"הבלונדינית שחורת העיניים", בנג'מין בלאק, מאנגלית: יונתן פיין, עם עובד, 304 עמ'
דשדוש סביב ערימת הספרים הסבלנית הפך לעינוי פיזי לקראת אמצע אוגוסט. הנפש סבלה השבוע מגודל חובותיה כלפי העיתון וקוראיו שוחרי הספרות והספרים. עד מתי נחפש בכרכים החדשים אחר ספר קריר, קליל אבל משמעותי, ספר בצד, לא באמצע, ספר שאפשר לשרוד איתו ואפילו לחיות, ספר בכאילו אך עם ערך נלווה, ספר קיץ בלי בושה. ולא סתם קיץ, אלא קיץ ישראלי, אותו ניילון נמס שנדבק לפרצוף בנשיקה מבזה.
באצבעות כבדות מאחריות שלא סונכרנה עם העונה המקומית, נבחר ספרו של בנג'מין בלאק, הלא הוא ג'ון באנוויל האירי עטור הפרסים, סופר, מחזאי ותסריטאי רציני בדרך כלל. במהרה התגלה שלגיבור הספר ולקוראת יש עניין משותף: אכזבתם המרה מתנועת השמש אל מעבר לעץ שמתחתיו החנו את המכונית לפני שעה. ובכן, הזדהות עם המרדף הכושל של פיליפ מארלו אחר חנייה מוצלת הכריעה לטובת "הבלונדינית שחורת העיניים".
באנוויל־בלאק, יליד 1945, מהעיר ווקספורד בחוף הדרום־מזרחי של ארצו, אימץ אל דמיונו כותרת של ספר שריימונד צ'נדלר (1888־1959), יוצרו של מארלו, רק תכנן לכתוב. באנוויל, שכבר כתב ספרי מתח אחדים (אחיו הבוגר, וינסנט, הוא סופר ספרי מתח), השתעשע ב־2014 ביצירת הכלאה מלבבת בין נוסחת צ'נדלר לנוסח עצמו. הוא בנה סיפור שמתרחש בלוס אנג'לס, כמובן, שנים אחדות לאחר מלחמת העולם השנייה, במקום ובזמן שבהם תפקדו מארלו וגם צ'נדלר. הוא מרבה לאזכר דמויות מעלילות אחרות של מארלו, כמו גם שמות שחקני קולנוע מאותה תקופה (גארי קופר, קרי גראנט). הוא למד את מפת עיר המלאכים דאז בעזרת ידידים אמריקאים, ובראשם קנדיס ברגן. ואז הושיב את מארלו במשרדו, כמעט כפי שהוא זכור לנו.
אין ספק שבאנוויל חלק כבוד לצ'נדלר בהומאז' הזה. הוא הצמיח וריאציה על נושא מארלו, כראוי לאמן שאינו סתם חקיין. הבלש שלו מתחיל בצ'נדלר ומתפתח כבאנוויל: "שמתי את הרגליים על השולחן. עוד אפשר היה לראות החוצה מהחלון. למה אורות העיר, כשרואים אותם מרחוק, נראים מנצנצים? כשמסתכלים עליהם מקרוב, האור דווקא יציב. בטח משהו שקשור לאוויר, למיליוני גרגירי האבק הדקים שמסתחררים בו, אולי. הכל נראה קבוע במקום, אבל זה לא נכון; הכל זז. השולחן שאני מניח עליו את הרגליים שלי, למשל, בכלל לא מוצק".
הוא כמעט פילוסוף, המארלו של באנוויל. הוא איש מהורהר, שפרטי המציאות, גם אלה שאינם קשורים לחקירת מותו ותחייתו של כלומניק אחד, מעוררים בו מחשבות. ההתאהבות הנואשת שלו באישה בעלת יופי אצילי, אומנם אופיינית למארלו, אך לובשת כאן צורה רכה, חסרת הגנה, מלודרמטית, שבשיאה היא נקטמת בציניות של מארלו המיתולוגי. מארלו העדכני רגיש לריחות, למשל. ובמקרה שלפנינו, בעיקר לבושמי נשים. גיבורת הסיפור, מושא התאהבותו, היא בתה של יצרנית בשמים ממוצא אירי.
זהו רק אחד מן הזרמים הבאנוויליים שחודרים לסיפור האמריקאי. אירלנד ואכזריות מלחמותיה הפנימיות, גינונים בריטיים של מי שמתחזים לאנגלים, ביקורת לא מוסווית על הקיטש האמריקאי, עשירי אל־איי הבזויים. למארלו של באנוויל יש נטייה פועלית, והוא נד לגורלן של מלצריות קשות יום ושומרי סף קשישים.
עלילת המתח אינה חשובה כאן. באנוויל מוליך את החקירה בנחת סביב מועדון יוקרתי שמסווה סחר בסמים בתוספת ניצול ורצח של נידחי החברה. הרווח מהקריאה נובע מגילוי צבעי החוטים השונים שנרקמו בטקסט. זהו תרגיל בכתיבה יוצרת שמתחיל בכותרת, בדמות ספרותית מוכרת ובחום השמש הקליפורני. באנוויל מרבה ללחוץ על ההבדל בין להט החמה הקליפורני לעומת הטפטוף האנגלי בחודש יוני.
לצחוק ולבכות
"ZOO ארץ ZOO?", מהדורה חדשה, ב. מיכאל, חנוך מרמרי, קובי ניב, אפרים סידון, דודו גבע, דיק קודור, הוצאת כתר, הרבה עמודים.
יש להניח שהשם דיק קודור שייך לבדיחה פנימית של החבורה הטובה המופיעה למעלה. חמשת השמות הראשונים שייכים ליוצרים שפרצו למתחמים מקודשים לפני יותר מ־40 שנה וחיללו אותם בעונג רב למען בריאות הנפש. הם צחקו על הכל, כי לפתע הסתבר שאפשר. דווקא הם, שנולדו ובגרו בשנות הקוממיות, השתעשעו בסמלי הלאומיות והתקניות כאילו היו צעצועים שאפשר לפרק ולהרכיב מחדש בצורה מעוותת. הסאטירה קיבלה בזכותם את מקומה הנכון בקהילה. צוות ZOO" ארץ ZOO?" החל את דרכו בעיתון הסטודנטים "פי האתון". אחר כך הוזמנו אנשיו ל"העולם הזה", כי רק אורי אבנרי העריך את רוח השטות הניהיליסטית, את שבירת הכלים הקדושים ואת הגסויות.
כשיצא הספר לאור ב־1975, פגש באזרחים שהתפכחו במלחמת יום כיפור. הדפים היו ונותרו גראפיים למדי בזכות דודו גבע, נרו יאיר. המהדורה החדשה מוקדשת לו. הרעיונות והביצוע של כל קשישי הצוות (יבדל"א), שזוכים עתה לראות שדבר לא השתנה. גם כשהשמועות על מות הפרינט עקשניות, הספר, המודפס בפשטות של פעם, פורץ אל מרחב המחיה הזחוח ומחזיק עמודה יציבה משלו נוכח במות התקשורת הדיגיטלית. החמישייה מירושלים עושה צחוק מהפוליטיקה, מזוטות של יום־יום, מכתבי הקודש ("ברוך שלא עשני עיסה"), ממדורי העיתונות (כולל מודעות אבל. באחד ההספדים מוצפנת הודעה בתחיליות ההספד: "יוסי תקפצו מחר בערב"). באותו גיליון, כותרת ראשית: "עם ישראל מוכן למלחמה". וכותרת המשנה: "רוצה שתתחיל ביום ב', תתנהל באביב, תיערך בבקעה, תימשך שבוע־שבועיים ושתהיה טוב־טוב על האש".
מצחיק, מצחיק, אז למה לבכות? כי הפרות הקדושות, שנשחטו בחדוות נעורים בשנות ה־70, קמו לתחייה והן בריאות בשר מתמיד. וכי דודו גבע מת. וגם מוטי קירשנבאום. ויוסי שריד. הם וצחוקם המר.