לא אהד את הרעיון הציוני: סוד קסמו של הסופר שטפן צוויג

חורף 1942. שוטר ברזילאי בעיירת הנופש פטרופוליס במדינת ריו דה ז'ניירו עוקב אחר זוג זרים דוברי גרמנית מעוררת חשד. בבוקר למחרת נמצאים הגבר והאישה שרועים חבוקים ללא רוח חיים על מיטה בווילה לבנה. הוא בראשית שנות ה–60 לחייו, היא צעירה ממנו בשנים רבות. רופא שמגיע למקום קובע כי בני הזוג התאבדו בנטילת רעל קטלני. ריבוי הספרים בווילה מעורר את סקרנותם של השוטרים. הם מזמנים את הנציג המקומי של איגוד הסופרים הבינלאומי, שפוסק בתדהמה: בני הזוג הם שטפן צוויג, סופר מצליח, מוערך ואהוד, ורעייתו, שרלוטה אליזבת (לוטה).

במכתב ההתאבדות שהשאיר אחריו כתב צוויג: “בטרם אפרוש מהחיים מרצוני החופשי ובצלילות דעת, אני מרגיש צורך למלא חובה אחרונה: להודות מקרב לב לארץ הנפלאה הזאת, ברזיל, שהעניקה לי ולעבודתי אכסניה טובה כל כך. בכל יום למדתי יותר לאהוב ארץ זו, ולא הייתי מבקש לבנות את חיי מחדש בשום מקום אחר, לאחר שעולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי, ומולדתי הרוחנית אירופה איבדה את עצמה לדעת. אולם כדי להתחיל הכל מחדש, אחרי שנת ה–60 בחייו של אדם, נחוץ כוח מיוחד, וכוחי שלי כלה לאחר שנים של נדודים בחוסר בית. לכן מעדיף אני לסיים את חיי בזמן הנכון ובקומה זקופה, כאדם שעבודה רוחנית הייתה תמיד שמחתו הזכה ביותר והחירות האישית המעולה שבנכסים על פני האדמה הזאת".

את מכתבו הוא חותם במילים: “אני מברך את כל ידידי: הלוואי שיזכו לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם".

ברקע, רועמים תותחי המלחמה.

הפתיחה הייתה מבטיחה. צוויג היה בנו של מיליונר יהודי וגדל בווינה התרבותית של תיאודור הרצל, זיגמונד פרויד וגוסטב מאהלר. הוא החל את דרכו כמתרגם. עם הזמן הפך לסופר שכתביו הם המתורגמים ביותר בעולם וייסד את אחת מספריות הכיס הראשונות, “אינזל", בלייפציג, גרמניה. הוא כתב שירים, נובלות, ביוגרפיות היסטוריות, רומנים ומסות, הרבה לנסוע ברחבי אירופה וספריו תורגמו לשפות רבות. רכון על שולחנו, שולחן שהיה של בטהובן, ישב וכתב בעט ובדיו, ימים ולילות. מאשתו נהג לבקש שתעתיק את כתב היד לארבעה עותקים.

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ב–1933, החל להידחק בהדרגה מן העולם דובר הגרמנית. חמש שנים לאחר מכן, עם סיפוח אוסטריה על ידי גרמניה הנאצית, עקר לאנגליה ולאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה נסע לארצות הברית. ב–1941 היגר צוויג לברזיל יחד עם אשתו השנייה.

“הוא ראה ביהודים גורם משמעותי לעליית התרבות בווינה, שבה כיהן ראש עיר אנטישמי, ד"ר קרל לואגר, מורו ורבו של היטלר", מספר גדעון גלעדי, איש הספרים המשומשים מ"בוקספר" בחיפה. “צוויג העשיר את הספרות הגרמנית בתרגומים מצוינים והושפע בתקופה הראשונה שלו מהופמנסתאל ורילקה.

במלחמת העולם הראשונה שמר על שתיקה, אבל ב–1915 פרסם את הפואמה הענקית שלו, ‘ירמיהו', שבה הציג את ירמיהו כנלעג על ידי העם שלא רוצה להאמין לו אלא במלחמות. ב–1922 פרסם את ‘אמוק' ומספר ביוגרפיות מצוינות כמו ‘מרי אנטואנט', המבוקשות עד היום. העבודה הגדולה שלו באותה תקופה הייתה ‘אראסמוס מרוטרדם'. ספריו הוטלו למדורות הנאצים. הוא ראה בעצמו הומניסט ואזרח העולם השואף לידע ולאובייקטיביות וכל זאת על רקע עליית הנאציזם, כשהוא מתחיל להפנים כי רוח רעה נושבת באירופה".

גלעדי מספר על ביקוש גדול לספריו אצל חובבי ספרי היד השנייה, בראשם “מכתב מאלמונית" ו"משחק המלכים", שגם הוסרטו, הביוגרפיות "בלזק", "מרי אנטואנט", "מרי סטיוארט" ו"מאגלאן", שיצא לאור במהדורה לילדים.

“הפוליטיקה חולפת. האמנות נשארת. ההיסטוריה מלמדת שדווקא בתקופות הנסערות ביותר הצליחו אנשי הרוח לעבוד בצורה המרוכזת ביותר. אני מברך על כל שעה שבה הופכת מילה שלי לצליל בידך", כותב צוויג ב–1933 אל נשיא לשכת המוזיקה של הרייך, ריכרד שטראוס, בזמן עבודה משותפת על הקומדיה המוזיקלית “האישה השתקנית".

שניהם, כל אחד במקומו, בוחרים להסתגר בתוך יצירתם, עד שיחלפו הרוחות הרעות. בינתיים, האחראי על התעמולה הנאצית, יוזף גבלס, לוחץ על שטראוס לוותר על שיתוף הפעולה עם צוויג. ממושבו בזלצבורג החופשית חלקית, צוויג מנסה לשמור על אופטימיות. זה לא עוזר: "האישה השתקנית" נאסרת להצגה אחרי שתי הופעות. צוויג מתחיל לנדוד. ספריו מוחרמים בגרמניה ובמולדתו האוסטרית. על מכתביו הוא מתחיל לחתום במילים: “שטפן צוויג, לשעבר סופר, כיום מומחה להשגת אשרות כניסה".

אדון דוקטור יקר

באותה שנה, זמן קצר לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה, נוחת על שולחנו של פרופ' הוגו ברגמן, מנהל בית הספרים בירושלים, מכתב כתוב בגרמנית. ברגמן פותח בזהירות: “אדון דוקטור יקר", הוא קורא. “אבקשך להתייחס למכתב זה בסודיות מוחלטת והייתי רוצה שאף מילה מתוכו לא תגיע לידיעת הרבים. איני יודע אם יעלה בידי לקיים את ביתי בנסיבות המתהוות באוסטריה. יותר מאשר לעניינים חומריים, דואג אני לעניינים אישיים מסוימים, כגון להתכתבות הפרטית שלי. בחרתי והוצאתי את המכתבים החשובים באמת. המבחר כולל, בצד מכתבים של אנשי ספרות פחות חשובים, מכתבים של כמעט כל מה שמהותי לתקופתנו".

הכותב מונה בין השמות את רומן רולן, אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד, ג'יימס ג'ויס ותיאודור הרצל. “את כל זה מוכן אני למסור ברצון לספרייה בירושלים. התנאי: שאיש לא יוכל לראות את החומר עד מלאת עשר שנים למותי, שהכל יישמר סגור בחותם, ושאוכל לקבל בכל עת שאזדקק לכך העתק מכל מכתב. בל ידע על כך איש עכשיו. דומני שזו אחת ההתכתבויות המעניינות של זמננו, והיא מהותית לספרייתך, ספרייתנו. בברכות לבביות: שטפן צוויג".

ב–1934, בזמן שאחרים חיכו לאשרות כניסה למדינות זרות, פורסמה הביוגרפיה שכתב, “מרי סטיוארט", שתורגמה ל–12 שפות. באותו זמן צוויג קיבל מממשלת בריטניה דרכון בריטי והיה חופשי להגר לניו יורק, ומשם לברזיל. פליט לכל דבר ועניין.

בשנות גלותו כתב את “הישמר מן הרחמים", “משחק המלכים", ברזיל", “בלזק" שלא השלים, וגם את “העולם של אתמול", ספר זיכרונות, או אולי תפילת אשכבה לאירופה ששקעה מכל בחינה, וקודם כל מוסרית. כולם היו שם, באוטוביוגרפיה שלו לכאורה: אנשים שפגש, אהבות ישנות. כולם פרט אליו.

על כך שהיה מוטרד מהעובדה שלא העמיד צאצאים מלמד מכתב שכתב בייאוש, בזמן שנלחם בדיכאון עמוק, אל הסופר ובמאי הקולנוע ברטולד פירטל מ–30 בינואר 1942: “אתה יכול לפחות לשאוב סיפוק מכך שחייך נמשכים בחיי צאצאיך ואינך מרגיש כמוני, שדבר אינו מעכב אותי זולת חוסר יכולת להחליט ושוויון נפש. בגיל מסוים צריך לשלם מחיר על היעדר ילדים - וילדי האחרים, הספרים, איפה הם עכשיו?".

מסע אל האדם

אז מה הופך את האיש שחי במרחב שהמוות הוא השליט העיקרי בו למבוקש כל כך, ואת הוצאות הספרים לתור אחר יצירותיו גם 74 שנה לאחר שנטל את חייו? “צוויג הוא על–זמני. קלאסיקה", קובעת ארנית כהן–ברק, עורכת הסדרה לספרות יפה במודן, שמוציאה את הרומן הבלתי גמור שלו, “קלריסה", שיגיע לחנויות בחודש ספטמבר, בעברית, בתרגומה של טלי קונס.

עלילת הספר מתרחשת בווינה של ראשית המאה הקודמת. קלריסה היתומה מאם, שגדלה להיות נערה חרוצה, יסודית ומופנמת, נשלחת על ידי אביה הנוקשה להתחנך במנזר. היא ממשיכה לרכוש השכלה באוניברסיטה, ומתוודעת שם לרופא עצבים ידוע, פרופסור זילברשטיין, שמציע לה לעבוד כיד ימינו במרפאתו. כהוקרה על תרומתה ומעלותיה הרבות, מחליט הפרופסור לשלוח אותה לכינוס מקצועי בשווייץ. קלריסה יוצאת לראשונה מגבולות ארצה למסע שעתיד לשנות לחלוטין את מהלך חייה. ממרחק מתחילים להישמע הדי תופי המלחמה. את הרומן הזה החל צוויג לכתוב בנובמבר 1941 ממקום גלותו בברזיל.

“לא נס לחו עם השנים. קחי לדוגמה את הזוג ב'קלריסה' שחותך מהכינוס שבו הוא משתתף לטיול באלפים. את מבינה שהם מקיימים יחסי מין אף על פי שהם לא נשואים", מדגימה כהן–ברק. “אנשים כן לוקחים לעצמם חירות. אנשים חיפשו את האינטימיות גם בלי האשרור החברתי. זה נראה לי מהפכני.

אקטים קטנים של מרידה שנותנים תקווה ונחמה בתוך כל העצב. זו קלאסיקה ספרותית שאני לא מסתכלת עליה רק בכלים ספרותיים. היא פוגשת אותנו בנפש במקומות על–זמניים ואוניברסליים. אנחנו יכולים להיות מאוד מושפעים מטכנולוגיה, אבל במהות ובבסיס, מבחינה רוחנית ופסיכולוגית, הדינמיקה של נפש האדם היא אותה דינמיקה. אנחנו מחפשים אהבה, הגשמה, מסתכלים על מה אנשים אחרים עושים, חוטפים מכות בחיינו ושוקעים בדיכאונות ובחרדות.

שום דבר לא חדש. להפך. היום יש מקום לדברים שפעם אולי פחות היו. בדברים האלה הוא מתעסק. נפש האדם בצורה מדויקת, רגישה, בלי תרועות ובלי צלצולים, סיפורים מהשוליים של החיים. המבנה הסיפורי ליניארי וגדול. הוא לוקח אותך למסע בנפש האדם, פנימה והחוצה".

אולי הכל אהבה פרטית שמשפיעה על הסביבה?

“שטפן צוויג היה הסופר האהוב עלי בצעירותי", מספקת כהן–ברק הצצה למנגנון. “לפני כ–25 שנה ביקרתי בפילדלפיה בחנות ענקית. שאלתי על צוויג ולא היה להם מושג על מה אני מדברת. היה ספר אחד וזהו. הייתי משוכנעת שהכל תורגם כבר לעברית ואין יותר מה לשאוב מהבאר הזו. לפני כמה שנים התיידדתי עם עורך הוצאת ניו יורק ריוויו אוף בוקס. עברנו על הקטלוג וראיתי את ‘הנערה מהדואר'. אמרתי ‘אני לא מכירה את זה'. הבנתי שיש עוד פנינים, קניתי את הזכויות והוצאנו אותו. בשבילי זה היה אקט סנטימנטלי אישי. כשהוא יצא, לקח קצת זמן אבל התחילו להגיע הדים. כל מי שקרא את הספר יצא מגדרו. ‘הנערה מהדואר' יצא בשיא המחאה החברתית ואני חושבת שתיאורי העוני וחוסר המוצא ממנו נפלו על אוזניים קשובות. זו הייתה קרקע פורייה, היה קל לקרוא את זה ולהגיד: זו ההרגשה - להיות ללא מוצא. פתאום הוא חזר לשיח. אוריאל קון, למשל, לקח נובלות קצרות שלו ותרגם אותן. אמרתי, מה הלאה? קיבלתי מייל ממישהי שסיפרה לי על ‘קלריסה', שיצא רק בגרמנית ובצרפתית, הבנתי שיש פה משהו מאוד מעניין. על אחת כמה וכמה משום שזו יצירה שנותנת לך אפשרות לראות עוד המון דברים שהם מטה–ספרותיים ואת המצב הנפשי שהוא היה נתון בו - אולי יותר מכל הספרים האחרים. את רואה איפה הוא מתייאש, את האובדן העצום בחייו הפרטיים, את האפשרות שהוחמצה".

להתכתב עם פרויד

ד"ר סטפן ליט, ארכיונאי במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית והאחראי על אוספים ארכיוניים בלועזית, שספינת הדגל שלהם היא צוויג, מספר שפרט למשלוחי המכתבים שהגיעו ממנו היו עוד מקורות לבניית הארכיון: לוויניה מצוקטי, המתרגמת שעמלה על תרגום כתביו מגרמנית לאיטלקית, הורתה בצוואתה שכל מה שקשור בצוויג יגיע לספרייה הלאומית. מהמתרגם הספרדי שלו שחי בארגנטינה התקבל עותק אחד מודפס במכונת כתיבה של “העולם של אתמול", ועותק יחיד שלם של כתב היד. יום לפני שהתאבד שלח אל המו"ל שלו בשוודיה את כתב היד הזה ואת זה של הנובלה המפורסמת “משחק המלכים", שעסקה ביהודים. מכתב התאבדותו התקבל בספרייה לפני 24 שנים כתרומה מאיש עסקים בברזיל.

“לקח לי קצת זמן להבין מה היה הקריטריון שהוביל אותו בבחירת המכתבים ששלח", אומר ליט. “בסוף הבנתי, רוב המכתבים שהוא שלח היו של אנשים שכבר לא היו בין החיים. עם זיגמונד פרויד הייתה לו התכתבות מאוד מעניינת, כי בכל פעם שיצא ספר חדש פרי עטו הוא שלח אליו עותק. פרויד קרא מיד והגיב במכתב באופן מפורט. ממש נכנס לדמויות ועושה להן סוג של פסיכואנליזה. ב'העולם של אתמול' יש פרק שלם על הרצל. צוויג היה ממש צעיר ובתחילת דרכו כשהם הכירו, והרצל היה עיתונאי מאוד משגשג ועורך מוסף התרבות בעיתון בווינה. הוא סידר לצוויג כניסה לעולם הזה כשהסכים לפרסם את הטקסטים הראשונים שלו. אף על פי שצוויג הסתייג מהרעיון הפוליטי של הרצל, הוא העריץ אותו כאיש רוח".

בוא נדבר על הקשר לארץ ישראל.

“הוא לא היה אוהד גדול של הרעיון הציוני. יש לנו באוספי הספרייה מכתב שלו מ–1917, במהלך מלחמת העולם הראשונה. אמר שהוא לא יכול ללכת עם הרעיון שהעם היהודי הופך ללאום ממשפחת הלאומים בעולם, כי זו ירידה ברמה. הוא טען שבעם היהודי יש משהו מעבר ללאומיות ולסמלים משותפים. לקראת סוף שנות ה–20 של המאה הקודמת הוא חשב לבקר באזור, בתקווה לתת כמה הרצאות במצרים ולהגיע גם לארץ ישראל, אבל זה לא יצא לפועל. מצד שני, כשצוויג פנה בכתב למנהל בית הספרים הלאומי בירושלים, פרופ' הוגו ברגמן, הוא כתב ‘האוסף יהיה תרומה מאוד חשובה לספרייתך, לספרייתנו'. אולי זה מעיד על חשיבה שהוא בכל זאת חלק ממשהו".

על אף הכבודה המרשימה של התכתובות, לצד כתבי יד של נובלות או סיפורים קצרים, היצירה השלמה היחידה של צוויג בספרייה הלאומית היא “העולם של אתמול", מודפסת במכונת כתיבה, עם תיקונים בכתב יד שנעשו על ידי אשתו השנייה, לוטה. כפי הנראה, מדובר בכתב היד השלם היחיד של יצירה זו שעדיין קיים בעולם. מוזר, נוכח העובדה שאסף כתבי יד של יוצרים גדולים בתולדות האנושות, ביניהם מוצרט וגתה. הוא השקיע בזה זמן וכסף רב, וכשהגיעה העת להיפרד מהאוצרות, שמר לעצמו את כתבי היד של בטהובן.

אגב, חלק מכתבי מוצרט הוא מסר לספרייה הלאומית בווינה כדי לסיים סכסוך שהיה לו עם רשויות המס, שטענו כי רשמית הוא עדיין תושב אוסטריה, אף על פי שבאותה תקופה התגורר בלונדון.

"עובד קצת והתחלתי גם רומן, אבל עזבתי אותו", הוא כתב במכתב האחרון שלו, ב–30 בינואר 1942, אל ידידו ברטולד פירטל. "חיי הדור שלנו, נסתם עליהם הגולל, אין בידינו כוח להשפיע על מהלך המאורעות, ואין לנו זכות להשיא עצות לדור הבא אחרי שהכזבנו בדורנו שלנו".