באותה שנה אבא התעקש שאת הסדר נחגוג בבית אחיו הבכור והחרדי. זה אומר שאת קריאת ההגדה המסורתית, עם הלחנים המוכרים לטובה, יחליפו טעמים תימניים שלא נגישים לאוזן ערלה. בחמש או בשש השנים הקודמות עשינו את הסדר אצל סבתי מצד אמי, שם קראנו ושרנו בעברית ישראלית, והשמחה הייתה רבה.   
"תדע לך שאני לא הולך", רתחתי עליו.
"לא קיים המושג הזה לא הולך".

"אני לא מבין כלום, הם והטעמים שלהם".
"תצטרך ללמוד, בקרוב בר מצווה, אשלח אותך למורי זכריה, שיעבוד איתך על הטעמים לקראת העלייה לתורה. סדר פסח תימני הוא הכנה מעולה לקראת הלימודים אצל המורי".
"מה מורי? מה זכריה?"
"מורי זכריה!".
"אתה מוציא לי את החשק לחיות! אמא, אבא מוציא לי את החשק לחיות", פניתי אל אמי שהתבוננה בנו מפתח המטבח.
"שלמה, תפסיק להוציא לו את החשק לחיות", ניסתה להסתיר את חיוכה, הליטה את פיה בכפה.
"הגיע הזמן שהילד הזה יביא לי קצת גאווה".
"בוא נעשה אצל סבתא, הכי כיף אצלה, כל הילדים שרים בעברית, מה סדר תימני עכשיו?", ניסיתי שוב.
"יפת השביע אותי שהשנה נקיים אצלו את הסדר".
כבר סיפרתי במדור הזה כי מבראשית תיעבתי את ההליכה לבית הכנסת בכלל, ולבית כנסת של יוצאי תימן בפרט, אף על פי שאת המס הכבד הזה שילמתי לאבי רק בחגים המרכזיים - ראש השנה, כיפור ופסח. אבי עזב את הדת בנעוריו, ותמיד חש שלא בנוח מול אחיו שומרי המצוות. מיפת, אחיו הבכור, החרדי והקפדן, ירא במיוחד. כשהייתי בן 5 או 6 עשינו אצלו את הסדר, לפי כל כללי הטקס, וזה זכור לי כחוויה נוראה. זה נראה והרגיש כמו חדר תפילות נטול שמחה. כל אחיו ואחיותיו, שבעה במספר, על בניהם ובנותיהם, קראו את ההגדה בטעמים תימניים. ישבתי בצד וקינאתי בבנות ובבני דודַי מצד אמי שבאותו הזמן שרים את הקושיות בלחן המוכר. הדבר ששבר אותי סופית היה כשדודי יפת מכר את האפיקומן לבנו הקטן, סימן לו בתנועת ראש את מקום המסתור של הגביע הקדוש. עשיתי מהומה. פרצתי בבכי, השתטחתי על הרצפה, רקעתי ברגלי, עד שלאבי לא נותרה ברירה והוא הורה לאמי להחזיר אותי הביתה.
"די, מספיק לבכות", ניסתה להרגיע אותי כשהגענו.
"לא רוצה, לא רוצה", המשכתי להתייפח.
"בשבילי, אתה מצאת את האפיקומן. בחול המועד תקבל ממני מתנה".
"לא רוצה את המתנות שלך. יפת חרא".
"לא יפה לדבר ככה. הוא דוד שלך".
"דוד שמוק!", צרחתי.
"בשנה הבאה נלך לסבתא רבקה, מבטיחה לך".
"אבל למה הוא גילה לו, למה למה?!".
"כי, כי, לא... לא...", גמגמה.
"כי הוא חרא. דוד חרא".
"נכון, הוא חרא, עכשיו תירגע".       
ידעתי שהשנה לא אוכל להשתמש בנשק ששייך רק לזאטוטים. במהלך השבוע שלפני החג ניסיתי שוב ושוב לשכנע את אבי לפטור אותי מהעונש הכפול. הזכרתי לו את המעשה הנפשע של אחיו מאותו ליל סדר. אטם את אוזניו. הבטחתי לו שאם ישחרר אותי, אגיע אחרי שעות הלימודים למסעדתו הקטנה ואדיח כלים במשך חודש. לא עזר.
"חודשיים?"
"לא צריך את העזרה שלך".
"למה? זה יחסוך לך שתי משכורות. אמרת שהמצב בטטה".
"חלאס!".
"שלושה חודשים!".
הפעם הראה סימני כניעה. כיווץ את מצחו, הביט בי בתימהון ושמר על שתיקה. הוא קם מכיסאו וניגש אל החלון, פתח אותו והביט בעוברים והשבים בסמטה הצרה. הצית לעצמו סיגריה ונשף את העשן החוצה. מיהרתי למטבח וחזרתי עם מאפרה, הנחתי אותה על אדן החלון וחיבקתי אותו.
"נו, מה אתה אומר?"
"מה? עד הסגירה?"
"עד הסגירה".
"ומתי תספיק להכין שיעורים?"
"מי מכין שיעורים? מכיתה ה' אני לא מכין שיעורים".
הוא איפר את הסיגריה ותלה בי מבט קשה. אבא אף פעם לא התעניין בלימודי, השאיר זאת בידי אמי. אף פעם לא ישב לעזור לי או לאחַי בשיעורים, לא הגיע לאסיפות הורים, ולא לטקסים שנערכו בחגים. עבד מדי יום משעות הבוקר המוקדמות עד השעה אחת עשרה בלילה. היום היחיד שהיה בו בבית היה בשבת, אז נערכה שיחתנו.
"באמת? ומה אומרים המורים? לא נותנים לך עונש? ואיפה אמא שלך בתמונה? היא יודעת מזה?"
"מעלימה עין. אני מעתיק מחבר".
"לא תגיע רחוק. אתה רוצה להיות כמוני? עובד כמו חמור 15 שעות ביום?"
"לא. אני לא רוצה ללכת לסדר אצל יפת".
"ומה אני אגיד לו?"
"שאני חולה. נו, מה אתה אומר?"
"ומה אתה תעשה? תהיה בבית לבד?"
"אסע לסבתא".
"למה תמיד אתה מעדיף את הפרסים? למה אתה לא עונה?"
"כי הם קוראים ושרים בעברית ויש צחוקים, הילדים עושים הצגות אחרי ההגדה. אצל התימנים הכל קשוח, מי שטועה בהיגוי של הטעמים כולם קופצים עליו ומתקנים. טרור. אתה חושב שאני לא זוכר איך הקול שלך רעד כשהגיע תורך לקרוא? אתה סבלת לא פחות".
הוא הרכין ראש ושמר על שתיקה ארוכה. הרגשתי שהבטן שלו מתהפכת כעת. לא פעם סיפר לי כי בילדותו ספג מכות קשות מיפת. הם לא למדו בבית ספר. עבדו יחפים במכירת עיתונים לאורך רחוב אלנבי. ביום שאבי לא הצליח למכור את מלאי העיתונים שיפת מסר לו חטף ממנו מכות רצח. היה מלקה אותו בצינור גומי. הרגשתי שדרכתי לו על יבלת. ביקשתי סליחה. 
"אתה לא צריך לבקש סליחה. אתה צודק. אבל אין ברירה. זו משפחה. הוא אחי הבכור ואני חייב לכבד אותו. הוא השביע אותי. מאז שהוא התחתן, החגים הם אצלו, וכבר חמש־שש שנים שאני נפקד. יש עלי לחץ השנה. ולא רק ממנו. מכל האחים".
"אז תפטור אותי מזה. אני כבר לא ילד קטן. תגיד לי שאתה משחרר אותי. נו, תגיד לי".
"איך אני אראה את הפרצוף שלי בלעדיך? אתה באמת מעדיף לשטוף כלים שלושה חודשים בתמורה לערב אחד? מטבח זו עבודת פרך".
"זה לא יהיה רק תמורת ליל הסדר. אתה תצטרך לרדת מהרעיון של מורי זכריה".
"מרד הנעורים, אה? איפה כבד את אביך?"
"אני מכבד בזה שאני מנהל איתך את השיחה הזאת. אם הייתי מרדן הייתי פשוט מבריז מהסדר וממורי זכריה. אני מדבר איתך כדי שתאמר לי מפורשות שאתה משחרר אותי מהעונשים האלה".
באותה שיחה לא זכיתי לשמוע ממנו את מה שהתאוויתי לשמוע. שמר על שתיקה ולאחר מכן סיכם ואמר שיחשוב על זה. אחרי יומיים, יום לפני ליל הסדר, תפס אותי לשיחה ואמר שהוא לא זקוק לי במטבח המסעדה. עם זאת ויתר לי על הלימודים אצל מורי זכריה, אבל הכריז כי את ליל הסדר יהיה עלי לחגוג בבית אחיו. הייתי חייב לקבל את הדין. u
 מוקדש לאבא עליו השלום במלאת 11 שנים למותו.