"סעיד": השר לשעבר רן כהן חושף את עברו בעיראק בספר משפחתי

אך האוטוביוגרפיה של כהן אינה עוסקת בתקופות שבהן כיהן בתפקידים שונים בכנסת ובממשלה, כפי שבשום פסקה אין הוא מנמק מדוע פרש לחלוטין מן הפוליטיקה הישראלית. ודאי שאין הוא מספר על תחושותיו ביחס לאותו מהלך חד. היו גורמים מובנים מאליהם, כמו ההפסד בבחירות לראשות מרצ, שבהן זכה חיים אורון באביב 2008, ירידת כוחה של מרצ, התהליכים הפוליטיים שסחפו את מדינת ישראל ימינה. אבל הכותב, שאש האידיאולוגיה בערה בו מרגע שנקלט כילד בקיבוץ גן שמואל, כפי שהוא מספר כאן, נמוג לפתע בנובמבר 2008 מן המפה הפוליטית. מתמיה שאין הוא פותח את סגור לבו בנושא זה, דווקא בהזדמנות שמעניק ספר אישי. 

חסר בספר הרגע שבו אוהב הארץ כואב את כאבה הנוכחי. ההימנעות של כהן מנגיעה בשברו של החלום כפי שהוא אולי חש אותו, נותרת ללא הסבר. הכותב ייחד את הספר לילדותו הבגדדית, לסיפור בריחתו לישראל, ולנעוריו ובחרותו בגן שמואל. הוא מספר על אירועים בולטים בקריירה הצבאית שלו כמפקד אגד ארטילריה מוצנח, הוא מאריך בדיבור על אהובתו הראשונה, שנטשה אותו לפתע והותירה אותו פצוע. הוא פורש את ימיו הראשונים כפעיל פוליטי מטעם מפ"ם בחיפה, בוואדי סליב. כל האחר כך, הקריירה הפוליטית, נדחס ככפוי לאחרית דבר קצרצרה, וכולל רק אזכור החוקים החברתיים שחוקק.

“כתבתי את הספר הזה בשמחה, בעצב ובכאב לא מעטים", כותב כהן בטקסט שמחוץ לטקסט. הוא מסביר שהוא רוצה לדעת שילדיו ונכדיו והדורות הבאים יקראו בספר “ויידעו היטב מאין באתי (...) וכי חיינו בארץ הזאת אינם מובטחים אם לא נעמול בכל הדורות להבטיח אותם". ואחרי שיצאה לאור האמת הזאת, מוסיף כהן עוד משפט מוזר, משהו שסבא אומר לנכדיו אחרי שוויתר על האידיאולוגיות: “ובעיקר - שייהנו ככל האפשר". מהיכן הגיח לפתע הציווי–ברכה הזה, הסותר את כל הנאמר לפני כן?     

הספר ממחיש את ההתלהבות של כהן, את האמונה בצדקת הדרך, מסירותו הגדולה לקיבוץ, לצבא, לעניין השלום, לסיוע לחלשים, ההתגייסות להתפתחות וייצוב ישראל כמדינה דמוקרטית, סוציאליסטית, שוחרת שלום עם שכניה. אך דווקא על רגעיו במערך השלטוני אין הוא מתעכב.

ייתכן שכהן כותב כבר את הספר הבא, שיתמקד בקריירה הפוליטית, אך הקטיעה הנושאית הזאת חסרה הנמקה. רן כהן מעניין כאדם שלם, כמי שהתבלט בצד השמאלי של המפה הפוליטית. הפרישה שלו, כמו מעורבותו באירועים בתולדות המדינה, מסקרנות ביותר. אלמלא היה רן כהן מתכלת–אדום ומרצ, לא היה ספרו מושך לקריאה יותר מכל ספר קורות–חיים של קשיש בגילו. 

כהן מגלה רגשות עזים כלפי משפחתו, במיוחד הוריו, ואחיו ואחיותיו. הוא שופע פרטים וחושף רגשות כמי שנמצא באזור בטוח, גם כשהוא מדבר על ימיו בקיבוץ. יש כנות עזה ופשוטה בדרך שבה הוא מעלה זיכרונות אינטימיים מנעוריו ובחרותו. 

בעניין ההווה אין לו אלא צירופי התבטאויות פשטניות, שכמוהן כתמרור דרך ללא מוצא: “אני מאמין בכל לבי בייעודו של העם היהודי להיות אור לגויים", הוא כותב בסוף הספר. “המכשלה היחידה שעומדת בינינו ובין המטרה הנעלה הזאת היא סכסוך הדמים עם שכנינו".

“פריזאים, היסטוריה הרפתקנית של פריז" (מאנגלית: כרמית גיא, כתר, 2012, 465 עמ') הוא ספר כה עשיר, שסיום הקריאה בו יבקש שיבה לתחילתו. לא מוכרחים לחזור מיד. לספר הזה יש זמן. הוא יצא לאור בעברית לפני ארבע שנים, וקורות פריז מלפני מאות שנים יישארו מקופלים בין דפיו של גרהם רוֹבּ גם ככלות זמן הפרינט. הסופר, בריטי שנולד במנצ'סטר (1958), הינו פרנקופיל חרוץ, שמחטט בכתבי סופרים, רשומות עירייה, וגם במנהרות הביוב של הכרך. הוא כתב ספרים על שירת בודלר ועל חייהם של בלזק, הוגו ורמבו, בצד ספרים מרתקים על הגיאוגרפיה של פריז ועל תולדות הקלטים. לעולם לא אדע אלא כמה פרטים על העיר הנאהבת, ועם מנת התסכול המתעצמת כחלוף השנים, חזרתי לפרק הראשון בספר, “לילה בפּאלֶה רויאל": “מדי יום רביעי בבוקר, בשעה שבע בקיץ ושמונה בחורף, יצאה מרכבת המים מהעיר אוֹקסֶר למסעה בן מאתיים הקילומטרים לפריז. בייחוד בחורף, זה היה הנתיב הבטוח ביותר והנוח ביותר מבורגונדי ומן הדרום (...)". באחד המסעות מבורגונדי לפריז, הצעתי לנהג שאולי ניכנס לאוקסר. גשם אלכסוני הכה בשמשות המכונית, והנהג טען נגד הסטייה מהכביש המהיר. אבל המכונית פנתה במחלף והגשם נרגע על רציף נהר יוֹן, והיה לרסס דק. על הנמל חלשה קתדרלת סנט. אטיין, רחוצה ובוהקת, וממרום גבעת העיר הזדקר מגדל השעון. בפאטיסרי הסמוכה לו מילא הקונדיטור קופסה, וכל הדרך לפריז חפנתי מתוכה מיני עוגות. שלא כנוסעי מרכבת המים, שהיטלטלו בדרכים רומאיות והגיעו המומים לבירה, נכנסתי לעיר בעיני חמדה פעורות, בעודי מלקקת זיכרון מתוק מכף היד.   

עוד בעניין פריז: דב אלפון, איש תרבות ותקשורת רב פעלים הידוע כפרנקופיל, שלח לחנויות רומן ראשון (ריגול). “לילה ארוך בפריז" מגיש עלילה קצבית שמתחילה בחטיפת נוסע ישראלי מנמל התעופה דה–גול. אנשי 8200 מעורבים בסיפור, כמו גם טיפוסים מהעולם הגדול. אני מתחילה לקרוא (זמורה ביתן, 349 עמ').