"על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים" (מסכת גיטין, דף נה עב - נו עא)
ה יינו שלושה שיצאו ליער השחור. אחרי 30 שנה החתימו גברות הבית את דרכוננו בדרך אל החופש. ריחפנו לנתב"ג על גב ענן. החלפנו דאחקות עם הגברת מהביטחון: "בטח שארזנו לבד", "הנשים שלנו היו אורזות אותנו", "ושולחות לכיוון אחד", געינו במטחי צחוק מילואימניקי.
המזוודות המכרכרות לקצווי העולם, האוויר הצונן בבית הנתיבות, המזרקה השוצפת ברחבה, עוררו בנו אופוריה קלינית. היכונו מפלי טריברג, היכונו ברזי הלוונבראו, אנחנו בדרך.
ליד דוכן ארקפה הלכנו מכות מי יזמין את מי. מהמדף בדיוטי קטפנו בקבוק גלנמורנג'י. וויסקי משובח יערפל את מחשבותינו ביער השחור.
היינו חברים מהרגע שבו אדם יכול לזכור את עצמו. שלום היה בנו של יגודה, הקומוניסט הרשמי של עירנו. הוא זכה בשם זה משום שוולדימיר, שמו הפרטי של לנין, כולל בתוכו את המילים שליט ושלום. בגיל 3 השתכשכנו באותה גיגית על האונייה שהביאה אותנו לארץ. אכלנו מאותו מסטינג בצונאמי האדם שנקרא שער העלייה.
יונתן היה באמת קטן, ממושקף ונמרץ להחריד. איבד את אביו במפולת מכרות בשלזיה. מה שגרם לאמו דונטלה לקרוא לו גם בגיל 50 "מיין קינד".
והייתי אני. התלמיד הטוב, המסורבל שנזקק לשלום כדי לשרוך נעל, להתיר קשר, לפתוח בקבוק.
שלום היה "האח הבכור" שלנו. שתקן כריזמטי שאת רצונו מילאנו בלי שישחרר הברה.
ביום שבו מת סטאלין כינס אותנו שלום בן יגודה לישיבת אבל בצל העמודים של גן חסידה. ילדים שרצו להצטרף נדחו בבוז. מיעוט צודק ונרדף רצינו להרגיש באבלנו. אחרי הגן היינו מתגלגלים לבתינו הטובים בשיכון קדושי זגלמביה. חנינו ליד עץ השיטה שכונה "מקום סעודת לבנו". בצלו שלפנו מתיקי האוכל העשויים בד את שרידי הסנדוויצ'ים המעוכים.
כחום החופש הגדול היינו מתכנסים תחת עץ השסק של יונתן. דודו קרול, כשמו של מלך רומניה, סיפר על שני הנסיכים שלחמו עד מוות כדי לחלק ביניהם את העולם.
יחד עישנו סיגריה ראשונה, יחד התגנבנו לסרט ראשון שבו הגיבור השב ממלחמת קוריאה מסיר את חזייתה השחורה של הבלונדינית, יחד התלבטנו איך לצלוח ימים הורמונליים של ראשית חיינו.
החברות שלנו סחפה גם את ההורים. בכל ערב שבת נשמע שקשוק אבני הרמיקוב על מרפסותיהם. במבצע קדש הגברים הלכו למלחמה והוחשכו חלונות זגלמביה. האמהות פחדו להישאר לבד וישנו פעם אצל זה ופעם אצל זה. התפללנו שהאש לא תחדל.
שלום היה הראשון שהתגייס. מאי 63'. יונתן ואני התגייסנו באותו יום אך שנה אחר כך.
עזבנו את השיכון עם שחר, התייצבנו בלשכת הגיוס ביפו, המשכנו לבקו"ם שנקרא אז מחנה הקלט. כאח בכור, כפי שהיה לנו מאז גן חסידה, שלום חיכה לנו בשער. עם שני מצוּפים בעטיפת כסף ושני בקבוקי טמפו שנראו כאיש הטיירים של צמיגי מישלן. בערב, באמפיתיאטרון של הבקו"ם, שמענו שלושתנו את להקת גייסות השריון שרה "לילה ראשון בלי אמא".
40 שנה קדימה בזמן: הנחיתה בנמל התעופה פרנץ יוזף שטראוס במינכן, חוגגת את ההפוגה שהמחלה הואילה לתת לשלום.
טבעי לגמרי שהמכונית שלנו היא רנו 19 כמותה הייתה לי בשנותי בפריז, וטבעי עוד יותר ששלום הוא זה שמחליק אל מושב הנהג. כל בוקר נפתח כשהוא חובש את כובע המצחייה שלו: 'שלום ישלם - שירותי גבייה", ויונתן קורא את ברכת הדרך. רק אז הוא מסובב מפתח. נוסעים בנחת, עוצרים בפאב, נודדים בין ברזי הבקס, לבנדיקטינר, מדלגים לביטבורגר וללוונבראו. בשעות הצהריים הבירה עולה לראש ושלום מרים בלם בצד הדרך. יונתן, שבדרך כלל יושב לידו, נרדם על כתפו. אני אוהב להביט בחברי הגן שלי. ישנים כמו אז, במנוחת הצהריים על המחצלת של חסידה.
בערב, כך נהג לומר נפוליאון בונפרטה, מגירה חדשה נפתחת. מקלחת מסירה את אבק הדרך, בגדים עם ניחוח בית נשלפים, יין נמזג אל כוסות בוהקות.
"כל אחד מספר איזה סיפור", נפלטת הצעה מפיו של שלום. הלילה האחרון הופך לליל וידויים. מחר בעת הזאת נשב מול דני קושמרו, וזאת ההזדמנות האחרונה להבהיר ערפילי עבר, לפוצץ נקודות שחורות, להרגיש שהגענו אל קרקעית הקרבה. שעת ההזדככות עוברת בטוב. נקיים אנחנו נופלים למיטות.
הבוקר האחרון תופס אותנו בקמפינג במוסלפארק. נוסעים לשוק של פרייבורג, מצטיידים בפלפלים עם לחיים נפולות כשל כלב תחש, בגבינת קווארק, במילקי גרמני ידוע, בלחם פומפרניקל. שלום לא מוותר על הווייסוורסט, הנקניקייה הלבנה. יונתן מתרוצץ בין המדפים, קופצני כמו דובוני הגומי המסוכרים שהוא חומס ממחלקת הילדים.
כשאנחנו מארגנים את ארוחת הבוקר, עוד ועוד מטיילים מגיחים מהיער. חדוות אכילה קוסמופוליטית נותנת ידיים, ומספר יושבי השולחן הארוך עולה ל–20. קערת הסלט הגדושה שמולנו עומדת על רגל בדולח סרגלית ונראית כבלרינה אצילה. שבוי בחבלי האינטימיות שהתעבתה בינינו - בעיקר לאחר ליל אמש - אני מרשה לעצמי לדוג ממנה במזלג הפרטי שלי. עגבנייה, מלפפון, מה שבא. הרי כולנו פה אחד. כטוב לבי בסלט, אני מעיף את המזלג ומתחיל לחפור בידיים. מלקק את הרוטב הניגר בין האצבעות ושוב חופר. טובל פרוסת פומפרניקל, נוגס פיסה וחזרה לקערה. ושוב טבילה–נגיסה, טבילה–נגיסה. ואז התחילה השנאה.
לאור הקרניים שחודרות את צמרות היער השחור, אני רואה את פניו המלבינות של שלום, אני מבחין בעיניו המצטמצמות בהבעת תיעוב, שומע את פיו הופך למשהו שג'ורה ממחנה פליטים נראית לעומתו אגם הברבורים. הוא מגדף, הוא מקלל, הוא כואב. איך אני עם כל שנותי בפריז לא למדתי להתנהג, לכבד את רעי לשולחן, למה הוא זה שצריך לבלוע את הפה המלוכלך שלי. ועכשיו, שאקום מיד מהשולחן. הוא מצווה בהנפת ידיים.
אני רואה את יונתן משחרר קולות של דג, שומע את הסכינים נשמטות מידי הסועדים, אני רץ מרוסק ליער כששלום, מזלגו בידו ו"שלום ישלם" על ראשו, דוהר בעקבותי. "חתיכת בן זונה!", הוא זועק אל האפלולית הקרירה, "את החיים הרסת לייייי", הוא מהדהד בתוך היער השחור. אני כושל, במנוסתי אני בועט בגזייה עם קפה, עוצר ליד זוג קשישים גרמנים: "אני ישראלי וחבר שלי רוצה להרוג אותי". אני מבקש מקלט. שרק יואילו להחביא אותי בקרון המטיילים שלהם. דרך סדק בתריס הוואן שלהם אני מביט החוצה. רואה אותם עונים בגרמנית לשאלתו של שלום הרודף: "אין לנו אף יהודי כאן, קיינה יודה".
כעבור שעה ארוכה אני מעז לחזור למתחם שלנו. קוטפים מהקולבים את הבגדים ומשליכים למזוודות. נוסעים לשדה במינכן. חומה סינית חוצצת בין שלום במושב הנהג לביני מאחור. כל הטיסה הביתה מחשבה אחת חורשת את המוח: למה התוודיתי בערב האחרון בגרמניה? למה נסחפתי לנפשיות כוזבת? 50 שנה קברתי בתוכי סיפור מביך.
היינו בכיתה ח'. אני הייתי מדבר הרבה. שואל, מגיב, מביע דעות נחרצות. שלום היה שותק, מתמזג עם הקיר. במבחן המסכם באנגלית קרתה לי תאונה מוחית. ברגע שבו נגעתי בעט - הכל נמחק. אפלה בצהריים. כל קטעי ה–unseen ששיננתי הלכו לעזאזל. המבט טיפס על הגב של שלום שישב לפני, החליק מעל כתפו הימנית ומהמחברת שלו לשלי. העתקתי ממנו הכל. אבל אני קיבלתי 90 והוא 40. המורה האמינה שהוא השתקן, הממעיט להשתתף, העתיק ממני - הדברן המפואר. ואני הייתי פחדן מכדי לבוא לשלטונות בית הספר ולהודות.
בחופשת פסח הלכנו להירשם לתיכון. המזכירה העיפה מבט בתעודה שלי וישר קיבלה. זאת של שלום, בשולחן שלידי פסקה: "הציון הזה באנגלית... לא עובר אצלנו".
עם השנים התחלתי לחזור ולסבול את עצמי. אמרתי שבאמת מגיע לי. לחברים, להורים - גם של שלום - היה ברור שמשנינו אני הוא שצריך להתקבל לגימנסיה. הציונים הגבוהים שלא איחרו לבוא מחקו את הכישלון ההוא. עד שנשלף ברגע של אחוות דרכים מדומה.
בשובנו לארץ נעתי בין ייסורי מצפון לזעם. שלום פתח במסכת התנצלויות עד כדי התרפסות. יונתן היה חלש מכדי לגשר בינינו. המשכנו להיות חברים. כאילו. המשכנו לספר בדיחות, אך לא ממש לצחוק. המשכנו לאכול יחד, אך התקשינו לבלוע את מה שפעם החליק בקלות. משהו הסתתר בין נתחי ההרינג ששלום הפליא להכין, נח באיקרה הצחורה, ריחף מעל כוסות השפריץ הרומני. המבטים חדלו להצטלב, והדיבורים התקצרו. בדיחות עדיין התעופפו, אך הניבו צחוקים מנומסים. כשנזקקנו לקרוא זה לזה "אחי", הבנתי שהסיפור בינינו גמור. והסרטן חזר לשלום. סופני מתמיד. ישבנו על המרפסת שלו, אך צמרות היער השחור העיבו על שיחות סיכום חיינו. בהלוויה לא הצלחתי להביא את עצמי להספיד את סיפור חברותנו ושיברונה. השלכתי לבור של שלום את עמודי מגילת איכה שלי.
אגדת קמצא ובר קמצא מסבירה כי בגלל שנאת חינם חרב בית המקדש. אבל היא גם החריבה את חברות חיי. האם עשיתי הכל כדי להציל אותה? ואולי לא הבחנתי בשנאה. היא אינה כואבת, הגדיר אריסטו, אינך רואה אותה באה, בערמומיות היא משתלטת עליך וסופה שהיא מנסה לחסל את השנוא.
הסיפור שלי אינו חופף אחד לאחד לאגדה ממסכת גיטין. שלום שיחק אומנם את תפקיד העשיר הירושלמי. גירש אותי משולחנו כפי שהעשיר גירש את בר קמצא, גרם לו להלשין לקיסר שהיהודים רוצים למרוד והרומאי החריב את בית המקדש. אבל הדמיון המטריד בין שני הסיפורים הוא התפאורה שלהם. הרקע להתרחשותם.
בסוף העשור השביעי לספירה, יהודה היא שדה חרוש תלמי עוינות. צדוקים, פרושים, איסיים, סיקריקים. מפלגות–מפלגות, שכל אחת מהן לוחמת על השפעתה בבית המקדש - צומת החיים היהודיים. השנאה בוערת. מעמידה מחנות, מחרחרת מלחמות פנימיות.
בשלהי העשור השביעי לקיומה, ישראל היא מדינה שסועה. ערבים ויהודים, חילונים ודתיים, עשירים ועניים, שמאלנים וימניים, מזרחיים ואשכנזים.
אני מניח שכל אחד מאיתנו מחזיק מתחת לכרית איזו מחסנית חשוכה. אני חושב שכל אחד יכול להעמיס על כתפיו תרמיל של עלבונות ולהצטרף למסע התיעוב. זאת עדיין לא ממש שנאה. זה כעס. כעס עצום. אבל הכעס חולף והשנאה מתאבנת, הכעס מתפוגג, השנאה מתעבה, הכעס מתפורר, השנאה מתהדקת.
היום, עשר שנים לאחר מותו של שלום, אני מבין שהפיוס מתחיל ממני. ביכולתי לשמור על בית המקדש הקטן שלי. אחרת אשוב אל היער השחור.