"המזרחיות אינה דגל": נוית בראל מספרת כיצד כל מילה שלה עלתה לדפוס

האם היום, לאור גילך וניסיונך, ישנן יצירות מוקדמות שלך שהיית שבה אליהן ומשנה - מוסיפה, מסירה, גונזת?

"אני מצויה כעת באמצע חיי. זוהי נקודת ציון שעלולה להיות משברית בחייו של אדם, ועלינו להתמודד איתה בכבוד, בחוכמה ומתוך השלמה. אבידן כתב בשירו 'אדם זקן' שגם המים הפושרים מן הברז במטבח מזכירים לו 'שבגילו, שבגילו'. לא הייתי חושבת על עצמי כעל 'אישה בגיל מסוים' או כעל משוררת מנוסה. רוב המשוררות בנות דורי כבר פרסמו הרבה יותר ממני. חלקן פרסמו גם פרוזה. חלקן התקדמו באקדמיה. אני נטועה באינספור מעגלים של אדוות מתרחבות והולכות. לא רק הגיל, אלא המציאות החברתית, הגיאו־פוליטית, האקולוגית, הקוסמית. אין סוף לנקודת המבט המתחלפות. הלא אין דרך לשנות את העבר, ועם העובדה הזאת נזכור ונמשיך הלאה. אני חושבת על חיי כרגע ועל חיי בעבר, והמחשבה האלכימית הזו מייצרת עניין. מתוך עניין ומתוך רצון לומר משהו אפשר גם לכתוב. רצוי לעשות כן רק אם אין ברירה".
 

"אני חלק מהרפובליקה הספרותית רק עשור אחד. אף שיר שכתבתי לא יחזיר לי את מה שאיבדתי ואת מי שאיבדתי. אף שיר שכתבתי לא יאפשר לי עוד רגע אחד עם מי שאליהם אני מתגעגעת מדי רגע. אני נטועה בממשי ומתוך כך אני אומרת 'אם יהיה זה שנית, אל יהיה זה אחרת. יהיה כך, כך יהיה, אות באות'. אהבתי מאוד את הסרט 'שמש נצחית בראש צלול', שהוכיח בדרך מאוד ייחודית את חשיבותה של החד־פעמיות. את האופן שבו לא כדאי לנו לשנות את העבר, ואין לנו אלא לחיות עם זיכרונותינו, הטובים והטובים פחות. באשר לתהליך הכתיבה, נושא משעמם לשיחה בעיני, אבל בכל זאת: לשמחתי, שירים רבים בספר 'מחדש' הושמו בצד שנים רבות, אפילו למעלה מעשור, ולא נכנסו לספרים הקודמים. הם פורסמו אומנם בכתבי עת ספרותיים, אבל רק עכשיו בשלה השעה להדפיסם בספר. ספר אינו מחסן של שירים שנאספו באופן ספורדי. ספר אמור לייצר חוויה שלמה. שיר אמור להוביל אל השיר שאחריו. המדורים אמורים להיות נסובים סביב תמה, מעגל אסוציאטיבי, פיגורטיבי וכו'. כשניגשתי אל השירים הישנים בשנית, ערכתי אותם, אבל ביקשתי גם להישאר נאמנה למי שכתבה אותם דאז, לאני המוקדמת. אני אדם קורא, לא כותב. הכתיבה איננה חלק מהיומיום שלי. הקריאה היא הנתח העיקרי מהחולין שלי. אין לי מגרות מלאות, ובשנה האחרונה, למשל, כתבתי שני שירים בלבד. לא תמצאי אצלי במחשב שירים שלא פורסמו. כל מה שכתבתי נדפס. איני כותבת כדי להתענג על עצם הכתיבה. אני חושבת שזהו מנהג מגונה, נרקיסי, תימהוני אפילו. הלא ספרות צריכה נמען וחייבת להיות מכוונת אל נמען. בלי קורא, אין שיר. אין לי מה שקוראים באנגלית 'ג'ובניליה', היינו: כתבי נעורים. את שירי הראשונים כתבתי בעשור השלישי לחיי. אחרי שקראתי את כל הקאנון העברי. הסגנון שלי השתנה במהלך הזמן, המציאות סביבי השתנתה במהלך הזמן, האנשים שמקיפים אותי ושקרובים אלי השתנו במהלך הזמן, וזה טבעי, אבל לא אביט לאחור בזעם".
 

"לא היה רגע של הולדת. לא היה טקס מעבר מקריאה לכתיבה. אני בעיקר קוראת. אני קוראת תדיר. זמן הכתיבה שלי הוא שולי לחלוטין לעומת זמן הקריאה, שמשתלט לי על החיים. שמעון אדף כתב 'תמיד סביבי שירה, חזקה כמו סטירה', ואני מזדהה עם השורות הללו. אני אדם קורא, שגם כותב לפעמים, כשהוא חייב. הקריירה המשוררית שלי אינה מתוכננת, היא תוצר של הכרח לכתוב. וההכרח לכתוב הוא תוצר של אמירה, של היגד, של דיאלוג עם נמען, של מחויבות למילה העברית. לא רציתי או חלמתי להיות משוררת, וגם היום אני מוצגת כך ולא מציגה את עצמי באופן הזה, אלא אם כן זה בהקשר לשירים שכתבתי. לאדם ברחוב שישאל מה אני עושה, תמיד אענה: אני עורכת ספרים. אני מוקפת אנשים שחולמים להיות סופרים ומשוררים, בהם כאלה שבמבט מן הצד נדמה שהם מאוהבים בתדמית המשורר או בלייף־סטייל המשוררי המדומיין. עבור כמה מהם נדמה שהסטטוס 'משורר' הוא סמל להתהדר בו, בבחינת אני גם אקטיביסט, וגם בעל מקצוע חופשי, ואני יושב בבר המגניב של הרגע, ואני גם מפרסם שירים. כל זה זר לי לחלוטין. אבל כאמור לדבר על תהליכי כתיבה - אין משעמם מזה. השיר הוא העיקר, לא מי שכתב אותו. מה שמעניין הוא מה שהשיר מפעיל בעולם, מה שהוא משנה בו, השיח שהוא מייצר. אחרת הוא לא שווה דבר".
 

"כתיבת שירה אינה אמורה לעשות טוב למשורר. אין השירה אמצעי תרפויטי. אנחנו לא כותבים במקום חוג יוגה או במקום סדנת אשרם במדבר או במקום עיסוי ואפילו לא במקום חיבוק. הכתיבה חייבת לנבוע מחסר בהוויה השלמה. אבא קובנר כתב 'השירה היא מגיה, והמשוררים הם מכשפים המאמינים במילה'. אני מכבדת את היצירה המפוארת של קובנר, אבל איני מסכימה עם התפיסה הזאת. מאמינה במילה, כן, אבל המיסטיקה רחוקה ממני כרחוק מזרח ממערב".
 

לאחרונה יצא כאמור ספר שיריה השלישי של בראל שעוסק במתח בין הבית לאין־בית, בין זיכרונות העבר לרצון להיאחז בהווה.
 

בניגוד למשוררים אחרים ממוצא מזרחי, בראל נמנעת מלהניף בשיריה את דגל המזרחיות, שזוכה בימים אלו לפופולריות. עם זאת, היא חשה שהשד העדתי עודנו חי ובועט. “68 שנים לאחר הקמת המדינה, אנחנו חיים תחת הגמוניה שרואה בנו, המזרחים, נתינים נחותים שאמורים להישאר כאלה", היא אומרת. "דיכוי וגזענות כלפי מזרחים קיימים גם היום. הסטטיסטיקה מצביעה על כך. שכירים אשכנזים מרוויחים יותר, הם מאיישים עמדות מפתח, כמעט אין נשים מזרחיות באקדמיה. אומרים שסטטיסטיקה היא ההיסטוריה לאחר שמחו ממנה את הדמעות. המזרחיות שלי אינה דגל לנפנף בו, היא אינה קרדום לחפור בו. אני גאה בה ומכבדת אותה מכדי לשטח אותה לכדי כלי שרת על לוח המשחק בידיהם של אלה שמעוניינים שאתאים להם לדימוי של האישה המזרחית שהם ציירו לעצמם. אני אצייר לעצמי את דמותי. המזרחיות שבי היא תודעת המיעוט שלי. היא היכולת שלי להזדהות עם קורבן, כל קורבן, ועם כל אדם שחווה דיכוי. כל גישה אחרת אל המזרחיות לא תוביל לשינוי מיוחל".

 

אל הישגיה הגיעה בראל בעמל רב. "אני שכירה שמשלמת שכירות, נטולת נכסים ומרובת דאגה", מוסיפה בראל. "נשים בגילי שצמחו מתוך ההגמוניה הגיעו רחוק יותר, בקלות רבה יותר. אני עזבתי את הפריפריה, מרחב דכאני שנוצר כדי שאנשים כמוני יישארו בו ולא יזכו למוביליות חברתית, והגעתי לתל אביב בראשית שנות ה־20 שלי בלי שהכרתי אדם אחד שקשור לעולם הספרות או לכל עולם תרבותי אחר. שקדתי על לימודי באוניברסיטה כאילו חיי היו תלויים בכך והצטיינתי בהישגי. איני מכירה דרך אחרת".
 

כאשת ספרות, בראל פעלה בתפקידה בהוצאת ידיעות ספרים לקידום השירה. “ערכתי ויזמתי את צאתם לאור של שני ספרי שירה מאת שתי משוררות ביכורים שאני מעריכה", היא מעידה. "שניהם זכו לשבחים. בקרוב יראה אור בעריכתי קובץ מסות על שירה ועל תרגום שירה".
 

"אינני יודעת לגבי פריחה של השירה. מדברים על זה כבר למעלה מעשור, ועדיין לא ראיתי ספר שירה בראש רשימת רבי המכר למשל, או ערבי שירה בבנייני האומה. אבל לא הייתי מצפה מהשירה להיות מרכזית. השירה היא זירתו של הנידח, והאחדים האוהבים שירה אוהבים אותה כזאת".
 

"זו שאלה שצריך להפנות למו"לים ולסמנכ"לי שיווק".
 

"לא אמורה להיות סתירה מהותית בין פוטנציאל מסחרי של כתב יד לבין האיכות הספרותית שלו. כמו כל עורכת בעולם, אני משיבה בשלילה לרוב כתבי היד שאני מקבלת. המיעוט שבמיעוט שבתוך הנשללים הם באמת כתבי יד טובים, ואני לעולם אודה בכך, אבל גם המחברים יודעים שאיני יכולה להוציא לאור את כל הטובים כולם. עלי לקחת בחשבון גם את תוכנית העבודה של ההוצאה לאור ואת תמהיל הספרים שאוציא לאור בעתיד".
 

בראל מצרה מאוד על הירידה בקרנם של לימודי מדעי הרוח ועל תחושתם של רבים כי “אין מה לעשות עם התואר". "זכיתי לצקת מים על ידיהם של גדולי החוקרים של הספרות העברית", היא מספרת על לימודיה. "היו אלה שנים של השראה וחשיבה ויצירה וקריאה שעיצבו את דמותי הבוגרת. אין אינטלקטואל שיראה לנכון לזנוח את ההיסטוריה, הספרות והפילוסופיה על פני המדע. מי שמזלזל במדעי הרוח עושה זאת תוך בורות אלימה ומתוך אינטרס פוליטי לשמר בורות".
 

בימים אלו היא עוקבת בעניין אחר המרוץ לנשיאות ארצות הברית, שמצליח להפיח בה תקוות לעתיד אחר גם אצלנו. "בחודשים האחרונים אני עוקבת באדיקות אחר נאומיו של ברני סנדרס, המתמודד בפריימריז למפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית", היא מספרת. "הוא מדבר על חזון שבו מדינה פועלת למען אזרחיה ולא עבור קומץ של תאבי בצע וכוח, מדינה שעובדת למען ציבור רחב ומגוון ולא עבור מיעוט של בעלי הון ומונופולים. הערכים שהוא מדבר עליהם הם ערכים יהודיים במובהק. הוא קורא לחמלה ולסולידריות עם החלש, ורובנו חלשים. הגנה על הגר, על הקורבן, על הנרדף - היא הגנה על עצמנו. זהו אינטרס מובהק של כל אחד מאיתנו להילחם למען שוויון כלכלי וצדק חברתי. חברה שבה קשישים, נכים, מובטלים, פועלים ומוחלשים אחרים מופקרים - היא אינה חברה בעלת זכות קיום. האיש ממלא אותי תקווה, ולא רק הוא. גם במערכת הפוליטית המשוקצת שלנו ישנם נציגי ציבור בעלי שיעור קומה הראויים לתמיכתנו ולהכרת תודתנו.
 

"המדינה שלנו מצויה ברגעי מבחן", מוסיפה בראל. "היא משוסעת מבפנים ואכולת שנאת אחים. הדיאלוג בין המגזרים השונים הכרחי. אי אפשר לקרוא לחתירה לשלום בינינו ובין הפלסטינים ולהתעלם מחתירה לשלום בין דתיים וחילונים. אני רואה חשיבות בפעילותם של מזרחים למען איחוי השבר. מזרחים מכירים את הפרקטיקה של המסורתיות, היא דרך האמצע שבין קודש לחול. אין עתיד אחר מלבד השלום. הפחד להשיגו הוא רעה חולה. ואומנם אנחנו כאן כדי להזכיר מדי רגע שהקיום המתעתע הזה של שכול, טרור, כיבוש ומחסומים, חומות ומשטרים צבאיים - לא יאפשר חיים הוגנים וצודקים לאף אחד מאיתנו. אם לא יהיה שלום, אנחנו צועדים לקראת גיהינום".