"היי, תראה: עיטם", אמרה מאיה לצלם, מאהילה ביד דקה על עיניה מאור השקיעה שירד מעבר לים, כמסך מצויר גדול, ובידה השנייה מצביעה למעלה, על צל כהה ומעופף. ילדים פעוטים מצביעים ככה, חשב ניק, ממקום מושבו, בהשתאות גדולה וטהורה מול דבר חדש ומרהיב שנגלה לעיניהם, הוא הרכיב על אוזניו את האוזניות והפעיל את הרשמקול הזעיר. קולו של המרגיען המקצועי עלה אליו ממרחקים כוזבים. “שלום. שכב רגוע, נשום שלוש נשימות עמוקות ושחרר את כל המתחים בגופך…".
סוף הסתיו. לפנות ערב. מי אמר שלישראל אין סתיו? השנה, כאילו עצר הזמן והסתיו הפך לנצח. לקיבעון. לפני שלושה ימים נשבר הסתיו וגשם כבד ירד על הארץ ואחריו חזר הכל לקדמותו. הסיפור הזה הוא סיפור סתווי. הוא חזר והקשיב למרגיען המוקלט, שאמר: “ועכשיו, היזכר נא במקום קסום, מלא שלווה ויופי, שאהבת פעם. אגם תכול חלק כראי, מוקף חורשות ומדשאות, בקתה בראש הר מיוער, או חוף ים ומימיו הצוננים ביום לוהט. ואתה שם, שוכב בצל ומתמכר ליופי ולשלווה".
חם. לח. ריח זיעה באוויר. מילים ריקות שלא מביאות לו שום מנוחת נפש.
השתאות של ילד. סטריאוטיפ סכריני שקרני של הבמאית, חשב, כשפניו משתנות בידי המאפרת. כולם משקרים ובמין הסכמה בשתיקה הדדית הופכים את השקרי לאמיתי. הם יודעים את השקר ושותקים את האמת. איש שבא מהחוץ, אפילו הוא בן אלים שירד משמיים, לא יבחין בכתמי הדם השפוך, דרך משל, ברסיסי העצמות ובקרעים בבשר, שלעולם לא יגלידו. סוד ההתאבדות משותף לכולם, הוא אומר. גם לך. גם אתה אשם.
לפי הקלישאה ההוליוודית מסיים התסריטאי את סרטו, כשאחת מדמויות המשנה מספידה את הגיבורה שהוקרבה על ידי אביה, כבסיומי הטרגדיות של שייקספיר: “היא חזרה אל השלווה הנצחית של אלה שלא יכלו לשאת יותר את הרוע, הזדון והכאב. הלכה והותירה בנו געגוע כואב של החמצה מרה". ומי יספיד אותה, מגלמת דמות בתו, בסרט, ששלחה יד בנפשה לפני שבוע, כשסיימה את תפקידה בסרט, מסיבות עלומות או פחות עלומות?
מאיה הבמאית, ישבה יחפה, בבגד גוף ירקרק שמעליו חצאית זעירה, על המושב שליד המצלמה הכבדה, המוברגת לקצה זרועו המורכנת של הקְרֵיין. המנוף, גַף שחוחה כשל אדם ניאנדרטלי, שנגעה כמעט בחול. כולם חיכו למג'יק אַוור, שעת הקסם, אותן דקות נדירות שבין השקיעה לאפלולית הערב. אופק המערב התקרב למצב האופטימלי שלו, שבו המציאות מתלכדת עם העתקה הסינתטי, כתפאורת אולפן טכניקולורית; ספקטרום של צבעי אדום-כתום-אוקרה צורבים מדי, שצבָּעי התפאורה הגזימו במינונם. במאים של סרטים הוליוודיים סוג ב' - וגם יוצרי סרטים ישראליים, שאינם בהכרח חופפים לבי-מוביז - אוהבים להמתין בלב דופק לאותן דקות קסומות, כדי להציב את שחקניהם על רקע זה וליצור זיוף מן המקור.
כל כך מתאים לךְ, מאיה, מיי גאד, גנח ניק לעצמו, מתחת ידי המאפרת. את, וההתרשמות העזה שאת משאירה במי שפוגש בך בפעם הראשונה, כמי שהרוח והיצירתיות והאינטלקט ויכולת הבחירה הנבונה ממלאים אותך. והנה, איזה חוסר טעם. את לא חוששת שילעיגו עלייך, אחרי צילום הסצינה השמאלצית המתוכננת הזאת? האופק המואדם מדי. רחש המים המתכהים והולכים, משתכשכים בעצמם וחותרים מתחת לעצמם. המרחב הבוהק בשחור ובאדום. כל כך בנאלי ומטופש. אופק מזויף, שכמעט מחסל בו את הגעגועים לבית המחכה לו, הרחק מעבר לו.
“זה צריך להיראות כמו משה ובני ישראל שחוצים את ים סוף בחרבה וכמו ישו שמהלך על המים בכנרת", אמרה הבמאית לפני כשעה. כשהכל היו עסוקים בהתמקמות, היא הילכה יחפה, לבדה, שקועה במחשבות, על קו המים, גופה נטמע בצבעיו בים הירקרק. רק ראש גלוח וטרפז תכול של בד נעו שם ביחד וכל אחד לעצמו, כשגבירתם מגבשת לעצמה את פרטי החיזיון שלה. ואז, כמי שהתלבטה קשות עד שהחליטה ובחרה, נחרצת ואולטימטיבית, כינסה את החמ"ל שלה סביבה: “יש משמעות לכך", הודיעה, “שיפתח יצעד במים, בראש אנשיו - אנחנו עכשיו בסוף התסריט, אחרי הירידה מהסירות שהביאו אותם מהספינה הבריטית - והם הולכים אחריו. במים ובאש. אולי באמת נשפוך קצת נפט ונדליק סביבם מדורות בים, שייראה סוריאליסטי קצת. בכל אופן, הוא אדם גדול. מנהיג. הטבע לא יוכל לו. הגלים, הים. האש. והכל יצולם כאן ב'שעת הקסם', כשברקע שקיעה אדומה. הים כולו יבער בדם".
“סליחה, מאיה", אמר היועץ ההיסטורי, פרופסור בקאש, ראש חוג להיסטוריה של ארץ ישראל באחת האוניברסיטאות, שעוד לא השתחרר מסחרור המתיקות שבבחירתו לתפקיד היועץ בהפקת סרט. “אם לדייק היסטורית - הבריטים ואנשי ניל"י מעולם לא נחתו בשקיעה. זה היה מסוכן. בחוף עתלית, במיוחד, היו תמיד משמרות עותמאניים. הם נחתו רק בלילה, לפני עלות השחר".
הבמאית העיפה בו מבט עוין, חד כלהב. “אתם לא תופסים", אמרה, “את ההבדל בין המציאות לקולנוע, את היכולת ליצור גדוּלה אמיתית". “אין סיכוי", אמר המפיק קישתא, “שנספיק לעשות את זה ברבע השעה הזאת של המג'יק. מה שאת רוצה, זה שש שעות חזרה וסינכרוניזציה של שלוש מצלמות. אין סיכוי". המפיק הגיע לימי הצילום האחרונים כשהוא מותש, טובע בהתחייבויות כספיות, מיואש ואבוד.
הבמאית העיפה גם בו מבט עוין: “אם לא היה התקציב מגוחך כל כך באשמתו של אתם־יודעים־מי", אמרה, “הייתי מתחילה את הסיקוונס הזה בצילום ממסוק: נמוך, ממורדות הכרמל, מעל לתחנת הניסיונות ושדרת הדקלים של אהרונסון, דרך הוואדי הזה והסלעים ועד לחבורה שצועדת במים - וגומרת מהמסוק על יפתח גלעדי בחצי גוף. אחר כך הייתי מחברת את זה לצילום שאנחנו מכינים עכשיו. קוּל, הא? ואת כל זה, אנשי מקצוע היו מספיקים לעשות במקביל, בשניים או שלושה צוותים, במג'יק אוור אחד".
עיניה של מאיה גד התרחבו והיה בהן משהו מסמם. ניק הכיר את המבט הזה. הוא ראה את אנשיה משתתקים, מתהפנטים לקולה. “גדוּלה אמיתית בקולנוע", אמרה “מיי גאד", “זה לא רק כשהבמאית מדמיינת לעצמה את זה: זה כשכולם, כל הצוות, עד לרמת נערת המים, שותפים לתחושת היצירה. לקסם שנוצר. הרי האנשים האלה, כשעלו מהמים לחוף הזה במציאות, לפני 80 וכמה שנים, היו בוודאי אנשים אפורים, לא מעניינים, לא פוטוגניים, ערב־רב פתטי. הקולנוע הוא שיארגן אותם למשהו משמעותי ויממש להם את ההתעלות והחשיבות - ועם הדגשת האסתטיקה והחוויה שבסיפורם, יעניק להם גם את הגדוּלה. דרך הקולנוע, היִפתח הזה יהיה ראוי להערצה. בקולנוע הוא יהיה ענק, האיש הזה. והבת שלו. רק היא, קורבן נדריו, הבת שלו היא נקודת החולשה הגדולה שלו".
היא מדברת אליהם, חשב ניק, ומתכוונת אלי. ואולי לעצמה. היא מנסה לארגן לעצמה, בחוקיות המטורפת שלה, את המשמעויות הבלתי ניתנות לשאתן, של כל מה שעוללה לה.
“זהו, שלכל אורך ההסרטה באמת רציתי לברר", שאל המפיק-בפועל, מלקק את שפתיו בחיוך זאבי ארוך, “אם יש איזה פדופיליה ברקע. ניצול והתעללות מינית של אב בבת?".
“סלח לי", אמרה מאיה והביטה במפיק-בפועל, בחור מגודל מאוד, “אתה דפוק לגמרי? אני יודעת למה אתה רומז, באַסְטֵר. אבל זה קולנוע, לא מציאות. שמעת פעם את המושג ‘משכמו ומעלה'? יפתח גלעדי הוא ענק, כיוּמֵן בִּינג, כמנהיג, כלוחם, כפילוסוף, כמאהב. גם כאב. כולם חגבים בשבילו, ממעופו למעלה. כמו העיטם הזה".
“סליחה", אמר הצלם דורי קאופר, רזה מאוד וגבוה מאוד, עם חיוך חם וטוב של ילד. הוא ראה את העולם רק דרך המשקפיים הצבעוניים שלו. “מה זה עיטם?".
“עיטם זה ציפור", אמרה הבמאית, בוחנת אותו בעיניים מצומצמות. לא הייתה בה כל נכונות להאט קצת, למען אף אחד. היא השתהתה שנייה, רק כמידת הבוז המופגן הנדרש לסוג כזה של התנשאות ידידותית. “וציפור", המשיכה, “זה עוף. כן? יצור עם כנפיים. יצור שעף. מטאפורה לחופש".
“'עיטם' זה מעיט?", שאל רני, עוזר הצלם, מהנערים שדורי היה מביא איתו תמיד, כחלק מההסכם.
“לא", אמרה הבמאית, “עיטם זה מנחליאלי". הצעיר הכפוף עם הפוני התבונן בה במבט שואל. האם היא מתלוצצת או שהיא רצינית? “אלי נחליאלי. מכיר אותו? יושב כל יום ג' בלילה ב'שופטים'. ו'שופטים' זה פאב. ברחוב השופטים. אוי, קאופר. הילדים שאתה מביא לנו בזמן האחרון ממש די-די-די-דיסלקטיים...".
“אני באמת דיסלקטי ואני די נפגע מהלעג שלך", אמר רני, חף מכל מסוגלות לקליטה הומוריסטית.
“זאת הייתה הכוונה הראשונית, לפגוע", אמרה מאיה. שריר לא נע בפניה כשהפעילה את יכולת ההלעגה כלפי מישהו. “למה לא נזהרת כשהיית קטן? תראה מה שיצא ממך. רק בן 20 - וכבר גם דיסלקט וגם הומו".
“שכחת גם שההורים שלו היו ילדים בשואה, בבוכנוולד", אמר קסטרו, איש הקול, נענה במהירות לנעימת ההומור הנרשע שלה.
“אוי, כמה שאני אוהבת את טוב הלב שלכם, מתוקים. איזה צוות מוסרי", אמרה הבמאית והביטה היישר לעיניו של הנער - והוא, נעדר כל יכולת לפענח את קוד ההומור הצורב שלה, היה חיוור מעלבון. בנקודה זו של הזמן ראה ניק ממקום מושבו איך חוזרים הבמאית והצלם אל מושביהם שעל המנוף ומונפים מעלה-מעלה, בזרוע הארוכה, כמו האל שבמכונה.
“תראו, עיטם", הצביע עליה איש הקול, שנשאר למטה, מגחך וכורך כבל על זרועו.
ניק לא ידע בדיוק מה זה עיטם, אף כי יכול היה להניח שהכוונה לציפור השחורה שריחפה קודם מעליהם. העברית שלו הייתה טובה למדי, בעיקר בהבנת הנשמע, מכפי שהיה מוכן להודות. מלכתחילה, נוח היה לו להיחשב כמי שאינו יודע ומבין במה מדובר, בטווח השמיעה שלו; כשומע-שאינו-נראה; שומע עברית ואינו נראה כמבין. מניפולציה משעשעת שמסייעת להתגבר על סוג של שיממון מוכר, שמחלחל בך, כשחקן ותיק, כוכב זר ידוע, שנמצא כבר במרחב של “אובר דה היל", ששנות תהילתו מאחוריו ושניתן לשכור את שירותיו במחיר נמוך הרבה יותר. השיממון הזה מתגבר בשבוע הראשון של הצילומים, כשרחרוחי ההיכרות ההדדיים נגמרים והחיוכים וההתחנפויות והאמירות הצבועות אוזלים, ואתה נותר עם אכזבה חוזרת מבמאי צעיר נוסף, שתדמית הגאון הייחודי שלו התחלפה בהתנשאות מגלומנית, בסירוב לנמק או להסביר החלטות, בכעסים צפויים בפתאומיותם, המגיעים, שלא כצפוי, להשתוללות צווחנית ללא רסן או לשתקנות דיכאונית מתמשכת.
פעם, בסרט שעשה ניק בניו מקסיקו, העיפו המפיקים את הבמאי הגאון הצעיר ורפוד השבחים, והביאו במקומו מחליף קהה הבעה, מוותיקי המקצוענים הגרועים בהוליווד. הצעיר עבר לעשות סיטקומס בטלוויזיה. הסרט הגמור היה כל כך שונה בשני חלקיו ורע בשניהם יחד, שנגנז ואפילו לחנויות הווידיאו לא הוצע.
וכאן, הלילה, הלילה של יום הצילומים האחרון, כבר אי אפשר להסתיר דברים. הרבה אחרי ההתחלה, שבה מופעלת מין אינטימיות קיבוצית פולשנית ותובענית - התמסר לנו לחלוטין, or else - שאצל הצעירים שבצוות הינה תנאי להצטרפות ל"משפחה" הזמנית ואצל האחרים, תחליף לסדר ולאחריות קהילתית. תמיד חוזר אותו פולחן מיתולוגי חווייתי בין עשרות אנשי הצוות והשחקנים בסרט חדש, שעבודתם מרחיקה אותם מהיומיום ומהמציאות להוויה שבטית סגורה. הרבה רגשות, הרבה חשיפה והחצנה כרוכים בתחושת הביחד הזאת, בין אנשים שהמקרה הביא אותם לעשות יחד ימים ולילות, במהלך שבועות ארוכים של צילום, בקרבה אינטימית.
והלילה, אחרי כה הרבה תלאות, מהמורות ורגשות מתפוצצים, הוא הלילה האחרון, שבסיומו, לפנות בוקר, שתייה רבה ועישון והסנפה וצחוקים ונשיקות ונגיעות וחיבוקי פרידה ודמעות של לבבות שבורים מצער - ולאו דווקא מהצער הנכון. טקס שאיש מחוץ למעגל לא יבין. אחוות הפרידה הדפוקה הזאת. כאילו שום דבר לא קרה. אחר כך יישאר רק צוות קטן מאוד לכמה צילומי השלמה. רוב האנשים, צועני הבד, ילכו הביתה, לשינה ארוכה; לשכחה, כשהעבודה הבאה והחוויות הבאות כבר מחליפות במחשבתם את מה שהיה - ומה שהיה יידחק, כתמיד, אל הזיכרון. גם תחושת האשם הקולקטיבית. והוא, הכוכב האורח, כבר יהיה רחוק מכאן, מנסה לאזן את שעונו הביולוגי המתהפך בגלולת מלטונין ולישון על כורסתו במטוס. שלום לך, ארץ צורבת, מלאת זדון, חשד, התנשאות ואיבה, הוא אומר לה ולעצמו. שלום שלא על מנת לשוב אלייך יותר. ואני כל כך אהבתי אותך כשחייתי בך, כנער, עם אבי הדיפלומט, עם החברים המקומיים, עם הנערה שלי, עם העברית שלי. כל כך זכרתי אותך בחיבה, כשהתבגרתי. מה קרה לך ולאנשיך, עם השנים? מה קרה לי?
איש, גם לא הבמאית והמפיק, מודעים לכך שהוא חי כאן בעבר, שהוא דובר את השפה. הסוד הזה, ששמר בתחילת המגעים על ההשתתפות בסרט ושרצה לגלותו במהלך העבודה, בין ידידים, נשמר כסוד בשל הנסיבות; בשל העוינות שהתפתחה. את הימים האחרונים לצילומים עשה כמעט בבידוד. עם הבמאית אינו מדבר, אלא דרך מתווכים. עוזרי הבימוי וההפקה. אחרים, אנשי הצוות והשחקנים, נמנעים בחלקם מקשר איתו, מחששם מכעסה הנוטר של מאיה או משום שעדיין משהו בחלק שלו בסיפור הקשה הזה, שלא מדברים עליו יותר, אינו מעוגל ואינו פתור לגמרי. והוא, כשלעצמו, כבר לא מחפש אמפתיה וחברוּת ובוודאי שאיננו זקוק למחילה כלשהי. לפיכך ייעדר מחגיגת הסיום. איש לא יבכה על כתפו והוא אינו משתוקק לחבק מישהו מאנשי השבט, ליד המדורה העוממת.
הוא נושא עיניים לשמי הערב: העיטם המוזר הזה עדיין מרחף מעליהם, כמו אזהרה.