לפני שדב אלפון (יליד תוניס, 1961) היה לאיש תקשורת ותרבות בגופים מוערכים, הוא היה חייל ב–8200. אלפון חיבר בספרו הראשון ידע אישי על עולם המודיעין והיכרות אינטימית עם פריז, שבה הוא מתגורר לעתים. נוסף לכך גם כישרון כתיבה שיודע להניח את המילים במקומן הראוי בכל קנה מידה של הטקסט. התחושה המרכזית בקריאה רצופה שקשה להפסיק אותה, היא שיש על מי לסמוך. הכותב הזה לא ימעד בדרך לפתרון תעלומת היעלמו של נוסע ישראלי בנמל התעופה דה גול.
הספר כתוב למשעי. סיפור קצבי, רצוף פעילות תזזיתית, מדלג מזירה לזירה בעודו מקדם את עלילת המתח. כל הפרטים נראים מבוססים, יושבים טוב במקומם, משכנעים, כולל אביזרים מתוחכמים שהוא ממציא להנאתו. (רק שתי שגיאות הגהה. אחת מתבלטת, והיא ודאי תתוקן במהדורה הבאה. בעמ' 261 מופיע שמו של איש המודיעין במקום שמו של החייל שאותו הוא מחפש).
זהו ספר מתח, שפשעים בינלאומיים מערבים בו את המודיעין הישראלי ובמיוחד את אמ"ן ויחידת 8200. בין הדמויות המריצות את העלילה ומתנקזות לפריז, תאיים כנופיית קומנדו סינית, מצוידת בשכלולים טכניים לרצח בני אדם. כן יופיעו שתי בלונדיניות ארוכות רגליים ממזרח אירופה, שוטרים צרפתים, פוליטיקאים צרפתים וישראלים ואנשי מודיעין אמריקאים.
מעל כל אלה יתפקדו כצוות מושחז, קצינה צעירה במדור המיוחד ב–8200 והמפקד שלה, החל מהלילה, עבאדי שמו. כמיטב מסורת ספרי הריגול, הגיבורים אינם קונבנציונליים. בניגוד לרוב לובשי המדים הם חושבים בעצמם, מחוספסים, אינם זקוקים לאהדה, וממש לא פחדנים. עבאדי, כגיבורים קלאסיים במערכות ביטחוניות גדולות, הוא גבר חריג, מוערך אך לא אהוד, עצמאי הנאלץ לעקוף את המחסומים שהדרג הפיקודי מציב לפניו. יש לו הורים בפרבר פריזאי, ואמא שלו מאירה אותו ואת הרומן כולו באור יקרות.
העולם האנושי שבסיפור אינו נחלק לטובים ורעים. כמו כן, אין כאן מאבק בין–גושי או בין–מדינתי. השלומיאלים והמתוחכמים משתייכים לעמים שונים, והישראלים אינם הכי חכמים כאן. בני האדם המתרוצצים בסיפור הם בעיקר אווילים ותחמנים, עסוקים בנִראוּת ולא במעשה, מושחתים ברמות שונות, זחוחים ואטומים ברובם, ומאוזנים במעט מאוד אנשים ערכיים. כמו בעולם האמיתי.
אלפון לועג בספרו לראש הממשלה, כן, הנוכחי, בלי לקרוא לו בשם, לצוות יועציו, לראש אמ"ן, לנציג משטרת ישראל בפריז, למפקד משטרת פריז ולאנשיו, לפוליטיקאים צרפתים, ולמיליארדר אוסטרלי המממן את ראש ממשלת ישראל. שמו סול דלאנוש (לא, לא שלדון אדלסון, מה פתאום?).
הכותב בחר שלא למזער את השתלחותו המגחכת בדרג מקבלי ההחלטות. לעתים אפילו במחיר האטה בסיפור לצורך אמירה סרקסטית. יועצי רה"מ עסוקים בהתחמקות, העיקר להישאר איכשהו במקומם תוך עיסוק אובססיבי בכיסוי תחת. “המזכיר הצבאי השתמש שוב בטלפון הלבן. הוא התקשר לצנזורית ואמר לה שזו אי–הבנה, ושהיא יכולה להתעלם מההוראה כי הייתה כנראה תקלה בהעברה. אבל עמוק בלבו הוא ידע שזו לא האמת. תקלה באה לתאר סטייה מההתנהגות המצופה, ואילו כל מה שהתרחש בלשכת ראש הממשלה אפיין דווקא את ההתנהלות הנורמטיבית. מה שאנשי ראש הממשלה חשבו היה מנותק ממה שהם אמרו. מה שהם אמרו היה מנותק ממה שהם עשו. ומה שהם עשו, אמרו או חשבו בכל רגע נתון היה מנותק ממה שהם יעשו, יאמרו או יחשבו ברגע הבא". למזכיר הצבאי, לפי אלפון, יש דעה ביקורתית על הקרקס המפרנס אותו. “עמוק בלבו". זאת נחמה מסוימת בתום סיפור שמתאר איך הגופות נערמות ברחובות פריז בעוד השוטרים הצרפתים המסורבלים מתאמצים למנוע את הרצח הבא. גופי הביטחון הישראליים טרודים, בינתיים, בניסוח הודעות שקריות או מעורפלות לתקשורת.
כתר הברזל
ספר חדש לאהרן אפלפלד, “כתר הברזל״ (כנרת, זמורה–ביתן, 269 עמ׳), והוא מקדיש אותו לזכר אביו, מיכאל אפלפלד, “שלחם כחייל בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה, ובמלחמת העולם השנייה נכלא במחנות". העורך יגאל שוורץ כותב שהגיבור, פטר שטיין, “הוא דמות יוצאת דופן בגלריית הדמויות" של הסופר, ואכן נחשפת כאן תקופה בחייו של אדם, קצין מעוטר לשבח, אחרי מלחמת העולם הראשונה. הסיפור אוניברסלי, לא מתמקד ביהודיות. “אני יהודי בלי להיות יהודי", אומר הגיבור. בפרק הראשון נכתב ש"הקריאה בתומס מאן מעוררת בו את ההרגשה כי הוא אדם משכיל וכל המושגים שקנה בגימנסיה, ניסיונותיו בצבא ובחייו הפרטיים בבית הוריו, מתעשרים עם הקריאה הזאת ומעניקים הבנה חדשה לחייו". לקורא יש במה להיאחז מן העמוד הראשון.
מילים של אחרים
איימי רולנד האמריקאית (ילידת 1969) עבדה יותר מעשר שנים כמתמללת (קלדנית, במערכות עיתוני ישראל) ב"ניו יורק טיימס". חוויית הבדידות המתוארת ברומן הראשון שלה, “מלים של אחרים" (במקור “המתמללת"), מרשימה ומשכנעת. העבודה הדמומה בחדר המיותם במרומי בניין עיתון הנקרא ה"רקורד" מחדדת את חושיה וגורמת לה להתעניין בנושאים אקסצנטריים, כגון אישה שנטרפה במלתעות אריות בגן החיות. רולנד, מבקרת ספרות בעצמה, יודעת להניח מילים על הדף ולמשוך תשומת לב. יש לה הדבר–מה ההופך מישהו לאדם–כותב, אבל בנקודה מסוימת ברצף עלילה מסקרנת, אובד העניין. איזה משב רוח תועה ומופרך נכנס לסיפור, ואולי לכן רולנד מעמיסה עליו ציטטות ספרותיות, נטייה חסרת ביטחון בספר ביכורים. קשה לקבוע אם הספר הוא כן או לא. אני מהמרת על כן, גם מפני שמובן מאליו שרולנד תוסיף לכתוב, ויש בסיס לסברה שכתיבתה אינה סתמית (מאנגלית: טל ארצי, כתר, 215 עמ').
