אוחחח אוחחח עעע טפווו טפווו, סמק!".
"מה קורה, אלי?"
"זה היום הכי מפחיד בשנה, הכי מפחיד".
"מה מפחיד? כולה עוד יום".
אוחחח אוחחח טפווו.
"להביא לך מים?"
פחחחוחחח.
"אולי בכל זאת מים?"
"עזוב, אני בסדר, אוחח".
"אז מה מפחיד אותך ביום הזה?"
"תמיד, תמיד פחדתי ממנו, עוד כשהייתי ילד, אוחח אוחח. תמיד ההרגשה שייפלו עלי השמיים, ואם לא השמיים אז עמוד חשמל, ואם לא עמוד חשמל - ידרוס אותי סוס".
"דווקא יום שקט. אין חרקות, כל הסוחרים והנרקומנים ילדים טובים עם כיפות, אין פריצות לבתים, היום הכי כיף בשנה".
"אוחח אוחח, טפוו, אתה לא מבין כלום".
"אני מביא לך מים".
"אוחחח, עזוב מים. יש לי קפה. תעביר ת'כוס, בחיאת".
אלי המשתעל עישן בין חמש לשש חפיסות סיגריות "רויאל" ביום. את רוב משכורתו כסנג'ר של סוחרי הסמים היה שורף על סיגריות. אביו היה חזן ובעל בית כנסת ברחוב שבו התגוררתי, ואמו הצדקת פלתה כינים מראשי הילדים בישיבת "עורו בנים" שברחוב הסמוך.
בילדותו חבש כיפה ולמד בחדר של מורי אבשלום. שנים ספג תורה ובעיקר מכות מקנה החזרן של המורי הקשוח. עד שהכיר את הסיגריה, שהשכיחה ממנו לכמה רגעי חסד את המכות שספג. כל שאיפה הרחיקה אותו יותר מהמציאות הכואבת. ברבות הימים הסיגריה הפכה לחברתו הטובה ביותר, בעצם היחידה.
רוב שעות היום והערב ישב במרפסת הקטנה בבית הוריו, צפה אל הרחוב, שתה קפה שחור, הפריח עשן וירק ללא הרף כיח מגרונו. מדי פעם נקרא אל אחד הדילרים העומדים דרך קבע בקרן הרחוב ונדרש לקפוץ לכפר שלם כדי להביא סחורה נוספת מעמוס מסיקה, שהיה אז מלך סוחרי הסמים של שכונות דרום תל אביב. אמו הייתה הלומת צער כשבנה יצא מהמרפסת כדי לבצע שליחות נוספת על תלת האופן המחליד והחורק שלו. לא רק בגלל הסכנה שבעיסוק, אלא בעיקר עקב התקפות השיעול הממושכות שלו בזמן ובתום הרכיבה בת שני הקילומטרים.
הייתה טופחת על גבו בזמן ההתקפות ומתחננת אליו שיפסיק לעשן ויחדול מהשטויות. כשהיה ילד נפגע אלי בתאונת דרכים שבה איבד את כף רגלו הימנית. מאז סבל מצליעה קלה. את הסמים שהיה מעביר היה טומן בפרוטזה שלרגלו, ואולי זו הסיבה שמעולם לא נתפס. ואולי כי השוטרים ריחמו עליו. אין לדעת. הסחר בשכונה נעשה אז לעיני כל.
"אוחח אוחח עעע סמק טפו!".
"זה טוב לצום, טוב לדיאטה. בשנה האחרונה עלית קצת".
"מי מדבר על אוכל? לא יודע מה לעשות עם הסיגריות, אוחח אוחח".
"תיקח כדורי שינה ויהיה לך כיפור חלום".
"חייב ללכת לבית כנסת, להראות את הפנים שלי, אם לא אלך זאת עוד פדיחה לאבא שלי, שגם ככה מפודח ממני, בקושי מדבר איתי".
"אז תיקח אחרי התפילה של ערב חג ותישן עד למחרת. תקום קצת לפני הנעילה ותראה את הפרצוף שלך בבית כנסת".
"עזוב, נמאס לי מהכל. בן 34 בלי עבודה מסודרת, בלי חברים, בלי אישה, כל הזמן לבד... אוחח אוחחח אוחחח עעע, טפו".
הוא שוב ירק וניגב את מצחו שטוף הזיעה. הריח המיוחד של ערב יום כיפור עמד באוויר. ריח דם של תרנגולי כפרות מהשוק הסמוך מהול בריח עז של בישולים, עתירי שום ובצל, העולה ממטבחי השכנות העמלות על הארוחה המפסקת. הדילרים והנרקומנים התפנו לביתם ולמאורתם. תכף יפציעו לרחוב עטויי טליתות וחובשי כיפות, כל אחד מהם חש כצדיק האחרון בסדום. אלי הציץ בשעונו. בעוד כשעתיים מתחיל צום הסיגריות שלו, והוא נראה אומלל מתמיד. בינתיים ממשיך להשתעל, ללגום קפה שחור ולעשן. ישבנו על המדרכה, מתחת למרפסת ביתו שבקומת הקרקע. אביו התקרב ודרש ממנו להיכנס למקלחת ולהתארגן לחג הקדוש. מרחוק שמעתי את שריקותיו של אבא.
איחלתי לאלי צום קל והלכתי הביתה.
"איפה היית?", שאל אותי אבא כשנכנסתי.
"ישבתי עם אלי המשתעל".
"מה יש לך ממנו? מה אתה יושב איתו? הוא מבוגר ואתה ילד".
"תפסיק לקרוא לי ילד. השנה אני מתגייס... הוא מסכן, אני מרחם עליו".
"אין לך מה לרחם עליו, הוא נהיה פושטק, התחיל להתקרב לסוחרים ולנרקומנים... תכף גם יתחיל להשתמש ויהפוך לצל של עצמו... מי שמסכן זה אבא שלו!".
את תפילות החג קיימנו בבית הכנסת של מורי מנצור, אביו של אלי. בית כנסת קטנטן, המכיל כ־20 מושבי עץ. בארון הקודש שני ספרי תורה, אחד מהם תרומה של אבא לרגל בר המצווה שלי. השני היה הרבה יותר עתיק. סבו המנוח של אלי העלה אותו איתו מתימן במבצע מרבד הקסמים. מעולם מורי מנצור לא עשה שימוש בספר שאבא תרם. תמיד הוא או אחד משליחי הציבור האחרים קראו מהספר העתיק יותר. אבא לא העיר למנצור, לא דיבר על כך עם איש. אבל הוא לא היה יכול להסתיר ממני את הצביטה הקטנה בלבו, כל אימת שהספר העתיק הוצא מההיכל, וספרו שלו, המהודר בבד קטיפה בצבע ארגמן ועטור באותיות זהב, נותר שם מיותם.
אבא ידע שאיני מאמין באלוהים. כבר מגיל 12 היה בינינו הסכם שלמרות היותי "אפיקורס", כלשונו, אכבד אותו בנוכחותי בבית הכנסת בחגי תשרי.
את הארוחה המפסקת הוא סעד עם אמא, כשאני ואחותי רובצים בסלון עם עיתונים ותשבצי היגיון, סיגריות ופיצוחים. אבא לבש את בגדיו הלבנים, נעל את נעלי הבד הלבנות, השמורות אך ורק ליום הקדוש, ועטה טלית. אני הסתפקתי בג'ינס ובחולצת טריקו אפורה. את צרור תלתלי הארוכים אספתי בגומייה וחבשתי כובע קש שחור, שהיה אז אופנתי. מראי לא הוסיף בריאות לאבי, אבל כבר הפסיק להעיר על מלבושי.
"תשתדל לעקוב אחרי התפילה, ולא לבהות בחלונות ולספור את הדקות".
"אשתדל, מבטיח".
"ויש לי בקשה נוספת ממך... תפסיק להתרועע עם אלי... הוא מבוגר ממך, אין לך מה לעשות איתו".
"כולה יושב איתו לקפה פעם־פעמיים בשבוע... אין לי חברים בגילי... כולם עזבו את השכונה. אלי הוא החבר היחיד שלי".
"הוא עושה משלוחים של סמים, הוא לא חברה טובה בשבילך".
"אין כאן הרבה אופציות... חוץ מזה הוא כל הזמן לבד. קשה לי לראות אותו יושב כל היום במרפסת ומסתכל על הרחוב. כשאני עובר משם, אני מצטרף אליו לקפה. בשנה האחרונה השיעול שלו החמיר. הוא לא סוגר משפט בלי להשתעל".
"אז תלמד את הלקח ותפסיק לעשן".
"מי שמדבר".
הגענו לבית הכנסת. כיסאו של אלי היה מיותם. רק באמצע תפילת "כל נדרי" הוא הופיע והתיישב. אביו, מורי מנצור, ששימש כחזן, נעץ בו מבט רצחני וחזר אל התפילה. מעזרת הנשים אמו נדה בראשה בצער. אלי הנבוך התכווץ בכיסאו ואז הבלתי נמנע החל. הוא פצח בסדרת שיעולים שמשכה אליו תשומת לב מכל הנוכחים. מורי מנצור נאלץ להפסיק את התפילה. בהטיית ראש הורה לבנו להסתלק.
"אבא, סליחה, אוחח, אוחח, סליחה. סליחה מכולם, אוחח אוחח".
עיניו נשטפו בדמעות, ולא רק בגלל השיעול הכבד. הוא עשה את דרכו החוצה. יצאתי אחריו. הוא פסע במהירות אל עבר ביתו. לא שעה לקריאותי, נבלע בחדר המדרגות.
כעבור כשעתיים יללות סירנה פילחו את דממת החג. באותו כיפור אכן נפלו השמיים על אלי. כשחזרו מבית הכנסת מצאו אותו הוריו תלוי על חבל בחדר הרחצה.