מסע ספרותי ומאוד אנגלי בעקבות פיטר הארנב

לפני כן פנתה המכונית השכורה וירדה מ–M6 לעבר ארצו של הארנב. אל מרחבי מחוז האגמים בצפון אנגליה, ובמיוחד אל גדות אגם ונדרמיר. פוטר הייתה סופרת, ציירת–מאיירת ארנבים ושאר בעלי חיים. היא התמחתה ברישום דייקני של מאובנים, צימוחים פטרייתיים, כולל נבגים של עובש, וכן זרעים ושורשים. היא הייתה חוקרת טבע, צלמת, חוואית מומחית בגידול עדרי צאן מזן הרדוויק, לוחמת לשימור הסביבה והטבע, אשת עורך דין כפרי. מוזיאון פוטר הקטן בהוקסהד, אחד מני רבים במחוז, מוקם בחדרים הקטנים שבביתו העירוני של בעלה. פוטר נישאה לוויליאם היליס בהיותה בת 47. לא היו לה ילדים, אבל אישה אינה חייבת להרות וללדת כדי להבין ללבם של ילדים. די בכך שהיא מבינה ללבם של ארנבים.

"בוקר אחד ישב ארנבון קטן על ערימת עשב לצד הדרך. הוא זקף את אוזניו והקשיב לקליפ–קלופ, קליפ–קלופ של פרסות סוס פּוֹני. כרכרה הלכה וקרבה לאורך הדרך; נהג בה מר מק'גרגור, ולצדו ישבה מרת מק'גרגור, חבושה במצנפתה הטובה ביותר". כך נפתח "המעשה בארנבון בנג'מין", המוקדש "לילדי סוֹרי מאת מר ארנב הקשיש". "רגע אחרי שהם חלפו על פניו, גלש בנג'מין הארנבון אל הדרך ויצא - בדילוג, ניתור וקפיצה - כדי לבקר את קרובי משפחתו. הם התגוררו ביער שמאחורי גנו של מר מק'גרגור".

בגן שבחזית הבית בכפר נִיר סוֹרִי התכנסו (בבוקר ירוק, טלול ופקוח עיניים כדרכם של בקרים בארץ האגמים) עשרות קשישים וקשישות, שנראו כקרובי משפחתם של בני הזוג מק'גרגור. הם שוחחו חרישית, או ישבו על ספסל עץ מתחת לחלונה של גברת היליס, הלוא היא הסופרת פוטר, והמתינו בסבלנות למודה למדריכה הצעירה, שיצאה זה עתה מן הדלת הצנועה של בית "ראש הגבעה". כמדריכה בצופים קראה "בוקר טוב!" ענייני, והזהירה שלא לגעת ולא להיכנס לחדרים, ולא להתמהמה. התיירים הצייתנים דשדשו נבלעו במבוא האפלולי, ובין ערוגות הגן התפנו המשעולים. הייתה חלקת ירקות, חסה ובצל ירוק, והייתה חלקה של פרחי חמניות שכמשו, ועמדה שם מריצת עץ קטנה, שכוחה על צומת השבילים. המריצה נראתה כשריד חי, בעל כושר תנועה, מימיה הפעלתניים של בעלת הבית. מותר היה לראות את הסופרת רוכנת מעל המריצה, אוחזת בזרועות העץ המחוספסות, מתקדמת. 

מרום הגבעה משקיף על שדות מרעה ירוקים, עולים בגבעות ומשתפלים עד גדות נחלים רבים. מחוז חפץ רחב ידיים, אינסופי. נדמה שקל לחבר כאן סיפורים חביבים על בעלי חיים שמתנהגים כילדים. רק כשהייתה פוטר לאישה צעירה החלה לשעשע את ילדי קרוביה בדמויות ארנבים מתרוצצים. תחילה העתיקה ארנב מטפט על קיר חדר הילדים, ובהמשך יצרה לו תנועתיות בסיוע ספרוני רפרוף.

בחנות המזכרות של המוזיאון הקטן בהוקסהד, מרחק דקות נסיעה מניר סורי, עמד מחירה של בובת פיטר הארנב על 15 פאונדס. בחנות המזכרות הענקית שבמרכז העיירה, היה מחירו של פיטר רק 5 פאונדס. הארנב, אותו גודל, אותה פרווה לבנה, אותו מעילון כחול, רבץ בחברת עותקיו בסל נצרים בפתח החנות, בלי לחשוש מפגעי מזג האוויר. 

ביאטריקס פוטר (1866–1943), בת למשפחה אמידה, הרוויחה היטב מהארנב ומשפחתו בעודה בחיים. עם זאת, יש לשער שאף היא לא העלתה בדעתה שבמאה ה־21 יפרנס הארנב התמים משפחות כה רבות ברחבי העולם.

"בנג'מין הקטן לא ממש רצה לבקר את דודתו. הוא עקף עץ אשוח וכמעט מעד על ראש בן–דודו פיטר. פיטר ישב לבדו. הוא נראה מסכן, לבוש בממחטת כותנה אדומה. 'פיטר', שאל בנג'מין הקטן בלחישה, 'מי לקח את הבגדים שלך?'   

"פיטר השיב: 'הדחליל בגן של מר מק'גרגור', והוא תיאר איך רדפו אחריו ברחבי הגן, עד ששמט את נעליו ומעילו".

מהבית שבו גרנו, "גבעת השועל" שמו (שהרי לכל בית יש שֵם בארץ הארנב), הוביל השביל לאורך נחל רוֹתֵיי, עד לגשר אבנים מיניאטורי, מקושת. רוחבו תאם את מידות כרכרתו של מר מק'גרגור. מעבר לו השתרעה העיירה אמבלסייד, ובמוזיאון העירוני הוצגה תערוכה מרישומיה הבוטניים והגיאולוגיים של פוטר. קפדנית שכמוה, היא לא הניחה לזלזל להישאר באלמוניותו. הטבע היה בעיניה נס שאינו חדל להתרחש. 

באחד החדרים הוצגו תצלומים חומים מחייה. אישה שפניה מלאים, אומרים טוב, עיניה נטולות חשש. הנה היא עומדת בפתח בית ראש הגבעה, לבושה בחליפת צמר רפויה. ברגע ההוא, לפני עידן התיירים, היא יצאה מהבית, עצרה לרגע, הסירה את הכובע הבהיר משערה, שלחה מבט יציב לצלם ויצאה אל השביל שבין הערוגות, כדי להתחיל את היום.