"הצרה עם עזים וכבשים", ג'ואנה קאנון, מאנגלית: שי סנדיק, תמיר/סנדיק ספרים, 423 עמ'
למלא תפח לכדי כרך עבה, הרומן הקריא הזה יכול היה להימסר לידיהם של ילדים ובני נוער. הוא חביב, המספרת המרכזית שלו היא ילדה בת 10, הוא מציג קרוב לפרצוף הקורא את מוסר ההשכל החברתי שלו, והוא מתובל בהומור לא מפולפל.
"הצרה עם עזים וכבשים" יצא לאור בינואר השנה, וכבר הוא כאן, מתורגם במהירות, כיאה לרב מכר עולמי. זהו ספרה הראשון של ג'ואנה קאנון, פסיכיאטרית בת כ־50 מעיר קטנה בפּיק דיסטריקט, אנגליה. תחילה כתבה בבלוג על צרות של אנשים שפגשה בקליניקה, אחר כך השתתפה בסדנאות לכתיבה יוצרת, ולבסוף רדף אחריה עדר סוכנים ספרותיים, שאחת מהם זכתה למכור מיד את הרומן הזה, הקל לעיכול.
קאנון ניחנה ביכולת תיאור מקורית, מושכת עין. יחידות הטקסט הקטנות הן, לעתים, הברקות אסתטיות, לא שגרתיות. "השכונה תמיד התנהלה ככה. מצעד של אנשים, קשורים זה לזה בעבותות של טרחנות וסקרנות, מעבירים את סבלות הזולת ביניהם כמו חבילה". אך הרומן בכללותו לא צובר משקל, למרות שהוא נקרא בשטף. הסופרת רשמה צללית של רחוב אנגלי, בלי שהתחייבה לממשותו. לרחוב אין שם, גם לא לעיירה, מפני שהבתים, האנשים והאירועים אמורים להיות טיפוסיים, אופייניים לאנגליה הקרתנית, עד שאף דמות לא מקבלת בשר. כל דמות זוכה בתכונה מייצגת. אחת אחראית ונבונה, אחרת קולנית ומתערבת בעניינים לא־לה, איש אחד מוכה צער והססן, אחרת מבולבלת וחסרת ביטחון, ועוד איש רודני ותוקפני.
היעדר הספציפיות מרוקן את הסיפור מנפחו המוחשי. המחסור בחומר המציאותי המסוים, שאפשר ללכוד אותו בחושים, בכף יד, בדמיון הקורא, מציק לאורך הקריאה. זה יכול היה להיות רומן חברתי ביקורתי מרתק, שוקק חיים. יש בנתוניו הבסיסיים כל הדרוש לכך. אך כשהוא מגיע לתחנה האחרונה, התחנה המקומית של האוטובוס החותם את תעלומת האישה הנעדרת, הקורא מחזיק רק קווי מתאר לסיפור. סוג של משל חברתי מובן מאליו. אם זאת הייתה כוונת הסופרת, הרי שהשיגה אותה.
על מה כתבה קאנון? על בני אדם במקום קטן. מה היא רצתה לומר עליהם? שהם פתיים, פחדנים, קטנוניים, נעדרי חמלה. שהם בודדים, איש איש בביתו עם הטרגדיה הפרטית. שהם אכזריים וממהרים לחרוץ דין. הדבר המרכזי שהסופרת רצתה לומר נוגע להתייחסות לאחר. למי "שלא שייך". ברגע שנעלמת אישה מן השכונה, החשד נופל אוטומטית על הדייר המוזנח מבית מספר 11. איש מוזר, שביתו עלה באש בנסיבות מסתוריות עשר שנים קודם לכן. דיירי הרחוב הוותיקים מתאווים להקיא את האיש מתוכם, כי קיומו מזכיר להם איזה אופל שהדחיקו בנפשם. השמועה העיקשת לגבי האיש המנודה טוענת שחטף תינוקת בעבר. כשמגיעה לשכונה משפחה הודית במוצאה, הגזענות, תאומתה של שנאת האחר, מציצה מאחורי כל שיחה מנומסת.
כל זה התרחש בקיץ 76', שבו שרר חום נורא בממלכה המאוחדת והקרירה בדרך כלל. כשלא האשימו את החום בסקנדלים, האשימו את האיש המוקצה ממספר 11. זה היה קל. וזה מה שקאנון רוצה לומר לקוראיה: קל לטפול אשמה. קל להתעלל בחשוד היחיד, להשליך זבל לחצרו, לנפץ זגוגית בחלונו.
מעשים גרועים מאלה רק נרמזים. למרות שקאנון השתדלה לזרוע מתח בסיפור, היא האריכה בקיטוע ובאתנחתות, עד שהתעלומות איבדו מחשיבותן. יום אחד מתגלה ברחוב דמות ישו שהותוותה בכתם של נוזל הדברה. דיירי הרחוב נקבצים לחוויה מאחדת נוכח כתם הכלום הזה. גם הסיפור לא הגיע לסיום מובהק, אלא רק למעין שרטוט של כתם סוף. נותר מוסר ההשכל המתבלט: "אל תשְפְּטוּ למען לא תִשָפְטוּ". דברי מתי בברית החדשה.
ילדת פרא
גילוי נאות: העובדה שהייתי ילדה חנונית, שבגרה לכדי קשישה חנונית, ודאי תרמה (ועדיין תורמת) ליחסי עם הילדה הפרועה הזאת. החל מהמפגש הראשון, בילבי (אז גילגי, ובמקור - פּיפּי) חוללה בי התנגשות רגשית. ריחמתי עליה כי הייתה יתומה, ובו בזמן לא הבנתי את התנהלותה החריגה. התקוממתי נגד האופן שבו הציקה למבוגרים תמימים. לא הסתדר לי תפקודה היומיומי, בין עולם הדמיון המטורף לבין מציאות שיש לאכול בה וללכת לישון, כשהיא רק בת 9 ולבדה בעולם, בלי אף מבוגר. ילדה מוזנחת ומאושרת. שופעת תעלולים, המצאות מילוליות, מנהלת לעצמה חיים לא־היגייניים. המרדנות הגסה והבוטחת שלה, שקעקעה כל תקנה וסדר קיים, הרתיעה אותי. היא נעדרה יראת כבוד באופן מוחלט. לא תפסתי, ועדיין אני מתקשה לקלוט, איך ילדה בודדה המתגוררת עם קוף וסוס, ממשיכה בחייה מתוך חדווה גדולה, ובאין מפריע. אסטריד לינדגרן (1907־2002), הסופרת השוודית הנערצת בעולם, יצרה ב־1941 את עלילות הילדה המשולחת למען בתה, כשהקטנה הייתה חולה וביקשה סיפור. עכשיו נאספו הסיפורים המרכזיים, שתורגמו משוודית בידי דנה כספי ("הספר הגדול של בילבי גרב־ברך", זמורה ביתן, 244 עמ'). בכרך החדש נצבעו האיורים המקוריים, של אינגריד ואן נימן, בצבעי ילדות מוחלטים, צהוב, אדום, כחול. בילבי, ילדה שניתן לה כוח פיזי במקום הורים, עדיין מרימה את הסוס שלה ומשליכה לרצפה את האיש החזק בעולם. והיא עדיין גורמת לי לסערת נפש, כיוון שהיא ממחישה אופציה קיומית נעדרת גבולות או צורך בחיבוק.
אלימות דתית
"לא בשם האל, אל מול האלימות הדתית" מאת יונתן זקס, הרב הראשי של בריטניה, נכתב במקור באנגלית. עתה יצא לאור בתרגום צור ארליך (מגיד, 311 עמ'). נשיא המדינה, ראובן ריבלין כתב מבוא. הפרק הראשון נפתח במשפט קצר: "כשהדת הופכת אנשים לרוצחים, אלוהים בוכה".