ביקורת ספרים: הרומן "אהבה וידידות" ו"המסע הציוני של הרצל"

"אהבה וידידות", ג'יין אוסטן, מאנגלית: “ליידי סוזן" - ענבל שגיב–נקדימון, “כתבי נעורים" - סטלה פנטופל, בהוצאת תמיר/סנדיק ואהבות, 446 עמ'

מתחת לכותרת יצירת הנעורים שלה, "תולדות אנגליה", כתבה ג'יין אוסטן: “מאת היסטוריונית בורה, משוחדת ובעלת דעה קדומה". היא הייתה אז בת 15, בתו הצעירה ביותר של כומר כפרי בסטיבנטון, המפשייר. היו לה שישה אחים ואחות, ומגיל 11 כתבה בחריצות טקסטים שנועדו לבדר את המשפחה בערבים הארוכים של העשור האחרון למאה ה–18. בפתח כל יצירה כתבה הקדשה לאחד מבני המשפחה או לידידה, וגם בשורות אלה ניכרת עליצות הנערה הנהנית מעצם הכתיבה הקונדסית.

ב"תולדות אנגליה" הגישה אוסטן תקצירים ביוגרפיים משעשעים של כמה ממלכי אנגליה “מתקופת שלטונו של הנרי הרביעי ועד מותו של צ'רלס הראשון". הקיטוע בתקופה הוא בחירה שרירותית של מי שבאותן שנים חשה חופשייה בכתיבתה כציפור המנקרת לפי חפצה פה וגם שם. הגרסה ההיתולית לדברי ימיהן המכובדים של שושלות המלכים מדגימה פריקת עול של תלמידה אפיקורסית. החומרים, ששיננו המחנכים לתלמידי התקופה, הושמו ללעג מתחת לציפורן הדיו העוקצנית של הסופרת שבדרך. היא הצהירה על אהדתה התקיפה למלכה מרי וגינתה את המלכה אליזבת “חלאת האנושות, הפגע הרע (...) משמידת כל הנחמות, הבוגדת הערמומית ורוצחת דודניתה", אף שהקדישה לה יותר טקסט מאשר לכל מלך אחר. הלצון שהיא משלחת בזכרים שמלכו על אנגליה, נועז במיוחד, בהתחשב בכללי ההתנהגות החרישית שחלו באותה תקופה על נערה.

קריאת האסופה הכרחית למי שמתעניין ביצירת אוסטן. פניה הרעננים, השובביים, נגלים כאן במלוא תנופתם הפרודית. היא אינה מחויבת לתקניות חברתית או ספרותית, ונדמה שהיא משתוללת בחדווה בחדר ההסבה השלֵו והמנומס של החברה האנגלית, כמי שרואה הכל וצוחקת על הכל. נפלאה היא ג'יין זאת הסאטיריקנית, המשלחת סנוקרות חצופות בהוד נפיחותם של בעלי מעמד, וגם בנשים בנות כל הגילים המתמקדות במרדף ציד אחר יורש אמיד.

ב"אהבה וידידות" רומן מכתבים חסר כל רסן, מאמצת אוסטן פורמט תקופתי כדי לרסק אותו. הרומן אינו רומנטי, וכותרת המשנה שלו (“אשליית הידידות ובוגדנות האהבה") מאפסת את הכותרת. לצורך הבדיון המתריס יצרה כאן אוסטן שתי דמויות נשיות נעדרות כל מוסר או רגש אנושי. גבריהן שבים ומתים (פעמיים לפחות) והן שבות ומתעלפות: “המחזה היה מרגש מכפי שסופיה ואני יכולנו לשאת, והתעלפנו על הספה לסירוגין". השתיים מתחזות בפני קשיש לנכדותיו כדי לזכות במתנות כסף, גונבות ממארח עשיר, וממתינות מתוך עילפון אופנתי עד שבעליהן הפצועים ימותו לחלוטין. העובדה כי הכותבות אינן מהימנות ואינן מודעות לאופן שבו הן נתפסות בעיני הקורא, מוסיפה לאבסורד שיוצרת אוסטן.

ב"טירת לזלי" מוצגות נשים אחדות, כולן אטומות לצורכי אחרים. הן מנהלות תכתובת ענפה, שבה אף מכתב אינו עונה על ציפיות הנמענת. בעוד העלמה לזלי מספרת על אחיה האומלל שננטש על ידי אשתו, משיבה לה העלמה לוטרל בפירוט מצוקתה שלה. כל מעייניה בתבשיליה, ולפני עידן הפריג'ידר הכינה שפע תקרובת לחתונת אחותה. כשהחתן נפצע, השפית חווה טראומה קשה. “אלוהים אדירים!", קוראת שרלוט לוטרל, כשנודע לה מצבו האנוש של החתן. "לא יעלה על הדעת! מה בשם שמים יעלה בגורל כל התבשילים!".

העוקצנות האוסטנית ניכרת גם ברומן “ליידי סוזן", אך היא נבלעת ברצינותו של הסיפור השחור–לבן. בטקסט הזה ניכרת בוסריות הכתיבה של הנערה הביקורתית, שלא שתקה נוכח עוול. מאוחר יותר הגיעו ששת הרומנים הידועים שלה, המורכבים בהרבה, ובתוכם טמנה את הכישרון הקומי שלה בעידון רב. אולי רב מדי. כל כך אהבתי את היעדר הצייתנות הפורע את דפי הכרך הזה. 

מיהו הרצל

בפרק הסיכום לספר המרתק, מתייחס המחבר, מרדכי (מוטי) פרידמן לקִצה של משפחת חוזה המדינה. “הוא התפשר על בריאותו ורושש את הונו ואת הון משפחתו, ובסופו של דבר שילמה משפחתו מחיר איום (...) אשתו מתה שלוש שנים אחריו ממחלת לב; בתו פאולינה נפטרה ב–1930 חולנית וערירית בבורדו; בנו הנס התאבד בעקבות כך; טרודה בת הזקונים הייתה מאושפזת שנים בגלל מצבה הנפשי ונספתה עם בעלה בטרייזנשטאט, ובנם סטפן התאבד לאחר מלחמת העולם השנייה".

בשנה ה־70 למימוש תוכניתו הפנטסטית בשעתו, יצא לאור ספר שמתבונן בהרצל, האיש ודרך הקסם הקשה שעשה. “הסנה בוער ואוּכּל, המסע הציוני של בנימין זאב הרצל" (הספרייה הציונית, 400 עמ') מושתת על מחקר לא ותרני, שנעשה מתוך תשוקת לב אישית של המחבר המכהן כמנהל האקדמי של הארכיון הציוני המרכזי. דומה שפרידמן לא הותיר מסמך זנוח בחתירתו להבנת המוטיבציה של חוזה המדינה.

הספר יוצא לאור בתקופה מערערת, מסוכסכת, ככל שהדבר נוגע למפעל הציוני. דומה שאותן שאלות נוקבות העולות עתה, מבית ומחוץ, לגבי קיומה של מדינת ישראל ואופיה, נשמעו בקול רם כשהרצל החל לפעול. ההתעמקות ברגעים המכוננים של הרעיון הציוני באמצעות היכרות אינטימית ככל האפשר עם האיש היחיד והמיוחד ההוא, נראית כדבר בעתו. פרידמן אינו מתיימר לפענח את הרצל עד תום, אך הספר המסקרן מחייה איש בלב תקופתו, כשהוא חותר כנגד כל הסיכויים להקמת מדינה ליהודים.

פרידמן קובע כי לא רק האנטישמיות דחפה את הרצל. היה דבר–מה באישיותו שהריץ אותו. כיצד קרה, שצעיר זה, יליד בודפשט, מחזאי בינוני, עיתונאי שלמד משפטים בווינה אך לא נשא כל תפקיד רשמי, יצר בשמונה שנים וחצי יש מאין? “נולדתי בשנת 1860 בבודפשט", כתב הרצל ל"ג'ואיש כרוניקל", “סמוך לאותו בית כנסת שבו קטרג עלי זה לא כבר הרב במילים חריפות ביותר, על שאני מנסה - מנסה באמת ובתמים - להשיג בשביל היהודים כבוד וחופש במידה מרובה מזו שניתנת להם עכשיו".