אלכוהול, חרדה, אירוע לבבי וכתיבה: הסופרת שעברה הכל ויצאה שלמה

ודווקא בעת הקשה הזו ראתה קראוס־ויינר את האור בקצה המנהרה. "לאורך התקופה שאמא שלי שכבה בבית החולים וטיפלנו בה, התחלתי להתגעגע לאבא שלי, שנפטר בשנת 2004", היא משחזרת. "פתאום עלו בי געגועים לתקופה של פעם, לתרבות האחרת, ההונגרית. קראתי הרבה ספרים ועיתונים לצד המיטה של אמא, וזאת הייתה הזדמנות נדירה לשקט, שלא היה לי בשנים האחרונות. ואז נתקלתי בכתבה על קים קרדשיאן, שלפני זה לא ידעתי מי היא בכלל. פתאום הבנתי איזו ריקנות יש בעולם, ולמה יש לאישה הזאת 44 מיליון עוקבים בטוויטר. התחלתי לחשוב על הבוהמה התל אביבית של פעם, שלמרות כל החסרונות שלהם, והיו להם לא מעט, הם ייצרו משהו עם ערך מוסף. שלא תביני לא נכון, אני בעד קדמה טכנולוגית שתביא לעולם יותר חוכמה. אבל זה גרם לי לחשוב על מנהיג כמו בן־גוריון, עם כל המטר וחצי שלו ושיער כמו של טרול וקול ציפציף, הוא היה אדם שאפשר לסמוך עליו. היום אי אפשר לסמוך על מי שמנהל פה את העניינים, ומשם הבשיל בי הרעיון לספר הבא". 

"הספרים שהכי קרובים ללבי הם סדרת הספרים ההונגריים. מוצאו של אבי מהונגריה. אני חצי הונגרייה וחצי בוכרית. הספר הראשון שפתח את הסדרה זה 'דיוקן הונגרי', שכתבתי על המשפחה שלי. גם אחרי 'זאבים בשלג' עברו תשע שנים ופתאום הרגשתי צורך לחזור לתקופה הזאת. כל מי שגדל בארץ בשנות ה־60, אירופה נמצאת לו מתחת לעור. גדלנו עם מושגים שהיו נטועים באירופה. זה משהו שלא ניתן לעקור ממך, הנופים והתרבות שגדלת עליהם. היום, כשאני רואה את התרבות השנויה במחלוקת שלנו, קשה לא להתגעגע לתקופה של פעם. הקדשתי שלושה ספרים לאבא שלי, שהוא האדם שהכי השפיע עלי מבחינת תפיסת העולם, ואני מוצאת את עצמי מתגעגעת למשפטים הקלילים והשנונים שלו שנחרטו בזיכרוני לעד. כשאני חושבת עליו, אני בטוחה שהיה לו משהו מצחיק להגיד על קרדשיאן והתופעה של התרבות החדשה הזאת. ניסיתי לייצר אמירה מעודנת אבל מדויקת על מה שהיה ועל מה שהווה, מבלי לבקר הרבה את התרבות של היום".
 

כך נולד "השחקניות", רומן משפחתי היסטורי מעולם התיאטרון הלאומי בבודפשט של לפני מלחמת העולם השנייה, דרך תל אביב הבוהמיינית של שנות ה־50 וה־60. במרכז העלילה שתי תאומות שהחלו דרכן בתיאטרון הלאומי בהונגריה וסיימו בהקאמרי.

קראוס־ויינר (56) פרסמה עד כה 15 ספרים שהפכו במהרה לרבי מכר. מלבד "דיוקן הונגרי" ו"זאבים בשלג" היא כתבה גם את "אהבה ודעות קדומות", "מחול הפלמינגו", "אתנה" ואחרים. את "השחקניות" היא הוציאה בהוצאה פרטית, אחרי שהגיעה למסקנה שחוק הספרים, שלוש שנים לאחר שנחקק - המחייב שמירה על מחיר קבוע לספר ישראלי בשנה וחצי הראשונות לצאתו לאור - נכשל. כזכור, בחודש שעבר הודיעה שרת התרבות, מירי רגב, שהחוק מחטיא את מטרתו העיקרית ולכן היא מתכננת לבטלו. 

 

קראוס־ויינר: "החלטתי להוציא את הספר בהוצאה משלי, שנקראת 'אור', הוצאה שכמובן תטפל אך ורק בספרים שלי. הבחירה בהוצאה משלי נבעה משתי סיבות. הראשונה, כהוצאה פרטית יכולתי לבחור להיכנס ישר למבצעים. הספר שלי נמכר מהיום הראשון במבצע של 35 שקל. אחרי שני ספרים שנמכרו במחיר מלא על פי חוק הסופרים, הגעתי למסקנה שאכן יש משמעות לכמות. שני הספרים הקודמים שלי, שיצאו במחיר מלא, אומנם כיכבו עשרה שבועות ברשימת רבי המכר, אבל למרות זאת נמכרו הרבה פחות מאשר בתקופה שהיו במבצע. החוק נכשל לגמרי, גם אשכול נבו אמר זאת בעצמו. בהתחלה הייתי בעד החוק, חשבתי שהקהל יתרגל מחדש לקנות ספרים במחירים יחסית גבוהים, אבל זה לא קרה וגרם לאנשים לחכות שנה וחצי עד שהמחיר ירד. הקהל לא רצה להתחנך מחדש, הוא התרגל למבצעים, מה שגרם ליותר קוראים להירשם לספריות ולא לקנות. הרי אדם שמחכה למבצע, איבדת אותו בדרך, כי החבר שלו כבר קנה את הספר ואז הוא קורא את שלו. אנשים פשוט אוהבים מבצעים וצריך לזרום עם זה". 

"כדי שיהיה לי יותר כוח וחופש פעולה לקבוע ולבחור כל היבט בספר. רציתי יותר סיי ושלא יתקשרו אלי מישיבות הנהלה ויגידו: 'תשמעי, החלטנו להוריד את הקטע הזה'. פעם ראשונה שאני הולכת נטו בדרך שלי".
 

"מירי רגב הייתה יכולה בקלות להיות דמות בספר שלי. היא גם מסוג האנשים שנקלעים למשבר, כי קודם היא עושה, וכשעושים גם טועים. יש דברים שהייתי עושה אחרת ממנה אבל יש בינינו קווי דמיון. אני זוכרת את עצמי עושה פרובוקציות בשביל שישמעו אותי, כי היום התחושה, לצערי, שאם לא תעשה פרובוקציה, אף אחד לא ישמע אותך. גם מירי רגב עושה פרובוקציות כדי שישמעו אותה. אני עוקבת אחריה בסקרנות. אצלי בספר היא הייתה עוברת תהליך ארוך שבמהלכו הייתה מתאזנת ומבינה שכשכולם צועקים ואתה דווקא תדבר בשקט ועם הרבה טעם, תזכה להישמע ולבלוט. כמובן שזה לוקח יותר זמן מלעשות פרובוקציות שמביאות תוצאות מיידיות שלא בטוח שהן נשארות לאורך זמן".
 

"עשיתי את זה ב־2014 וזה לא היה פשוט, ואז האירוע של אמי שינה לי את התוכניות וירדתי מהרעיון הזה. לא מצאתי את האיזון הנכון של היחס בין החיים האישיים שלי לבין הכתיבה. גיליתי שכתיבת ספר אחד בשנה מאפשרת לי להשקיע אנרגיות גם בחיים האישיים ואסור לי להתפזר מעבר לזה. לצערי, זאת הייתה שנה קשה ואינטנסיבית ביותר, והייתי צריכה לבחור בין להעניק את מלוא היחס לאמא שנמצאת במצוקה, האמא שנתנה וטיפלה בי בכל חייה. עד שמצאתי את עצמי אומרת, לעזאזל עם הלו"ז המטורף הזה. הבנתי שהגיע הזמן לשחרר, אולי בעולם מושלם זה היה יכול לעבוד, אבל לצערי זה לא העולם שלי, אז שחררתי. לא יקרה כלום אם אוציא ספר אחד בשנה. 'השחקניות' יצא שנה אחרי 'אתנה', שיצא ב־2015".

"זה נורא מפחיד, אבל בלי קשר לאירועים של הורי, בסביבות גיל 50 עברתי חוויה מטלטלת בריאותית שהביאה אותי לחדר מיון: היה לי פרפור פרוזדורים. תמיד חשבתי שאחיה לנצח ואף פעם לא יהיו לי בעיות. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בבית חולים חוץ מהיום שבו ילדתי את בתי. הרמז שנשלח אלי מהיקום היה לשנות את אורח החיים שלי. הפסקתי לשתות אלכוהול, הורדתי בקפה, ניסיתי להפסיק לעשן, אבל חזרתי לצערי שוב אחרי שנה".

"הייתי שותה, הרבה זה יחסי. במסיבות - חצי בקבוק וודקה לבד. בכל ארוחת ערב - בקבוק יין לבד. בתרבויות מסוימות, כמו התרבות המערבית, בקבוק יין לא נחשב הרבה".

"כן, יש לי נטייה להגזים, כזאת אני. כשהחלטתי להפסיק עם האלכוהול, הבנתי שאני צריכה להתמודד עם זה לבד. אני דור שני לניצולי שואה שסובלת מפוסט־טראומה. למרות שסבא וסבתא ואבא שלי הם האנשים הכי מצחיקים ומלאי שמחת חיים שהכרתי, ותמיד שידרו לי שמוכרחים להיות שמח. אולם שמח אצלי בא עם אלכוהול וכל מיני כימיקלים שמייצרים רמה כלשהי של אסקפיזם. כל זה היה טוב ויפה ברמה האינטלקטואלית, אבל ברמה המעשית זה לא שינה כלום.

"מאז שהפסקתי לשתות איבדתי את הריגושים ואני לומדת לחיות בלעדיהם. במקביל גם הלכתי לטיפול פסיכולוגי".

"סבלתי מחרדות אינסופיות. הייתי חרדה לבת שלי כששירתה בצה"ל, וחרדה לה כשהשתחררה מהצבא ופרשה כנפיים ונסעה לטיול בדרום אמריקה. הייתי בדיכאון, בסוג של משבר גיל ה־50 פלוס. אני זוכרת שמצאתי את עצמי מתמהמהת לצאת מהמיטה, מין כובד שלא אפשר לי לקום. זה הדאיג אותי והבנתי שאין מנוס מטיפול. אני זוכרת שלפני שנה התעוררתי וגיליתי שחצי עולם חי על ציפרלקס. רופאת המשפחה הציעה לי כדורי הרגעה, התייעצתי גם עם ורדה רזיאל ז'קונט שאמרה לי: בשביל מה ללכת לפסיכולוג? קחי ציפרלקס. זה לא נשמע לי יעיל ובדיוק השבוע קראתי ראיון עם פסיכולוג שטוען שבשנים האחרונות יש יד קלה מדי על מתן כדורי ההרגעה. כמו שאנטיביוטיקה מחלישה את המנגנון החיסוני בגוף, ככה גם הכדורים מחלישים את היכולת שלך לעזור לעצמך לבד. השיחות עם הפסיכולוג עזרו לי לגבש כלים קוגניטיביים שבעזרתם לומדים לשרוד מבחינה רגשית".

"לריגושים האלה יש מחיר ולא רק בבריאות, בעיקר בריקנות שחשים אחר כך. אני הייתי אלופת ההתרגשות למרחקים ארוכים. בגלל זה החלפתי כל כך הרבה בני זוג, וברגע שהפסיקו לרגש אותי השתעממתי והלכתי. היום תודה לאל אני בזוגיות קבועה, עם גילי, כבר תשע שנים. אני זוכרת שהלכתי עם בן הזוג שלי לקיבוץ שלו והילדים עשו טקס הפרחת בלונים לבנים שעליהם כתבו את הבקשות שלהם. על הבלון שלי כתבתי שאני מבקשת שעמום, שקט ובריאות. כמו זקנה. ותאמיני לי, עד עכשיו אני מחכה לשעמום הזה שלא מגיע. האירוע עם אבא ואמא שלי, התהפוכות בשוק הספרים שהפרנסה שלי מבוססת עליו, כל מה שקורה עם הילדה שלי. זהו, הספיק לי, רוצה שקט. אני מלמדת את עצמי ליהנות משגרה ולקום בבוקר ולהגיד תודה לאל שהשמש זורחת וקמתי ולא קרה שום דבר נורא".

"נהפוך הוא. כדי שאוכל להזדהות לחלוטין עם החוויות של הגיבורה הראשית שלי, אני צריכה שיהיה מסביב שקט. אני חושבת שממרומי 56 שנות חיי אפשר למצוא את דרך הביניים ולא לוותר על שום דבר".

עד שקראוס־ויינר תמצא את השגרה והשקט שהיא כל כך כמהה אליהם, היא נפגשת איתי בבית קפה ברמת גן, באותו יום בדיוק שבו יצא הספר למדפים. תוך כדי הראיון מתקרבת לשולחננו אישה שאוחזת בספר החדש, מספרת לקראוס־ויינר שהיא קוראת אדוקה של ספריה ומבקשת הקדשה על "השחקניות".

"חזרתי לקרוא את ויקטור פרנקל, פילוסוף ששרד את אושוויץ" מספרת קראוס־ויינר, "והוא כתב ספר על השאלה איך שורדים את התופת של אושוויץ ונשארים אנושיים. התשובה שלו במשפט אחד: כשיש את ה'למה', ה'איך' נעשה יותר פשוט. ומה שאני רוצה לומר זה שאפשר לשרוד הכל למרות שזה לא פשוט, אבל צריך למצוא את הסיפור בשביל שיספק לך את ה'למה'. התשובה ש'צריך ליהנות מהחיים' כבר לא עובדת עלי. היינו, ראינו, מיצינו, עכשיו מה? צריך למצוא תשובה יותר טובה, יותר חזקה, ואני מצאתי את שלי. אני רוצה לתרום לאחרים, לבת שלי, לאמא שלי, לאנשים שמסביבי ולקוראים שלי. אני תמיד אומרת שמעבר לזה שזאת פרנסה, הדבר שהכי מתגמל בעיני זה אנשים שמספרים שהספר עזר להם להתגבר על משבר או עזר להם להיות יותר אופטימיים. זה מתגמל ומרגש יותר מכסף. הנאה שנובעת מסיפוקם של אחרים".

"כבר התחלתי לחשוב עליו, ולדעתי הוא יהיה מוקדש לבת שלי. ספר על שתי גיבורות, אמא ובת. זה ממש בשלבים התחלתיים".

הבאת רק ילדה אחת לעולם מבחירה?

"כן. בהתחלה לא רציתי בכלל ילדים, מאותו מקום של מוכרחים להיות שמח, ורצוי שהאושר שלך יהיה תלוי רק בך ושאף אחד לא ישלוט ביכולת שלך להיות מאושר. הילדים משנים את המאזן הזה לכיוון של חוסר שליטה. לא רציתי ילדים, כי הבנתי שמהרגע שנולד לך ילד, האושר שלך הופך להיות תלוי בו. בשלב שהחלטתי שאני כן רוצה ילד, אמרו לי שאני ארגיש את זה מהבטן, אך זה לא קרה. ואז הבנתי שהשעון מתקתק וזה מגיע לשלב בלתי הפיך, ופחדתי להצטער על זה. הרי בסוף אתה תמיד מצטער על מה שלא עשית ולא על מה שעשית, והרגשתי מוכנה גם מבחינה פיזית. זה קרה בדיוק כשעזבתי את עבודתי כדיילת באל־על וחשבתי שאם לא עכשיו, זה לא יקרה, כי עם כל התזזיתיות שלי אמצא את עצמי במשהו חדש שירגש אותי. הקדשתי לעניין דקה של שקט עם עצמי והחלטתי. כשהיא נולדה הבנתי כמה אני טוטאלית, ומי שטוטאלי לא יכול לחלק את זה עם אחרים. כשאני רואה הורים לשני ילדים, וכל אחד מושך לכיוון אחר ורוצה משהו אחר, אני לא מבינה איך אפשר לחלק את הנטל בין שניים. אני לא הייתי יכולה להביא עוד ילד, לא היו לי כוחות נפשיים ליותר. גם אחת הייתה נס".

"בכל משבר הן מחפשות מה לעשות על מנת לא לשקוע בייאוש, שזאת ההשתקפות המדויקת שלי. בניתוח של עצמי אל מול אותן גיבורות, הבנתי שהפחד הכי גדול שלי זה לשקוע בדיכאון או ייאוש, ובגלל זה אני כל הזמן מנסה לברוח על ידי פעולות שונות. עכשיו הבנתי, שהצעד הנכון בשבילי הוא לנסות לספר לעצמי את הסיפור אחרת".