום, רועדים מפחד ומשמחה. אבא קיבל את פנינו בנמל בוסטון. הוא כבר הכין לנו ויזה ובית ותחילתו של מסלול לקבלת אזרחות. החוויה הימית שלנו נסתיימה ונשתמרה בזיכרוננו כחוויה נעימה. מה מוזר. נפרדנו אישית מן התותח היחיד שהיה על הספינה שלנו ונסך בנו ביטחון. אלמלא הבושה היינו מנשקים את התותחן הבריטי הצמוד אליו.

נפרדנו מן האונייה העתיקה; שריד ממלחמת העולם הראשונה ומן המלחים העליזים שהתייחסו כה יפה לילדים (ובעיקר לילדות) שעל האונייה. ראינו מאמר ב"ניו יורק טיימס" שסיפר על תלאות המסע שהגיע בשלום ליעדו.

לפני ימים אחדים חיפשתי ומצאתי את אותו מאמר מן ה"ניו יורק טיימס". קשה לקרוא אותו. האותיות דהו. הזיכרון לא דהה.

תוך כמה שנים קיבלנו אזרחות אמריקאית, הורי, אחי ואני. אשרי, אמריקאית אני. אבל ברור לי שזה לא הבית.

להורי הפכה אמריקה בית. בנפשי הדהדה שאלתה של הילדה הלונדונית, "ואחרי שתיגמר המלחמה תשובי הביתה, לווינה?".

הצטרפתי לתנועת הנוער "הבונים". סיימתי את לימודי באוניברסיטה N.Y.U. ועליתי ארצה, לקיבוץ בגליל. המלחמות רדפו אחרי, אל ביתי החדש, היציב.

מן הבית הזה החלטתי להעלות מתהום הנשייה את זיכרונותי היפים והקשים.

אינני מצליחה לספור את המלחמות שעברו עלי מאז המלחמה ההיא ועד המלחמה בעזה, שבה אנו נתונים היום. הבית איתן, אבל רועד, לא בטוח. אין שקט בבית. אין שלווה בלב.

(קיבוץ מעיין ברוך 1/2009)

4. מגע עם אלוהים

אני שומרת על מכתב שכתבה לי. קיבלתי אותו בהגיעי לאמריקה בשנת 1940. הייתי נערה שברחה מווינה בעקבות כניסתו של היטלר, התעכבה שנתיים באנגליה ועברה לארצות הברית.

אבא היה בשליחות ציונית באנגליה ועשה בחוכמה לא לחזור אלינו. הוא השיג לנו ויזה לאנגליה. נסענו לשם ברכבת דרך גרמניה, כשאימת הנאצים מלווה אותנו מבחוץ ומבפנים - לא האמנו שנצא בשלום מן המסע האימתני בתוככי גרמניה הנאצית.

אבא, שאול סוקַל, עורך–דין סוציאל–דמוקרט ופעיל בקונגרס היהודי העולמי, חיכה לנו בלונדון. הוא שכר שני חדרים בבית קטן, חדר להורים וחדר לי ולאחי הצעיר ממני. אמא, ארנסטינה, הייתה רופאת שיניים שהשלימה את לימודי הפסיכיאטריה, שהפכה למרכז עולמה.

אחרי התלבטות קשה וממושכת החליטו ההורים לרשום אותנו לשתי פנימיות שונות בסביבות לונדון. אני הגעתי לשורטלנדס (קנט) וארני הגיע לברומלי. כשעה נסיעה מלונדון. זה היה עדיין לפני הבליץ. ולפני שפרצה המלחמה. בית הספר הקטן שלי היה מנוהל על ידי שתי אחיות - מיס קנדל הבוגרת ומיס קונסטנס הצעירה ממנה. בתוך הבית עמדה דירה לרשות אביהן המבוגר. התלמידות נחלקו לשניים. חלק גר בפנימייה ואליו הצטרפו כל בוקר תלמידות מבחוץ - למדו ושבו לביתם. בנות הפנימיה מנו 20 עד 30. כולן היו אנגליות. רובן, הוריהן עבדו מחוץ לאנגליה, ברחבי האימפריה. היינו שתי פליטות מווינה, אני וילדה צעירה ממני בחמש שנים.

הרגשתי שהגעתי לעולם אחר, שונה כל כך מזה שעזבתי. התפקיד הראשון שהוטל עלי היה להשתתף בתור של הבנות שהביאו כל בוקר את ארוחת הבוקר הקבועה והמשונה של מיסטר קנדל, אבי המנהלת. ביצה שלוקה, עגבנייה מטוגנת ושתי פרוסות טוסט. קיבלתי את המגש בתחתית הבית, במטבח, והעליתי אותו בחיל ורעדה לקומה העליונה שבה גר האב.

מיס קונסטנס הייתה המורה האהובה עלינו. היא לימדה אותנו את "הנרי הרביעי" של שייקספיר, במשך שנה שלמה. במהלך השיעורים היא שילבה את סיפור חייה. וזה היה החלק הכי מעניין בשיעורים.

במלחמת העולם הראשונה נהרג ארוסה. היא סיפרה לנו עליו ועל אהבתם בגעגועים מרגשים. בגילוי לב מדהים. מאז לא הייתה לה אהבה. היא המורה שהשפיעה עלי ביותר בתקופת שהותי באנגליה.

שמורים אצלי שני מכתבים ששלחה לי לניו יורק. מהם הבנתי שהיא שומרת קשר מכתבים עם הרבה תלמידות שעברו דרכה. יחסה לתלמידות שלה היה אישי, תומך ומחבק. יחס של אם אוהבת ודואגת ומלווה למרחקים.

אני שבה וקוראת במכתביה, דמעות עולות בעיני, דמעות שמחה וגעגועים. תקופה כל כך קשה וכל כך יפה. נעורים בשלכת.

זכורים לי כמה פרטים מפתיעים מאותה תקופה. יום אחד מיס קנדל קראה לי לשיחה אינטימית. אין לנו בית כנסת בסביבה. ג'ואיש צ'רץ' - היא אמרה. ספק אם ידעה את המילה - בית כנסת. ואת זקוקה למגע וקשר עם אלוהים - הוסיפה. את רוצה לבוא איתנו ביום ראשון לכנסייה, להתפלל?

פעם אחת לפחות הלכתי איתן, הערכתי מאוד את דאגתן לקשר הרוחני שלי עם אלוהי. היה בזה משהו אצילי ודאגה כנה לנערה הפליטה. פליטה שנעקרה לא רק מביתה ומארץ לידתה, רחוקה מהוריה, אולי גם מאלוהיה.

אני עוצמת את עיני ורואה את מיס קונסטנס יושבת לשולחן המורה, שני מרפקיה על השולחן, והיא שולחת יד אל כוס התה הנצחית, מבלי להזיז את המרפקים, ושותה גמיעה אחר גמיעה, במתינות. השיעורים שלה מילאו את חיי ואת עולמי המעורער.

לאחר שנה אחת בלבד של שיעוריה ניגשתי ברעדה לבחינות האקספורט–סקול–סרטיפיקט - ועברתי בהצלחה את הבחינה, שפתחה לפני את שערי האוניברסיטה. לאוניברסיטה הגעתי כבר בגלותי השנייה (והאחרונה) בניו יורק. באתי בשעריה בוטחת בעצמי ובאנגלית שרכשתי אצל מיס קונסטנס ואחותה.

היחסים שלי עם אלוהים היו תמיד קורקטיים, אבל לא מעבר לזה. הורי היו אתאיסטים, אבי היה ציוני פעיל ומתוך כך חגגנו חנוכה וקיבלנו דגלים בחג הסוכות. בבית הספר הכללי בווינה שבו למדתי, היו שיעורים מיוחדים לדת. מורה יהודי היה מכנס את התלמידים היהודים. הוא לא היה סימפתי בעיני, כי נהג להרביץ לבנים הסוררים. התלוננתי עליו בפני הורי.

בגיל 12 בערך הייתי נוהגת ללכת לבית הכנסת לקבלת שבת לנוער בשעות אחר הצהריים המוקדמות של כל יום שישי. לא פחדתי מאלוהים, כי לא הטיפו לי שהוא רואה ויודע הכל ומעניש על מעשים רעים. דיברתי איתו במצבים מיוחדים. האמנתי בו וביכולתו לעזור. לא שמרתי לו טינה על מחדלו בכניסת היטלר לווינה ובבריחתנו המבוהלת מן העיר. כעסנו יותר על מורים שנעשו נאצים. המורה ללטינית היה נאצי מוצהר. לשיעור הראשון אחרי האנשלוס הכנו לו דחליל שסתם את הכניסה לכיתה. הוא לא אמר מילה, הזיז את הדחליל בכעס הצדה, והמשיך בשיעור כאילו כלום לא קרה. בתעלול השתתפו כל הילדים, יהודים ולא יהודים.

בפנימייה באנגליה נותקו כל קשרי עם החוויה היהודית שכללה את מגעַי עם אלוהים. היא לא הגיעה איתי לאנגליה. היום, בדיעבד, אני מבינה ומעריכה את תבונתה של מיס קנדל שהציעה לי לבוא לכנסייה האנגליקנית כדי לחדש את קשרי עם אלוהים. לכנסייה שלה היא קראה בית האלוהים, האוס אוף גוד. וביקור בביתו היה, כמובן, חידוש הקשרים, הנחוצים לכל אדם, כל שכן נערה צעירה הרחוקה מהוריה ומבית ילדותה.

מאז אין לי שום רתיעה מפני כנסייה ותפילות נוצריות בכנסיות. בכל הזדמנות שהייתה לי שמחתי לשמוע קונצרטים בכנסיות, בעיקר בעיר פריז. נהניתי מיופיין ומהרוחניות שבכל כנסייה, שאליה הביאו אותי רגלי.

מעניין שדווקא מיס קנדל, שהייתה הנוקשה מבין שתי האחיות, היא שהרגישה בחסרונו של אלוהים בחיי הפליטה הקטנה מווינה. זכורה לי חוויה מבהילה מאותה תקופה. פצצה ירדה מאווירון גרמני על הבית הסמוך לפנימייה שלנו. היינו באמצע הארוחה. מיס קנדל, בשקט בשקט, אמרה לנו לקחת את המנה האחרונה ולרדת מהר למקלט. שמענו פצצה שנייה נופלת. הסיד מהקירות נפל אל תוך הפודינג שרעד בידי ולא יכולתי לאכול אותו. מבעד לענני האבק שמעתי את מיס קנדל אומרת: "יסלח להם אלוהים". תהיתי אם גם האלוהים שלי יסלח להם. האמת, לא רציתי שיסלח.