הנה שורות פתיחה לסקירת הקוראים, מתוך ספרי פרוזה עברית טרייה, אסופה אחרונה בסדרה שיצאה לדרך לקראת שבוע הספר. הפעם גם ספרים שתורגמו מיידיש, אחת משפות המקור. בסוף השבוע הבא תינעל החגיגה. יש לקוות שהכותרים הבאים עדיין יימצאו בדוכנים במהלך השבוע הקרוב, אם לא נחטפו כבר. נתון ידוע בתעשייה: קוראים ישראלים מעדיפים ספרי מקור. גם המו"לים מעדיפים אותם, כי עלות ייצורם נמוכה, יחסית לספרות שדורשת תרגום.
"חוויית משתמש", נועה סוזנה מורג (כתר, 192 עמ'): “כבר מהשיחה הראשונה עם לקוח אני יכול לצפות איך העבודה איתו תיראה. לפעמים אני מבין עם מי אני מדבר כבר מהמשפט השלישי. לפעמים אפילו מהמלה הראשונה. בדרך כלל הלקוחות מגיעים אליך בלי כלום, אבל הלקוח הזה הגיע עם דימוי של האתר כבר מוכן לו בראש (...)".
"המשומדת", זלמן שניאור (תרגום מיידיש: בלהה רובינשטיין, סדרת רטרו, הקשרים ודביר, 463 עמ', כולל הקדמה מאת המתרגמת, ואחרית דבר: לילך נתנאל): "אבא–אמא הזניחו לגמרי את משק הבית בגלל עוגמת הנפש שנגרמה להם בזמן האחרון על ידי ביילקה, בת הזקונים היפה. פינות הבית כבר לא היו נקיות כתמיד. אכן, חסר היה מגע הידיים החרוצות של ביילקה, שצחצחו וניקו, נחלצות לעזרת אמה בכל מה שהאם לא יכלה להסתדר בכוחות עצמה".
"מנחם–מנדל", שלום עליכם (מיידיש, וכן הערות: בני מר, עריכה ואחרית דבר: אברהם נוברשטרן, הוצאת גלויות, סדרה לספרות יהודית, בית שלום עליכם, המפעל לתרגום ספרות מופת ועולם חדש, 221 עמ'): “מנחם–מנדל אינו גיבור של רומן, ובוודאי אינו דמות בדויה. זה יהודי פשוט, לדאבוננו, שהמחבר הכיר מקרוב ובאופן אישי. הוא הלך אתו כברת דרך של עשרים שנה כמעט. לאחר שנפגשנו בשנת 1892 ב'בורסה הקטנה' של אודסה, עברנו יחד, יד ביד, שבעה מדורי גיהינום בבורסה של יהופץ" (מן ההקדמה שכתב הסופר למהדורה השנייה).
"אחותי", משה סקאל (כנרת זמורה–ביתן, 22 עמ'): “אחותי מבוגרת ממני בשלוש שנים. היא נמוכה ממני ברבע ראש, איבריה עגולים משלי, שערה ארוך, חום, עור פניה לא לגמרי חלק. את נטיותיה האמנותיות היא מסתירה מאחורי גדרות שתי וערב של טבלאות אקסל. כשהיא נוסעת למשרד היא מקשיבה במכונית לשמונים–ושמונה–אף–אם".
"מנחם המשעמם, מנחם בשבת תרבות" (הקיבוץ המאוחד, 158 עמ'): “בימי שבת אני לא מכוון את השעון המעורר, כי אני לא עובד בשבת וגם לא עושה סידורים כמו בימי ששי. אני מתעורר בדרך כלל בין 07:00 ל–07:20, אבל בשבת הזאת התעוררתי כבר ב–06:50, כנראה בגלל ההתרגשות. לפני שלושה ימים קיבלתי מברק ובו התבשרתי שאני הוא האורח הראשי בשבת תרבות הקרובה (...)".
"עמוֹדוּ", חנה לִבנה (מרום תרבות ישראלית, 135 עמ'): “'את נשבעת שלא תדברי עם אף אחד?', אימא לא עונה, היא מורחת על שפתיה ליפסטיק אדום שחורג מגבולות השפתיים. ‘אם לא תישבעי אני לא הולכת איתך.' אמי לוקחת את התיק ואנחנו יוצאות אל התופרת. אני צריכה מכנסיים קצרים חדשים במקום אלו שנקרעו כשטיפסתי על העץ של אודי".
"בית הקפה של נורה אפרון", ורד שנבל (כנרת, זמורה–ביתן, 319 עמ'): "‘איילנד היקר'. זה מה שהיא כתבה. בעט כדורי שחור. באותיות עשויות, מעובות בכוונה. איילנד יכול היה לראות אותה - רוכנת מעל המעטפה, מרוכזת, מעגלת אותיות, מעבה, מדגישה, חורטת כמעט. הוא בהה במעטפה: לבנה, דקה ומלבנית, דחוסה בכיס המושב שלפניו (...)".
"לירי", אמנון שמוש (מסדה, 253 עמ'): “היא היתה שולחן קטן, עגול, בחדר אוכל גדול של קיבוץ קטן, שבו שלטו שולחנות רבועים לעשרות.
“היא היתה שולחן עגול, נקי ומבריק ובודד ליד החלון, בחדר האוכל הענק, הסואן, שבו אכלו חברים מרובעים, סביב שולחנות מרובעים או מלבניים. שולחנות שהתחברו על נקלה, בכל חג ואירוע, לשולחן אחד ארוך (...)".
ונסיים בשיר, ובעצם במשורר. בשבוע שעבר נפטר המשורר והמתרגם משה דור, ודבר מותו כמעט לא התווה אות בחלל הסואן מתקשורת פיגוע ורפש פוליטי. בן 83 היה דור במותו, וחייו היו עשירים בעשייה שהתמקדה בשירה. כתיבת שירה ותרגום שירת משוררים אנגלוסקסים. בהיותו חבר מערכת “מעריב" ערך את המוסף לספרות, ושם התוודעתי לשירתו החצובה מסלע ארץ–ישראלי. בשנות ה־50 השתייך לקבוצת “לקראת", שעמה נמנו גם אריה סיון, משה בן–שאול ונתן זך. בשירת דור הייתה רומנטיקה עיקשת, שעטפה גרעין אמת שאין להימלט ממנו. בשנות מגוריו באמריקה הרבה לכתוב על משורריה. תרגומיו היו מבריקים, תוצאה של תחושת שפה דייקנית וידע רחב ומעמיק. רפי וייכרט יסד עמו ועם גיורא לשם את הוצאת “קשב לשירה" (ב–1997), בית שנותן מאז מענה לחסך קשה בבמה רצינית לשירה בישראל.
הנה שורות הפתיחה מהשיר “שטח הפקר" (מספר הנושא אותו שם, אסופה של מבחר משירי משה דור 1954–2004, קשב לשירה, 2004, 353 עמ'):
“אנו, שוכני שטח ההפקר של העידן,/ אל תלעגו לנו./ ביקשנו לאחוז בראש התקופה ולהובילה במסילותינו,/ אבל היא לא היתה סוס, אף לא פּירדה;/ מכונית מרוץ דהרה על פנינו/ והשאירה אותנו/ עומדים בצד הכביש,/ ידינו ריקות".