מאי, והאביב כמעט מנע את עצמו מברצלונה. עננים אפורים נסרחים כמלמלה של אובך מעל העיר השרועה, ומדי פעם יורד מהם גשם דליל, מטריד, עם פרצי רוח קרה, שמתחלפים במהירות עצבנית לקרעי כחול חיוור, שקרניים של שמש חמה מבליחים מהם. ממעל רואים השמיים את העיר הגדולה והסואנת מבעד לרשת האובך כצילום אוויר לא ממוקד, בצבעים מטושטשים, גגות שחורים וכתומים, כתמי ירוק חיוור של גנים, פסי צהוב של העגורנים הרבים הפזורים באתרי בנייה בעיר, וכתמי אפור–עכור, כמעין בוצה בתנועה נצחית, של ההמונים הגודשים את הרחובות.
דנציגר ודפנה נסעו לברצלונה, 33 שנים לאחר שביקרו בה עם אראלה ושוקי, במסע צעיר ובראשיתי בפורד–טאונוס גדולה ואדומה מהולנד, שחתך את בלגיה, צרפת וספרד וחזר ועלה עד לתעלה הבריטית ועבר לבריטניה, עד לצפון–צפונה של סקוטלנד.
עכשיו, 33 שנים אחרי, הם שני אנשים קשישים הצמאים להחייאת חוויות מרנינות מאז ומתאכזבים כצפוי מרוב הדברים: לא רוצים לבקר שוב במוזיאון מירו ולא להתאכזב מביקור בכפר הספרדי. שדרות רמבלאס צרות בהרבה ממה שזכר דנציגר, וההמונים הגודשים אותן בהליכה, תיירים ברובם, הופכים את ההנאה הצבעונית והרוחשת לדוחק קולני; הטאפס ברוב המסעדות שמנוניים מדי, לפאייה המוגשת במחבתות רוחשות אין את טעם הגילוי הראשוני מאז; והתור לכנסיית המשפחה הקדושה שתכנן גאודי ושהחל להקימה ב–1883, והייתה בעצם בנייתה בעת ביקורם הראשון ושעדיין נבנית ותיבנה גם בעוד כ־20 שנה, התור היה ארוך ומייגע, ואתה משלם סכום גבוה כדי לעלות במעלית ובמדרגות לאחד המגדלים ולצפות על העיר מגובה 60 מטר.
בעצם, חשב דנציגר, כל העניין התיירותי מסתכם בצפייה על ברצלונה מגובה, מרחוק, במובדל, מנקודות תצפית שונות; מהכנסייה או מהר היהודים. מן הגבהים, במרוחק, באובך האביבי המטופטף, נראית העיר המשתרעת יפהפייה וחלומית. למטה, בתוך העיר, תמצא הנאה רק בהליכה בסמטאות צרות, דרך גילוי בתים, פלאזות, חצרות וגנים נסתרים, יפהפיים בהזדקנותם השלווה. אבל האכזבה כבר מוכרת לדפנה ולדנציגר, שחוזרים מעת לעת למקומות היותר–מפעימים שגילו במסעותיהם הרבים בעולם: סקוטלנד והאגמים והמייל המלכותי, כרתים והכפר ההררי עם המפלים הנהדרים, אמסטרדם ותעלותיה ושוק הפרחים שלה ומסעדותיה האינדונזיות. רומא והמסעדה האברוצ'ית הנפלאה שכה אכזבה בביקור השני בה. רק לונדון וניו יורק גדולות מהחיים מכדי לאכזב את החוזרים לחיקן.
****
“גוש היורו לפני התפרקות", קראה הכותרת באתר האינטרנט. “ספרד, עם ארבעה מיליון מובטלים וחובות לאומיים ופרטיים בגובה 150 מיליארד יורו, היא פצצת–זמן כלכלית וחברתית, שהתפוצצותה תשפיע לא רק על אירופה אלא על העולם כולו". אבל ברחובות ברצלונה ובפני אנשיה לא ניכרו סימני מצוקה ודאגה. דנציגר לא חש לרגע כמו דוד עשיר שיכול להשיג המון תמורת כלום כמעט, כמו שהרגיש פעם בפרו הענייה, או כמו שצביקה המנוח סיפר על ביקור שערך בארגנטינה האינפלציונית, תחת שלטון הקולונלים, כשחי ונסע וגר וסעד כמו מלך בעשרה דולר ליום.
בברצלונה לא נשמע כל תקתוק של שעון–עצר. החנויות מכרו בלי הנחות ולא במחירי הפסד, והמוכרים לא התחנפו לקוניהם, כתלויים בהם. המסעדות והברים היו גדושים במבקרים. ברמבלאס הצפופות מאלפי העוברים ושבים ניצבו בין דוכני המכירה של ציפורי השיר, הפרחים וציירי הדיוקנאות, עשרות אמני פיסול בגוף, מאובנים, ללא זיע, מבלי להרעיד שריר בפנים המאופרות, או להניד עפעף, קאובוי ורקדנית פלמנקו, איש שכולו נחושת אדמדמה, ערפדים ונסיכות, כורה פחם, נידונים ערופי ראש עם צוואר שותת דם והראש שנערף על מגש, רובוטים, באטמנים, פרנקנשטיינים ומפלצות, פאקיר הודי היושב על מקל דק, שפחה שחורה בכבלים, איש שכולו פירות ואישה שכולה עלים, גוויה מתוכרכת הפורצת מארון המתים, כולם אמנים המדקדקים ומשקיעים באמנותם, בתפאורה, באביזרים, בלבוש, באיפור; פניהם, גופם ומלבושיהם מצובעים והם יודעים לעצור כל סימן חיים ולהיות לפסלים של ממש. כולם דואגים שצופיהם לא יחמקו מהם מבלי להטיל כמה מטבעות לקערית שלפניהם. איש מהם לא נראה מודאג מן המצב.
ביום חמישי, למחרת בואם לברצלונה, מול מוזיאון פיקאסו, המציג אוסף עצום של עבודות שמן ורישומים של האמן מילדותו ועד מותו, ואחרי שעמדו בתור המתמשך של תיירים עם מדריכי “עשרת המקומות שאסור להחמיץ בברצלונה" ועם סטודנטים לאמנות עם בלוקים ועפרונות ועם קצת ספרדים קטלונים וגאליסיים, החליטו דפנה ודנציגר להסתפק בפיקאסו המוקדם, עד להפיכתו לקוביסט ולאוונגרדיסט בפריז, ולא מפני שהייתה להם איזושהי התנגדות לשינויי הסגנון והתפיסה של האמן הנודע, אלא משום שהעיניים והזיכרון סירבו להמשיך ולקלוט עוד ועוד. הם גילו, בהמלצת נורית, מסעדונת טאפס צרה והומה וסעדו בה את לבם ודווקא נהנו מגאמבות זעירות ממולאות בגבינה ורוחצות בשמן, קרוקטים של תפוחי אדמה עם פירורי בשר חזיר, אספרגוסים ענקיים בשמן ובלימון, מליחים דקיקים, סרדינים ועוד. אחר כך קמו ויצאו מהרחוב הצר של המוזיאון ונכנסו לרחוב הנסיכה כדי לחזור לשדרות רמבלאס, שלידן נמצא המלון שלהם, והלכו בין העוברים ושבים הרבים, כשלפתע נטפלה אליהם אישה חסונה בגיל הלא–ברור שבין 40 ל־60, פרצוף גברי צנוף במטפחת–ראש וחצאית צבעונית ישנה ורחבה. האישה נהמה בשנאה משהו לא ברור והכתה בדנציגר בחוצפה זועפת בלוח קרטון לבן שעליו שורבטה מילה לא ברורה בלטינית, כנראה. אם הייתה קבצנית, היא לא התחננה במורך ובהכרת תודה. אם תבעה, לא היה ברור מה רצונה. “נו ספניול!" אמר דנציגר בתוקף ודפנה קראה, “תיזהר ממנה. בוא נעבור למדרכה השנייה".
הם עברו לגדה השנייה, אך הגברת הגברית עברה עמם והתייצבה מולם כחוסמת. ברגע זה ממש חש דנציגר שחגורת הכסף שלמותניו קלה מתמיד, מישש אותה, הסתכל בה נדהם וחיפש בכיסיו: “הארנק נעלם", אמר לדפנה. “לא יכול להיות שנפל. הפאוץ' היה רכוס".
דפנה אמרה, "זה בטח היא", והורתה על האישה, שניצבה מולם מאותגרת ונכונה לכל עימות.
"היי", אמר דנציגר בתוקף, ומשהו תכווץ בו בחשש שאולי הוא נטפל לחפה מפשע, "יוּ טוּק מַיי ווֹלֶט. גִיב מי בֶּק מַיי ווֹלֶט". איזה תמים. האישה, פרצוף גס, רועם ומתריס, אמרה משהו בשפה שלא זיהה. היא קלטה שדנציגר מתבונן בחשד בתיק המסמורטט שהחזיקה בידה - ומיד, בלעג עליונאי כזה, כמנחשת דברים לפני שהועלו, פתחה אותו, נכונה, וזירזה את דנציגר כמו להציץ לתוכו. דנציגר נרתע, חש שבושה מחלחלת בחשדו. “אני הולך לבדוק במסעדת הטאפס", אמר לדפנה. “תיכנסי את לבית הקפה שבו שאלנו על הכיוון לעמוד קולומבוס ותראי, אולי נפל שם". אך שניהם ידעו שהארנק אבוד. כסף אירופי וישראלי, כרטיסי אשראי וכל מיני רשומות, מספרים, קודים לאינטרנט ותזכורות.
****
“אלה שש נשים, צועניות מרומניה, שמגיעות לעיר בכל אביב", אמרה השוטרת הצעירה ובהירת השיער שגבתה מהם עדות ורשמה את התלונה בתחנת המשטרה שליד בית המלון, לאחר שדנציגר וידא בטלפון את ביטולם או חסימתם של כרטיסי האשראי. “אנחנו מכירים אותן. הן מסתובבות ברחובות, כל פעם מישהי אחרת, כולן בנות אותו גיל, ובמידותיהן ובחזותן הן זהות, ומחפות זו על זו. הן נטפלות לעוברים ושבים, בעיקר לתיירים: הן מפנות את תשומת לבכם לשנייה או שתיים - ובמומחיות ובמהירות פותחות את התיקים או החגורות, שולפות את הארנק ומחביאות בכיסים פנימיים שבתוך החצאיות שלהן".
האנגלית של השוטרת הנחמדה הייתה מצוינת, אך לא הבליעה נעימה של עליונות, כמעט גזענות, שהושְׂחָה במין אחווה של אתם–הרי–מבינים; אתם–הרי–חלק–מאיתנו: “הבעיה היא שרומניה חברה באיחוד האירופי - ואנחנו לא יכולים לאסור או לגרש אותן, כשהן נתפסות ואם לא נהגו באלימות. רק לקנוס ולהזהיר לפני שמשלחים אותן שוב לרחוב".
דנציגר השלים, לאחר הכעס, הבהלה ותחושת התסכול והעלבון, עם דרך גסה זו של האילוץ ליטול חלק בחלוקת העושר העולמית, וממילא הביטוח אמור להחזיר חלק מהמלקוח. אז הסתבר שדפנה איננה זוכרת את הקודים הסודיים של כרטיסי האשראי שלה, שכתובים בפנקס שנשאר בבית, "כי בדרך כלל אתה זה שמושך כסף מהכספומט" - ועכשיו אין הם יכולים למשוך כסף מהקירות בברצלונה. איך זה היה ב"לובנגולו מלך זולו"? נחום גוטמן על ענפיו של עץ אחד, הצייד על ענפיו של עץ שני, מפחד הנמרים או האריות הרעבים שלמטה. בידי אחד מהם הרובה - ובידי השני חגורת הכדורים.
הייתה שעת ערב מוארת ועמלנית, אך הבנקים או חלפני הכספים, שעמם היה אפשר לארגן משיכת כסף בגיהוץ כרטיס, כבר היו סגורים, ובמחרת, 1 במאי, יום שישי, יישארו סגורים וכך גם בשבת וביום א'. הפקיד במלון, שנתבקש לתת להם מאה יורו במזומן על חשבון כרטיס האשראי של דפנה, התנצל ואמר שיש לו רק כמה עשרות בודדות יורו בקופה הקטנה של המלון. לפיכך נערכו שניהם למצב חירום, שבו ייאלצו, בשלושת הימים שנותרו להם בברצלונה, לשלם במסעדות ובאתרים בכרטיסי האשראי של דפנה, ובשאר ההוצאות ינסו להסתדר בצמצום, במאה ומשהו יורו שנותרו להם. מצוקה קטנה של לחיות עם ולהרגיש בלי.
****
בשבת היה להם סוף–סוף יום מוצלח. הם יצאו לחפש יופי בסמטאות הצרות, עם הבתים הישנים, המוכתמים מזוקן, עם הגזוזטראות מברזל מפורזל, אדניות של פרחים ותריסי העץ שנצבעו בשכבות רבות כל כך במשך הדורות, ושמעו הולם תופים מתקרב ותרועות חצוצרה ועד מהרה נעה לעברם תהלוכה דתית גדולה. בראש צעד האחראי לטקס, לבוש חליפה שחורה וחולצה לבנה, היחיד מהצועדים שהלך בצעדים רגילים ופניו חמורי הסבר מוסבים לאחור, משגיח על הצועדים אחריו, בצעדי אֵבֶל מתואמים, צעד–שהייה–צעד, על פי המוזיקה, שלוש שלישיות של גברים, שכל אחד מהם נושא, כטריבון רומי, מוט מתכת שבראשו נס מתכת עגול. הגברים לבשו חליפות ומותניות. אחריהם הלכו כמה זקנים שנשאו בגאווה ובפנים מתוחות וזיפניות נסים צבעוניים עם כתובות שנרקמו עליהם ודגלים ארגמניים ומשולשים. קהל רב של סקרנים החל להתקבץ משני צדי התהלוכה לשמע המוזיקה העגמומית, המושכת והיפה של כלי הנשיפה. אישה בשחורים הגיעה אל שולי התהלוכה כאל מול המזבח וקדה בכיפוף ברכיים, כמו לפני הצלוב בכנסייה.
אחר כך נשאו תריסר נשים מבוגרות ארון–קבורה גדול ורחב, דווקא נשים, שש מכל צד, הדוּרוֹת בחולצות תחרה לבנות ובחצאיות שחורות ארוכות, אך לרגליהן נעלי ספורט או כפכפים, מקרטעות תחת משאן ומנסות לשמור על הצעדים, כמו במחול עיוועים. הארון, שכוסה בשטיח אדום ובוהק ואגדי פרחים נקשרו מכל צדדיו, היה כנראה גם כבד, כי ארבעה נערים שמנמנים, בלבוש חג וחולצות תחרה, צעדו לצד הנושאות ובידיהם תומכות עץ. כל כמה דקות נתן מוביל התהלוכה אות, התהלוכה נעצרה, הדגלים הורכנו, התופים והחצוצרות נדמו, והנערים מיהרו להציב את התומכות בקובעות שבצדי הארון והנשים יכלו להתפרק לרגע ממשאן.
“מה הטקס הזה?", שאל דנציגר בתערובת של מילים שגייס בספרדית ובצרפתית אדון קשיש בחליפה ועניבה שעמד ומגבעתו על חזהו. “זהו טקס לכבוד סנטה לוּפֶּה, גוודלופה הקדושה", השיב האיש בספרדית. לא היה ברור מי הייתה אותה גוודלופה ועל מה זכתה שיעלו כך את זכרה מדי שנה, כנראה.
“היי תראה", דפנה הושיטה את ידה קדימה, לעבר אחת הנשים שעם הארון. “זאת לא היא?".
הצוענייה, בחולצת תחרה ובחצאית שחורות, שלא כשאר נושאות הארון, מטפחתה על ראשה מעונבת על סנטרה, הביטה בו, אחרונה בשורת שש הנשים שמהעבר הזה של הארון, מסתכלת למישרין, ללא מורך, אך גם ללא ההתרסה הזדונית של אתמול בעיניה. מוליך התהלוכה הרים יד לאות חידוש הצעידה, המתופפים הכו בתופים, החצוצרנים חזרו לנעימת האבל המידבקת, והאחראית על נושאות הארון הורתה לנשים להרימו שוב על כתפיהן. הצוענייה הרימה את הצד שלה וזקפה גב, אולי אפילו קרצה בידידות לדנציגר. התהלוכה המשיכה להתקדם בצעדי אווז.
דנציגר חשב על הצוענים, עם נרדף, וזכר שכשביקרו בהונגריה, אצל בתם רווה, שלמדה שם רפואה והתגוררה בשולי ה"פשט" של הבודפשט, איך עצרו שוטרים בתיעוב ובאכזריות צועני גבוה וחסון שנסע בתלת–אופן ממונע, מין טנדר מחופה ברזנט, כשבני משפחתו, אישה והרבה ילדים במִנְשָׂא, מקבלים את מעצר אביהם בצעקות ובקללות. אחרי שהצועני נתחב בגסות אלימה למכונית המשטרה והמכונית התרחקה, ירדה האישה, שנראתה בדיוק כמו הצוענייה בברצלונה, רק צעירה יותר, עלתה על מושב האופנוע, התניעה ונהגה את הרכב על ילדיה עד שנעלמה משם. הוא זכר שבשואה היו בני פזורת העם הצועני, הרומאנים, נחותים אפילו מהיהודים ומההומואים בעיני הנאצים, והושמדו במאות אלפיהם באירופה, כולל בתאי הגזים של אושוויץ. יש להם אפילו יום שואה משלהם, באוגוסט.
“אה, אני לא חושב שזאת הנבלה ההיא", אמר לאשתו. “הרי יש שש כמוה. שמעת מה שאמרה השוטרת. וחוץ מזה, איך זרה כמוה יכולה להשתלב בטקס דתי מקומי? הרי הקטלונים כאן מתעבים את הקבצנים והרוכלים הזרים שבאים לגזול את עבודתם ושכרם".
דפנה משכה בכתפיה. התהלוכה התרחקה. ברחבת הקתדרלה הגדולה נאספו המונים, תזמורת גדולה של כלי נשיפה התמקמה על מדרגות הכנסייה והשמיעה נעימת מחול וכמו מעצמם נוצרו מעגלי רוקדים מבין הבאים, גברים ונשים, מגיל 20 ועד גיל 70, שאחזו יד ביד ורקדו בתנועות יפות ומסוגננות, בהתמכרות מאופקת ובהנאה, ובמרכז כל מעגל ניצבת תלולית של התיקים והילקוטים שהניחו המחוללים. מדי פעם, בתואם מופלא, הורמו הזרועות וכפות הידיים האוחזות זו בזו למעלה, יוצרות משולשי ידיים. אחר כך סיפר אחד הרוקדים לדפנה ולדנציגר, באנגלית טובה מאוד, כי בכל יום א' נערכים הריקודים הקטלוניים ברחבת הכנסייה, ללא כל קשר לדת או לחגיה ולימי הקדושים שלה, כשבכל פעם תזמורת אחרת מערי השדה מגיעה לנגן בהתנדבות למחוללים. “פְּלֵק", נקראים הריקודים האלה, כלומר, “חברותא", והרמת הזרועות מסמלת ברכה לכל המצטרפים ואחווה כללית.
פעמוני הקתדרלה בישרו על חצות היום וסיום מיסת יום א', ומעגלי הרוקדים התפרקו, הרוקדים נפרדו זה מזה ונטלו את תרמיליהם ותיקיהם וחברי התזמורת ארזו את כלי הנגינה שלהם ועלו על האוטובוס שהמתין להם. ברצלונה הלכה הביתה, לשנת הסייסטה של צהרי יום ראשון.