"ללכת בדרכך", ג'וג'ו מויס, מאנגלית: קטיה בנוביץ', ידיעות ספרים - ספרי חמד, 407 עמ'

ג'וג'ו מויס היא יצרנית מלודרמות רומנטיות, עדכניות ושוות לכל נפש. לא, לא, לא. לא כל הנפשות שוות ולא כל ספרי מויס שווים זה לזה. ליום ההולדת קיבלתי מזוג צעיר, היודע את נפשי, את הספר "מחסה הגשם" ("Sheltering Rain") בגרסת המקור. גיליתי שמויס יכולה גם להאריך ומה־זה לשעמם, אפילו קוראת־בקיץ. 

קו חשיבה נורא, שהסוקרת לוקה בו לעתים, מייחס את ספרי מויס למדף הספרים שנשים מעדיפות. קביעה פגומה מיסודה, הקושרת ז'אנר מסוים למגדר עוד יותר מסוים. ובכל זאת, "ללכת בדרכך", כמו המשכו - "החיים אחריך", ואני מנחשת שגם "הנערה שהשארת מאחור", שטרם הספיקותי, הם ספרים לבני אדם מהסוג הנשי. התוודעתי למפעל הרווחי של הסופרת הבריטית (ילידת לונדון, 1969) באמצעות "אחד ועוד אחד", שהבהיר לי שאני נמנית עם חבורה צפופה בנשים נעימות, בתוכן בתי ושכנתה. ההכרה בהשתייכותי לקבוצה הנאמנה אירעה כששמעתי את השכנה אומרת לבתי: "לאיזה עמוד הגעת כבר?...הוי, כבר עברתי אותו, ואני משתדלת לקרוא לאט, שלא ייגמר". כמו גלידה.  
 
אני אוהבת את המרקחות הרגשניות של גב' מויס, הכותבת היחידה שזכתה פעמיים בפרס הרומן הרומנטי הבריטי. היא ממציאה מעשיות שוקקות חיים, שמתקדמות בעלילותיהן די סמוך למציאות אפשרית. אין רבדים נסתרים בין השורות שלה, אין סגנון מיוחד. יש סיפורים על נשים צעירות, בדרך כלל ממעמד סוציו־אקונומי נמוך, שנדרשות למאבקים שונים, בעיקר כלכליים. הדרך לניצחון רצופה כאב ואכזבה, אך הממון והשדרוג במעמד החברתי מובטחים בסופו של דבר. בעזרתו של גבר, כמובן. הרי מדובר בסינדרלות מודל 2016. לכן, כשסופו של אוגוסט כה רחוק וממילא אינו מבטיח ירידה בטמפרטורות וברמת הלחות, ג'וג'ו מבטיחה ומקיימת סוף שגם פמיניסטיות יחתמו עליו. אישה צעירה תתעשר, ובמקביל תהפוך לגברת עצמאית ושאפתנית, שלא תצטרך עוד להתאהב דווקא בנכה. 

כריכת הספר "ללכת בדרכך". צילום: יח"צ
כריכת הספר "ללכת בדרכך". צילום: יח"צ

 
הרומנים של מויס מושכי אמפתיה אוטומטית, מזילי דמעות מניפולטיביים, משעשעים בדרכם הטלוויזיונית. קשה להתייחס אליהם באמות מידה הנוהגות בספרות יפה, אבל אם הציפיות של הקוראת ממוקדות, היא תזכה לכל שפיללה לו. כמו לואיזה קלארק, גיבורת "ללכת אחריך", המתמסרת לעבודתה כמלווה לגבר צעיר, משותק בארבע גפיו כתוצאה מתאונה שלא באשמתו. אם הייתה בוויל טריינר אשמה כלשהי, לפני שאופנוע פגע בו, הייתה זאת אשמת זחיחות דעתו של המצליחן. הוא היה הרפתקן נאה, עשיר מהבית (למשפחתו טירה פרטית), שעשה חיל ברכישה ובמכירת חברות. מדי בוקר נהג לצאת ממיטה ענקית, שבה התמתחה חברתו, בלונדית ארוכת רגליים. בשלב טרום התאונה לא היה לו מושג מה זה החיים. כשהבין, לא יכול עוד להזיז אלא את ראשו הנאה. 
 

לזכותה של מויס ייאמר, שהתחקירים שלה מצוינים. כשהיא כותבת על נכה בעגלת נכים, היא יודעת שהוא מאבד את רקמת השרירים, שמחזור הדם שלו לא תקין, שוויסות חום הגוף שלו לקוי, שדלקת ריאות תוקפת אותו לעתים קרובות ומסכנת את חייו, שהוא תלוי לחלוטין באנשים אחרים. מויס מתארת את שגרת חייו העגומה של ויל, כולל החלפת צנרת ניקוז פעמיים ביממה. אבל איכשהו, התיאורים שלה לא מזעזעים. תחושת הפיקציה, ה"ליד המציאות", מקפידה ללוות את הקריאה, ונדמה שהנה, סרט הקולנוע כבר רץ על המסך.
 
מויס אינה מסתירה את כוונתה הטובה: להעביר ערב קיצי במלוא האמפתיה כלפי נכי העולם, בלי להידרש לנגב להם. הקוראת־בקיץ מוזמנת להרגיש טוב עם עצמה. היא קראה ספר, היא הזילה דמעה שחיטאה מועקות מהמערכת האישית. היא אפילו חייכה קצת כשוויל ולואיזה הקניטו זה את זו. ובעוד הקיץ הישראלי מכה בה, היא אף ביקרה בעיירה אנגלית בשעה שהשלג כיסה אותה. 

אשר לא סופר


מובאה מספרה של מיכל בן־נפתלי "המורָה" (כתר, 186 עמ'), שבו היא מנסה לשחזר זיכרון חיים שמעולם לא תוארו. חיים שאינם שלה, כי אם של המורה לאנגלית שהתאבדה בקפיצה מבניין מגוריה ולקחה עמה את השואה. הסופרת הולכת בעקבותיה תוך בחינה עצמית. "את הנערה שאלזה בלום הייתה הכרתי כמדומתני, היא יכולה הייתה להיות אני, אבל עכשיו אני עומדת לאבד אותה כליל. אני יודעת שאלזה וייס עוד עתידה לבוא יום אחד לארץ ישראל ולעולם לא לדבר על מה שאירע לה, ושאולי משום כך עלי לעצור כאן. מה לי ולאותו דבר שנאבקה למוחקו מן התודעה שלה כדי שתוכל להמשיך ללכת? גם אם באיזשהו מקום מצוי מה שקרוי הסיפור כפשוטו, משעה שלא בחרה לספרו, הוא אינו סיפורו של איש והפשטות ממנו והלאה. תהום רבה חוצצת בינינו, איני יכולה לדלג מעליה, ועלי לזכור כי אחרי ככלות הכול החיים ניצחו" (עמ' 101־102). 



"המורה". צילום: יח"צ
"המורה". צילום: יח"צ



ביוגרפיה: בובר


זוהר מאור, מחבר הביוגרפיה של מרטין בובר (מרכז זלמן שזר, 239 עמ'), כותב שהמטלה הייתה כבדה, מפני שבובר הקפיד להקשות בחייו על איסוף פרטי חייו האישיים. ההוגה ראה בעצמו שליח, שייעודו לבשר לעולם מסר אלוהי. "איני רוצה שהעולם יתעניין באישיותי", קבע, "אני רוצה להשפיע על העולם". אולי בגלל זאת הספר גדוש בחומרים על שלבי ההתפתחות ההגותית של בובר, ויש בו פחות חיים ממשיים. מאור עשה עבודה נאמנה לאובייקט שלו, אך זהירותו אולי מנעה את החייאת דמותו המורכבת של האיש שנישא לגויה, והיה דתי בדרכו, מיסטיקן, ציוני שחבר אל הרצל ואחר כך יצר לו אופוזיציה בתוך הקונגרס היהודי, פילוסוף שנפתח אל תורות מערביות חדשות כמו גם אל תורות מזרחיות קדומות. 



"מרטין בובר". צילום: יח"צ
"מרטין בובר". צילום: יח"צ