"בוקר טוב! בוקר טוב! עור, עור כבר!".
ושוב הגיעה השבת, ושוב השכמה בשבע לפנות בוקר, כאילו היה זה עוד יום לימודים. ממרום גילי אני יכול להבין אותו. הבן אדם עבד כל יום משבע בבוקר עד חצות הליל, עם הפסקת סייסטה בין שתיים לארבע אחר הצהריים, שאותה ניצל לתכזינה (לעיסת עלי גת) ועישון נרגילה במרתף הטחוב של שבתאי ירוחם הפוזל, שכולם כינוהו אבו עין. כילדים לא ראינו את אבא באמצע השבוע, אלא אם קפצנו לאכול צהריים במסעדה שלו. שבת קיצית כמו אותה שבת, וכמו כל שבתות הקיץ הלוהטות, בין שעת ההשכמה ועד שתיים בצהריים היו בשבילו שעות האיכות הבודדות איתי ועם ציפורה אחותי הבכירה. אלא שאת שעות האיכות האלו הוא לא באמת ידע לנצל. היה זה כמה חודשים לפני שעזב את הבית ועבר להתגורר עם מאהבת שצעירה ממנו בשנים רבות.
מאז ומתמיד שנאתי ים, שנאתי חול מזופת, חום ולחות. השילוב הזה הוציא אותי כל שבת מדעתי. בריכה אהבתי מאוד, בעיקר את "בריכת גלית" עליה השלום, ששכנה ליד היכל הספורט ביד אליהו. אבל אבא תיעב את הבריכה הזאת, כינה אותה גיגית של פיפי. אם כבר הואיל בטובו לקחת אותנו לבריכה, הייתה זו בריכת גורדון, שאותה פחות חיבבתי מגלית, בשל מי הים הקפואים וקרקעית הבריכה מלאת הסדקים העוקצניים. אבל לפחות לא היה בה חול וזפת,
לכן הייתה עדיפה עלי מחוף פרישמן. כל דבר היה עדיף מחוף פרישמן בקיץ.
"עור, עור, נו, עור", האיץ בי שוב בשפתו המליצית ומשך מעלי את שמיכת הפיקה.
"אוף, לא בא לי לקום, לא בא לי ים היום", התבכיינתי וקמתי לרחוץ את פנַי ולצחצח את שיני.
להבדיל ממני, ציפורה מאוד אהבה קיץ וים. אבא לא היה צריך להכריח אותה להתעורר, כבר משש בבוקר ארזה עצמה בבגד ים והכניסה לשקית ניילון את המצופים, הדליים וכפות הפלסטיק. נכנסתי למטבח והתיישבתי לשולחן הפורמייקה.
"אמא, תגידי לו שיוותר לי היום".
"הוא לא יוותר, כל השבוע הוא לא רואה אתכם".
"אבל יש לו את ציפורה, מה הוא צריך גם אותי? אני אבוא יותר למסעדה אחרי הבית ספר".
"אני לא מכירה ילדים שלא אוהבים ים. תלך, תשמח, תתרענן במים, תשחק בחול".
"אמא, את מקללת אותי עכשיו, את כל הסיוטים את מפילה על הראש שלי. למה את אף פעם לא באה איתנו?".
היא שמרה על שתיקה, סיימה לשטוף את הפירות והכניסה אותם לצידנית, מאיצה בי ללבוש בגד ים ולחבוש כובע טמבל. השתוקקתי לגלות לה את שידוע לציפורה ולי בשבועות האחרונים. אף שגם אם הייתי מגלה, לא בטוח שהיא הייתה עושה עניין גדול. משום דבר היא לא עשתה עניין. כל צרה רעה שנפלה עליה קיבלה בהכנעה.
יצאנו אל הכביש הראשי ותפסנו מונית. נסענו תחילה ליד אליהו, כדי לאסוף את שרלוט. אבא פינה לה את מקומו ליד הנהג והתיישב איתנו מאחור. היא הביטה בי ובציפורה בחיוך ובירכה אותנו בשלום. נדנו בראשנו והשבנו שלום בלחש. בתחילת הקיץ החלה שרלוט לעבוד כמלצרית במסעדה של אבא. היא הייתה אז בשנות ה־20 לחייה, צעירה ממנו ב־15 שנים.
חבריו הרבים של אבא שמרו לו שני כיסאות מרגוע בצמוד לקיר הטיילת - המצלה מהשמש כל שעות הבוקר - ולצד הקיוסק של מוסא השעיר, שעמל בגומחתו ללא חולצה או גופייה. ציפורה פשטה את בגדיה ורצה לבנות ארמונות חול. שרלוט פשטה אף היא את בגדיה, נותרת בבגד ים ביקיני וזוכה לשריקות התפעלות מאבא ומחבריו. היא הוציאה מתיקה קרם שיזוף וביקשה מאבא למרוח את גבה. אבא פרס מגבת על החול. היא נשכבה על בטנה והתמכרה לעיסוי שלו. פשטתי את בגדי והצטרפתי לציפורה.
"תראי את הזונה הזאת".
ציפורה הסבה את פניה לאחור, מתבוננת במחזה המתועב באדישות.
"למה זונה? כולה מורח אותה בשמן, איפה כתוב שאסור?".
"זונה בת זונה, היא והבגד ים שלה, כל התחת שלה בחוץ".
"יש לה גוף יפה, מותר לה להשוויץ".
"תסתמי גם את", התעצבנתי וטבלתי את גופי במים הקרירים.
"כמעט סיפרתי לאמא היום".
"שלא תעז, אתה שומע?".
"מעניין מה היה אומר אם אמא הייתה מורחת ככה את אחד החברים שלו".
"מה שמותר לגבר אסור לאישה, כולם אומרים ככה".
"כולם מטומטמים".
"ואתה המטומטם הראשי שלוקח כל דבר ללב".
"את חושבת שהוא יעזוב את אמא בשבילה?".
"שיעזוב, מה אכפת לי, גם ככה בא הביתה רק לישון".
"איך זה לא מעצבן אותך?".
ציפורה, הבוגרת ממני בשנתיים, הייתה אז בת 13. באותו קיץ החלה לצאת עם יוסי, נער מהשכונה, שבוגר ממנה בשלוש שנים. הוא היה מרכז עולמה, שום דבר לא עניין אותה מלבדו.
"אם יוסי היה מורח ככה ילדה אחרת, גם היית אומרת שמותר לו?".
"הייתי תולשת לו את הביצים".
כעבור חצי שעה של שכשוך תקף אותי צמא. ניגשתי לקיוסק של מוסא והזמנתי טמפו לבן. מהדלפק הבטתי באבא ובשרלוט, שיושבת לצדו ואוחזת בבקבוק בירה. הם השיקו את בקבוקיהם ולגמו. אבא סובב את ראשו ושאל אם אני רוצה לאכול משהו. נדתי בראשי לשלילה. מזג האוויר הנעים יחסית של שעת הבוקר המוקדמת התחלף למשהו לא הגיוני כשעתיים לאחר שהגענו. ספרתי את הדקות עד לבוא השעה 12:00, שעה שאבא שורק לנו ומוציא אותנו מהסיוט הימי אל עבר "המוזג", מסעדה מזרח אירופית ברחוב בן יהודה, שמתמחה במזיגת בירה מהחבית. בינתיים חזרתי להשתכשך במים הרדודים, לצד ציפורה.
אבא ושרלוט נצפו צועדים יחדיו אל עבר המים, נכנסו בריצה וצללו דקה ארוכה. הם עלו מהמים סמוך למזח, עמדו צמודים זה אל זה, והחלו לשחות עד שנבלעו מאחורי גבעת האבנים.
"בטח מזיין אותה במים".
"תשתוק, אל תדבר ככה, אני אגיד לו שאתה מלכלך את הפה".
"מסכנה אמא".
"היא לא מסכנה בכלל, כל היום היא בבית במיטה, לא עושה כלום, לא קונה לעצמה בגדים, לא מתאפרת, לא עושה פן, לא מתנהגת כמו אישה. אתה חושב שיוסי החתיך היה לוקח אותי בתור חברה שלו אם לא הייתי מתאפרת, עושה פנים, שמה פלטפורמות ומתלבשת סקסי? בחיים לא".
שעה ארוכה הם שהו במים. כשיצאו סוף־סוף היה זה לקראת השעה 12:00. אבא הורה לנו להתארגן לתזוזה. צעדנו עם שרלוט ל"המוזג", שם הם המשיכו לשתות בירות ולנגוע זה בזה. אבא הורה למלצר למזוג לי כוס קטנה של בירה, ידע שאני חובב את המשקה הקר והמנחם שמיד השפיע עלי. לגמתי במהירות וכשסיימתי לשתות בהיתי בשרלוט. "הכל בסדר?", שאלה. "יא ווראדי, איזה יפה את", אמרתי לה והעליתי חיוך סטלני רחב.