הסופרת שעלילת הרומן הראשון שלה מתרחשת באיראן

האם היום, לאור גילך וניסיונך, ישנן יצירות מוקדמות שלך שהיית שבה אליהן ומשנה אותן - מסירה, מוסיפה או אפילו גונזת?

"הרומן הראשון, 'אהבתה של סלטנאת', יצא לאור בשנת 2008, והוא למעשה פתח בפני את השער לז'אנר החדש, ועל כן אני חבה לו את השינוי. על אף היותו בבחינת התנסות ראשונה שלי בכתיבת רומן, לא הייתי משנה בו דבר, הן בשל הקשר הרגשי אליו - בהיותו מבוסס על חייה של אמי - והן לאור העובדה שהוא התקבל בהתלהבות על ידי ציבור הקוראים. ספרי השני, 'כשהשמים התקרבו לאדמה', הוא הרומן הראשון שנכתב על ההתנתקות מגוש קטיף. לא ביקרתי מעולם בגוש קטיף, אבל ביקרתי ביישובים שאליהם הועברו התושבים וראיינתי 40 משפחות ומתוך סיפוריהן בניתי סיפור על משפחה אחת ודרכה מוצג הפן האישי־אנושי של ההתנתקות. שמור לי יחס מיוחד אל הספר ואל האנשים.

 

"הרומן החדש, 'אהבתה של גברת רוטשילד', זכה להצלחה שהדהימה אותי כבר מהשבוע הראשון לצאתו לאור ולאורך 22 שבועות שבהם כיכב ברשימת רבי המכר. בניגוד לשני הרומנים הראשונים, שאינני חוזרת לקרוא בהם, למעט קטעים נבחרים בפני הקהל בהרצאות, את הספר הזה אני חוזרת לקרוא שוב ושוב כאילו זוהי קריאתי הראשונה בו. אומנם צר לי על קטעי חיים שנאלצתי להסיר בעריכה בגלל אורכו של הספר, אבל אני שלמה בהחלט עם התוצר הסופי". 
 

"מדובר ברומן היסטורי המשלב בין סיפורה של משפחת רוטשילד לבין האירועים ההיסטוריים הגדולים שהתרחשו במאות ה־18 וה־19: שלטון הקיסרות הרומית הקדושה, מלחמות נפוליאון, המהפכה הצרפתית ועוד. הצמיחה של המשפחה והמעבר שלה ממצב של עוני מרוד לאימפריה כלכלית חובקת עולם שזורים בתוך המאורעות ההיסטוריים ונובעים מהם. בשלושת הספרים ערכתי תחקירים מקדימים. בספר זה התחקיר היה רחב ביותר ואף כלל ביקור במקומות שבהם חיו הרוטשילדים: בפרנקפורט, בלונדון ובפריז. בשני הספרים האחרים נמנע ממני מלבקר במקומות ההתרחשות: הספר "אהבתה של סלטנאת" מתרחש באיראן, והספר "כשהשמים התקרבו לאדמה" נכתב לאחר ההתנתקות, כך שאיחרתי את המועד ולא הספקתי לבקר ביישובי הגוש".

 

"התשובה הראשונה שעולה בראשי היא שזהו צירוף מקרים גרידא. אבל במחשבה עמוקה יותר אני מבינה שגם אם הסביבה היא רחוקה, הרי שהרעיון לכתיבת כל אחד מהספרים נולד מתוך צורך פנימי קרוב ביותר. הספר הראשון הוא על חייה של אמי – הדמות הקרובה אלי ביותר. הסיפור מתרחש אומנם באיראן, אך מסתיים בישראל. הספר השני נולד מתוך מסגרת ספרי המידע שהתהוו בשיתוף עם בעלי מאיר. במשך 25 שנה הקדשנו את זמננו למה שהפך עם הזמן למפעל חיינו – סדרת ספרי מידע על ישראל. חלוקת העבודה בינינו היתה קבועה: מאיר יצא לשטח, חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה, וראיין עשרות אלפי דמויות בישראל. על סמך חומרי הגלם שקיבלתי ממנו כתבתי את פרקי המידע. בתוך כך קיבלתי לידי שלושה ראיונות שקיים עם מנותקי גוש קטיף. כולנו עקבנו בכלי התקשורת אחר מסע ההתנתקות ונחשפנו לוויכוח הפוליטי בשאלת ההתנתקות. מה שקראתי בשלושת הראיונות לא הופיע בשום כלי תקשורת. גיליתי בהם סיפורים אנושיים שצבטו את לבי ועוררו בי את הרצון להצטרף למאיר במסעותיו ליישובים הזמניים שאליהם כוונו מתיישבי הגוש: ניצן, כרמיה וכו'. שמעתי סיפורים מסמרי שיער. הוויכוח הפוליטי לא עניין אותי. עניינו אותי האנשים, ההורים וילדיהם, המחשבות שלהם, הרגשות, הקשיים, המצבי המשבר ודרכי ההתמודדות שלהם. החלטתי שלא להסתפק בפרק מידע אלא לכתוב רומן שיעקוב אחר חייה של משפחה כזאת: ההתחלה, ההתפתחות, השגשוג, החיים בגן העדן, וכעבור 25 שנים – הגירוש. גם הספר "אהבתה של גברת רוטשילד" נולד מתוך ספרי המידע. בעת ביקורנו האינטנסיבי במושבות שהקים הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, נולד בי הצורך להכיר את הברון המיוחד לעומק. בסך הכל, גם הסביבה הרחוקה היא הסיפור שלנו. ויש לי גם וידוי: על הקנה עומד סיפור אישי שלי. אפילו התחלתי לכתוב אותו. אבל עשיתי איתו פסק זמן והוא ממתין בסבלנות רבה להבשלתו, כמו אומר: המשיכי בדרכך עד שהשביל אלי יוכשר וירוצף. בינתיים, בכל ספר פורצים נתחים מחיי ונדבקים לתוכו". 

 

כשהגיע אביה אהרוני לגיל הפרישה ותכנן לצאת ולטייל בעולם, תקפה אותו מחלה קשה והוא הלך לעולמו בטרם הספיק להגשים את חלומו. אהרוני, שהחליטה לממש את רצונו של אביה דרך אמה, החלה לצרף אותה אל טיוליהם ברחבי הארץ ובעולם. מתוך המסעות האלה נולד אצלה המעבר בין כתיבה עיונית לכתיבת פרוזה: “בהגיענו לערי אירופה, אני רואה שעיניה של אמא בורקות והיא מספרת לי את סיפור חייה, שאותו סיפרה בתמציתיות חוזרת ונשנית בילדותנו. אלא שהפעם הרחיבה את היריעה וסיפרה את סיפורה בשלמותו. זכרתי שבילדותנו נהגה לומר: 'על מה שעבר עלי צריך לכתוב ספר', וכששמעתי את הסיפור במלואו, חשבתי שאכן ראוי הוא להיכתב כספר. אמא היא ילידת איראן והסיפור האישי שלה התעורר דווקא באירופה, כי לאהוב נעוריה היו עסקים חובקי עולם והוא נהג להגיע תכופות לערי אירופה ולשוב עם מתנות מן המערב לאהובתו. בהגיענו ארצה גמלה בלבי ההחלטה לכתוב את הספר. הבנתי שאין זה רציני לכתוב ספר שמבוסס על עדותה של אמא בלבד. חסר היה לי הצד של אבא בסיפור. כעת אני זקוקה לסיפורו של אבא, ואבא איננו. התחלתי בסבב ראיונות של בני המשפחה, קרובים ומכרים, ידידים ושכנים של ההורים באיראן. קראתי את מעט הספרים שנכתבו על יהדות איראן, ושלפתי מתוך מגירה דפים מצהיבים של ראיונות שקיימנו מאיר ואני בעבר, מתוך כוונה לערוך 'חיים שכאלה' להורים. בסופו של דבר התוכנית לא יצאה אל הפועל, אבל הראיונות נותרו בשלמותם במגירה. לקחתי פסק זמן מספרי המידע, התיישבתי מול המחשב והקלדתי את הרומן הראשון. חשבתי לתומי שזו תהיה חריגה יחידה מהכתיבה העיונית, אך מעת שהתוודעתי לכתיבת הז'אנר הנפלא הזה, נשביתי בקסמו ואנו ממשיכים במשותף את דרכנו. עד כה, כשנשאלתי לעיסוקי, נהגתי לומר 'כותבת'. לראשונה אני מעזה להגות את המילה "סופרת ".
 

"ככלל, אני מקבלת בברכה את הדפוסים החדשים החודרים לחיי. כנגד האלמוניות שליוותה אותי בכל הימים, אני חשופה כעת למפגשים אקראיים הולכים וגדלים עם אנשים שפונים אלי, חלקם הגדול פנים חדשות. התהליך התחיל כבר עם ספרי הראשון וכעת הוא מעצים. בעלי נוהג לומר לי על כך: 'קודם היית אשתי, עכשיו אני בעלך'. אני מקבלת בשמחה את שיחות הטלפון שבהן משתפים אותי הקוראים בחוויית הקריאה ויוצאת בחדווה להרצאות על הספר במסגרות שונות ומגוונות. האינטראקציה עם הקהל מעניינת אותי מאוד, ונראה שהיא גם משלימה לי את החסר מתקופת ההוראה, שבה עמדתי מול תלמידי, השמעתי ושמעתי". 

 

אף שאהרוני נהנית מהפרסום, לפעמים נמצא הדבר בעוכריה והיא מוצאת את עצמה לא פעם הודפת בקשות כאלה ואחרות: "אין פלוס בלי מינוס", היא אומרת, "אני מקבלת אינספור פניות, ובהן בקשות לקרוא יצירה קטנה או גדולה ולהביע את דעתי עליה, להציע תיקונים או לערוך, כשכל אחד מהפונים סבור לתומו שהוא המבקש היחיד. כשהצובר הולך וגדל, בלית ברירה אני נאלצת לדחות בעדינות את הבקשה, וזאת סיטואציה שאינה אהובה עלי. עד היום לא ידעתי לומר 'לא', ואני לומדת לאט־לאט להגיד את המילה הקשה הזאת". 
 

"מדויק. על הרקע הזה יש לי ויכוחים עם בעלי, שבאופן כללי אנחנו מסתדרים בינינו מצוין, תמימי דעים לגבי רוב הנושאים המקיפים את חיינו ויודעים ליישב חילוקי דעות שמתעוררים לעתים רחוקות. אבל בעניין הזה הוא מתקשה להשלים עם העובדה שאני נרתמת מיד לכל משימה שרותמים אותי אליה ומתקשה להבין שאינני בנויה כמותו ואין לי יכולת ורצון להשיב ריקם את פניהם של מבקשי. זה עניין של אופי. הייתי בת אחת בין ארבעה בנים במשפחה. זה נשמע כמו בת יחידה בבית, ופעמים רבות שמעתי את המשפט 'בטח מפנקים אותך'. אבל לא כך הוא. כבת יחידה בין ארבעה בנים, לא זו בלבד שלא פינקו אותי, אלא העזרה לאמא במטלות הבית ובדאגה לאח הקטן הוטלה עלי. ואני קיבלתי את זה כמובן מאליו. זכור לי שבמפגש חברתי אצל השכנים, המבוגרים הביטו בי ודיברו ביניהם בשפה שלהם ואז אחד מהם פנה אלי ואמר לי: 'כשאמא תבקש ממך לעשות משהו, תגידי לה שכואבת לך הבטן'. לא הבנתי למה הוא אומר לי את זה. בילדותנו לא נהגנו לשאול שאלות. רק הבנתי שאם כך הוא אומר לי לעשות, עלי לעשות. כשאמרתי לאמא שכואבת לי הבטן, היא דאגה נורא ולקחה אותי לרופא ועברתי סדרה שלמה של בדיקות שהעידו על מצבי הבריאותי התקין, כולל הבטן הסוררת. עד שיום אחד חילצה אמי את המקור לתלונת השווא. היום אני מבינה שהשכנים ריחמו עלי ורצו לחלץ אותי מהעזרה המרובה בבית, עצה שלא היתה נחוצה לי כלל, כי כל מה שעשיתי בא ממקום של מובן מאליו. כך צמחתי לתוך המובן מאליו, שככל שאדרש לעזרה – אגיש אותה ברצון". 
 

"הכתיבה הספרותית היא נביעה פנימית והגשמה עצמית. במסגרת הזמן המצומצם העומד לרשותי אני לוקחת לעצמי את התענוג הזה להתיישב ולכתוב ומנצלת כל הזדמנות לחזור לשולחן הכתיבה. ההפסקות המרובות שקוטעות אותי ממעשה הכתיבה אינן משפיעות עלי. כשאני חוזרת לקובץ, אני ממשיכה מהמקום שהפסקתי. הורגלתי לכך ואני חיה בהשלמה ובאהבה עם המצב הזה". 
 

"השאיפה שלי היא להמשיך ולכתוב עד בלי די, והיא בגדר המציאות. החלום הגדול שלי הוא לממש את מה שאומרים לי קוראי הספר: להפוך אותו לסדרה או לסרט".