"המכתב": איך מתמודדים עם משיכה מינית שנרקמת בין מטפל למטופל?

בשנת 1906, בימי התהוותה של תורת הפסיכואנליזה, סערה הקהילה האקדמית בציריך בשל חרושת שמועות על קשר רומנטי חריג באופיו. הלחישות הופנו לכיוונו של הפסיכיאטר קרל גוסטב יונג, מבכירי תלמידיו של חוקר הפסיכולוגיה זיגמונד פרויד, שניהל פרשת אהבהבים סוחפת עם המטופלת שלו, סבינה שפילריין, שהפכה לימים לפסיכואנליטיקאית בעצמה. הרכילות המרעישה, שהופצה על ידי אשתו הזועמת של יונג, הובילה לחליפת מכתבים בהולים בין פרויד לשפילריין וליונג, שבהם ניתחו את השלכותיו ההרסניות של משולש האהבה. פרויד היה לחוץ מהסיטואציה. הוא רתח על יונג, ובמקביל עודד את שפילריין לנתק את הקשר ולפתח מערכת יחסים חדשה ובריאה. ההתכתבות בין השלושה היוותה למעשה את הבסיס לתחום הנקרא אנליזה לימודית, שלפיה על כל פסיכולוג להיות קודם כל מטופל בעצמו.

אף על פי שמאז עברו יותר ממאה שנים, שבהן הפך פרויד לאבי הפסיכואנליזה (טכניקה טיפולית המתחקה אחר שורשי הנפש), תחום המשיכה המינית בין מטפל למטופל נותר תפוח אדמה לוהט וסוגיה הנלחשת רק בחדרי חדרים. הנושא לא טופל בצורה מקצועית, גם כאשר נחשפו עבירות פליליות של פסיכולוגים שניצלו את מצוקת המטופלות כדי לנהל איתן קשר רומנטי.

רק לאחרונה העזה פסיכולוגית קלינית אחת, ד"ר אורנה ראובן, להניח מראה ברורה עד כאב אל מול פניהם של עמיתיה. במהלך עבודתה על ספר המתאר מערכת יחסים הרסנית ומסחררת בין מטפלת למטופל, החליטה ד"ר ראובן להפוך את האהבה והתשוקה בטיפול הפסיכולוגי לקורס אקדמי מן המניין. לאורך שנה אינטנסיבית היא חרשה את הספרות המקצועית, אספה בפינצטה את המאמרים הבודדים שנתנו ביטוי מרומז לנושא, ובנתה לבדה מערכי שיעור. הפרויקט האישי התקבל בתחילה במעט חשדנות ומבוכה, אולם מהר מאוד אומץ על ידי אוניברסיטת תל אביב והמרכז הבינתחומי בהרצליה.

כעת, כשמאחוריה שני סמסטרים מוצלחים והשלישי בעיצומו, מוכנה ראובן לדבר על הדילמה שבערה בה שנים רבות, על תגובותיהם של עמיתיה, ועל הדרך שבה נשאה על כתפיה פרויקט של אישה אחת, שבמסגרתו חשפה לראווה ובאומץ את הנושא המופקר ביותר בעולם הפסיכולוגיה.

"מדובר בתופעה נפוצה אז למה לא לדבר על כך בגלוי", אומרת ד"ר ראובן, המשמשת כמרצה באקדמיה כבר שמונה שנים. "סביב האהבה נרקמים הכישלונות הטיפוליים וגם ההצלחות המרגשות ביותר. מצד אחד, את לא רוצה להטיח על ראשו של המטופל פטיש דחייה של מאה קילו, ומנגד את גם לא רוצה להיכנס איתו לרומן. החבל הוא מאוד דק וגורם למטפלים רבים ליפול ממנו. חלקם מעדיף להפסיק את הטיפול ואחרים פשוט מתעלמים, בלי לכוון את השיחות לכיוון כן ועמוק על האהבה. אני יודעת, זה מביך ופוטנציאל לכישלון טיפולי, וגם יכול לנבוע מכך ניחוח של הפרה אתית. עם זאת, טאטוא הנושא מתחת לשטיח יפגע במטפלים ובמטופלים".

איך הגיבו הקולגות?

"בעיקר באהדה, גם לספר וגם לקורס".

מה אמרו המבקרים?

"עלו תמיהות וחשש מקורס אקדמי בנוסח 'חמישים גוונים של אפור'. האסכולה הוותיקה יותר חששה בעיקר לחשוף את הדילמה בפני הציבור מחשש שמעמדם הסמכותי ייפגע. לשמחתי, הסטודנטים הצביעו ברגליהם בעד".

להתבלבל בתוך הכתיבה

לפני כשש שנים, כאשר ד"ר ראובן פגשה את הסופר והמרצה למשפטים, ד"ר יאיר אלדן, היא לא שיערה כי מערכת היחסים הרומנטית בין השניים תיכשל ושלמרות זאת, החיבור ביניהם ינפיק יצירה משותפת המככבת ברשימות רבי המכר בחודש האחרון. בספרם "המכתב" מתוארת מערכת יחסים מורכבת בין אלה לאיתמר, מטפלת ומטופל לשעבר, המתחילה בהתכתבות אי־מייל כעוסה וממשיכה בפגישה בניו יורק. בקשר הפורץ את גבולות הקליניקה מתוודה איתמר המרדן על אהבתו, ואילו אלה נדמית כמי ששומרת על איפוק, אולם פוסעת בחוסר שליטה אחר רצונה להציל את נפשו. לאורך הדיאלוג הכתוב ביניהם עובר חוט דק, מתפתל ומתעתע, הגורם לקורא לתהות מי מהם החלש ומי החזק, ומיהו האחראי למעשיו.

דרך העבודה על הספר, שהחלה בשנת 2012 ונמשכה כחצי שנה, הייתה מקורית ולא שגרתית. ראובן נכנסה לנעלי העקב של אלה, ואלדן התמזג עם תודעתו המסוכסכת והמופרעת של איתמר. באמצעות האי־מייל הם יצרו דו־קרב מילולי, סוער ומתריס. "הרצון לכתוב ספר קינן בי שנים רבות", מחייכת ראובן. "את הדחיפה נתן לי יאיר, שפרסם פרוזה בעבר. ידעתי מראש שאני רוצה לכתוב על אהבה ועל תשוקה, משום שהרגשות היוצאים במהלך הטיפול הפסיכולוגי הנם מורכבים, ולצערי לא מדברים עליהם. הרי המטופל פותח את סגור לבו בפני המטפל ונרקם ביניהם קשר ייחודי ואינטימי, שלעתים גולש".

כיצד עלה הרעיון ליצור ספר הבנוי מהתכתבות?

"לא ידענו איך תתנהל העלילה, ובטח שלא שיערנו שהוא ייצמד למיילים. רק החלטנו שאני אכתוב את אלה והוא את איתמר. הפרק הראשון בספר הוא המייל הראשון הזועם והקיצוני שיאיר־איתמר שלח לי, ומשם זה המשיך. בהתחלה עניתי כמו אורנה הפסיכולוגית ולאט־לאט נכנסתי לדמותה של אלה. בכל בוקר חיכה לי מייל מיאיר וחיכיתי בקוצר רוח לסיום העבודה וההרצאות כדי שאוכל לענות לו. הספר התקדם תוך כדי הליכה, על כל הבעיות המתעוררות בין אלה ואיתמר. יאיר לא ידע מה אכתוב לו עד שלא ראה את המייל, כפי שלי לא היה מושג כיצד הוא יגיב כאיתמר. בכל פעם זו הייתה הפתעה בשבילי, ולאורך הכתיבה מצאתי את עצמי דואגת לאלה ולאיתמר, כאילו היה מדובר במטופל אמיתי".

לו טיפלת בו, היית מסוגלת לנסוע לניו יורק ולהיפגש עמו שם?
"לחלוטין לא, אך הספר מעניק הצצה לעובדה שהקשר בין המטפל למטופל הוא דו־צדדי. קיימת ביניהם קשת של רגשות כמו כעס, עצב, ייאוש, כמיהה, וכן גם האהבה ומשיכה".

אפשר להבין רגשות תסכול או חיבה, קשה יותר לעכל את הארוטיקה מצד הפסיכולוג.
"לאדם מבחוץ זה נשמע משונה, אבל המטפלים חווים חיים מאוד רגשיים בתוך הקליניקה".

היכן עבר הקו בין המציאות והפנטזיה בספר?

"בתהליך היצירה זה תמיד מעורבב. יש חלקים שלי כאורנה הפסיכולוגית והאישה, ויש את החלקים של אלה. אין ספק שכאורנה לא אעשה דברים כאלה. המדיום האמנותי אפשר לי דרור ויצר את אלה כדמות חשופה, כזו שמעזה ללכת למקומות שהמטפלים יכולים לפנטז עליהם".

נהנית להיכנס לדמות הפסיכולוגית היצרית?
"זו אחת ההתנסויות הכי מרגשות ומרתקות שהיו לי. הרשיתי לעצמי להתבלבל ולהיטלטל בתוך הכתיבה".

מה לקחת מאלה לחייך האישיים?
"בחנתי מהצד את פנטזיית ההצלה שלה ורציתי לומר לה שתיעזר באנשי מקצוע. הפסיכולוגים אמורים להגיע למטופלים אחרי שהקשיבו קודם כל לעצמם".

מסע זוגי לנפש

אף על פי שה"מכתב" מתאר שתי דמויות פיקטיביות, רבות מהתשובות שסיפקה ד"ר ראובן ל"איתמר" נמהלו ונשאבו מעולמה המציאותי. היא נולדה לפני 44 שנים ברמת גן לשני הורים מוזיקאים, ומאז גיל ההתבגרות הביעה משיכה לתורת הנפש. לאחר הצבא פנתה ללימודי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב, אולם בהדרגה עברה לחוג לפסיכולוגיה. עם סיום התואר הראשון עבדה כמדריכה במרכז החירום של האגודה למען הילד. כשסיימה את הדוקטורט ב־2008, החלה לשמש כמרצה במחלקה הקלינית של אוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לפסיכולוגיה של המרכז הבינתחומי, במקביל לעבודתה בקליניקה הפרטית. ראובן, אם לשניים הנמצאת בזוגיות, מסיימת כעת ארבע שנות לימוד במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו.

עמדת בפני מצבי קיצון עם מטופלים שבהם נאלצת לחרוג מארבעת קירות הקליניקה?

"לכל פסיכולוג יש לפחות מטופל אחד כזה. בעבר טיפלתי בצעיר חולה המופיליה ו־HIV, שלא הצליח ליצור קשר עם נשים או עם הסביבה. הוריו נפטרו, לא היו לו אחים והוא נותר בודד בעולם. המטופל העלה תהייה אם יש טעם לחייו בצורה הזו, וקשה היה שלא להיות מעורבת רגשית במצבו. לאורך הדרך תהיתי אם לחיים ולי יש מה להציע לו, ונורא רציתי להציל אותו. ברגעי קיצון הוא התקשר אלי, ואני זו שאשפזה אותו, ביקרה אותו ושמרה על קשר עם הצוות המטפל. כאשר יש סכנה מיידית, המטפלים מאפשרים להזעיק אותם בכל שעה".

התמודדת עם מקרים שבהם פציינט התאהב בך?

"אחד המטופלים שלי, שהיה עסוק בחיפוש עצמי אינטנסיבי, התוודה בשלב מסוים על רגשותיו כלפי. מבחינתו הייתי כל מה שהוא רצה. הכרתי אותו, הקשבתי לו, הבנתי אותו ואפילו צחקתי מהבדיחות שלו. הוא ביקש להפוך את הקשר הטיפולי לזוגי. הסברתי לו בעדינות שזה לא יקרה כי החיים הפגישו אותנו כמטפלת ומטופל ולא בבר או במסיבה. ייתכן שבקונטקסט אחר היה יכול להתקיים בינינו קשר אישי, אולם אני מכבדת את מה שהחיים בחרו עבורנו.

"אחרי שצולחים את שלב העלבון, נותר האתגר הבא והוא להשתמש באהבה להמשך הטיפול. האופן שבו אנו מתאהבים מלמד עלינו המון וחושף את הסודות הכמוסים של הנפש. אם אני בת מזל, המטופל יעבור איתי את המסע הזה. המטופל הספציפי הזה בחר לפרוש. לצערי, הוא המשיך בחייו בלי שהצלחתי לעזור לו לעבד את רגשותיו".

גם בספרה מתקשה ראובן להטמיע באיתמר את ההכרה כי הוא אינו מתמודד עם רגשותיו כראוי. ככל שהעלילה הסתבכה והתעקלה, כך עלתה בה ההכרה כי יש להטמיע את הסוגיה בקרב הסטודנטים הצעירים, העושים את צעדיהם הראשונים בנבכי הפסיכולוגיה.

"כסטודנטית מעולם לא דיברו איתי על אהבה ועל תשוקה, גם לא לאחר שסיימתי את התואר. זה תחום שנותר תלוי באוויר", היא אומרת. "בשלבי העבודה הראשונים על הקורס קראתי לו 'מה אהבה קשורה לזה', והוא נפתח בפרויד שמתריע בפני יונג ופסיכואנליטיקאים צעירים, כי יש ללמוד כיצד לעבוד במקרה של התאהבות בעת טיפול. את הקורס אני מסיימת עם פסיכואנליטיקאית בת זמננו, ג'ודי מסלר־דיוויס, שנקטה צעד אמיץ ופרסמה מאמר המתאר בגילוי לב את התאהבותה במטופל צעיר".

חווית בעבר רגשות כאלה כלפי מטופל?
"לא אומר שהייתה התאהבות, אבל בהחלט הרגשתי משיכה כאשר המטופל היה אינטליגנטי או מצחיק. אם הייתי פוגשת אותו בנסיבות אחרות ובגלגול אחר, הייתי בהחלט בת מזל. אני לא הפסיכולוגית היחידה שחוותה תחושות כאלה, ואם המטפלים היו מדברים על כך בכנות, אזי היית שומעת לא מעט עדויות דומות".

לאן את מתכוונת להמשיך עם הקורס הייחודי שייסדת?

"כרגע אני רוצה רק ללמד אותו, לצד הקורסים האחרים שאני מעבירה באקדמיה. במקביל אתן לסטודנטים לקרוא יותר ויותר טקסטים על אהבה בטיפול, כפי שנכתבו על ידי מטופלים, וכן, אשלב את 'המכתב' כדי לאפשר להם להתחבט בשאלה כיצד ניתן היה לטפל אחרת באיתמר. עם פרסום הספר התבקשתי מהמכון הפסיכואנליטי להעביר קורס למטפלים מוסמכים, ואעשה זאת מיד לאחר שאסיים את הלימודים שלי שם".

את מדברת עם הסטודנטים גם על הפסיכולוג שקיים מערכת יחסים מינית עם מטופלת והורשע בבעילה אסורה או על המטפל שהטריד מטופלת שביקשה לסיים עמו את הקשר?
"אנחנו נוגעים מעט מאוד בעבירות הפליליות ומדברים עליהן רק בהקשר של מצבי קיצון, שבהם המטפל קורס לתוך המרחב הטיפולי. הדרך למנוע את המצבים האלו היא לדבר על האהבה ועל התשוקה".

יש לך דוגמאות למטפל או מטפלת שהצליחו לפתח מערכת יחסים זוגית עם מטופל ללא התלות הנלווית לכך?
"אני מכירה כמה בודדים, אבל לעולם לא אומר שאני ממליצה על כך. החיים אמרו את דברם והפגישו אותנו בקליניקה, ואעשה הכל כדי שהמפגש יהיה מועיל ומרפא. כמטפלת, בתחום של האהבה אשים את הגבול".