דווקא בפריז: דב אלפון מוציא ספר ראשון, ששכב 30 שנה במגירה

דב אלפון, 55, נולד בעיר סוסה שבתוניסיה. בגיל חצי שנה היגר עם משפחתו לצרפת, וכשהיה בן 11 הם עלו ארצה. אלפון הוא בוגר בית הספר המקיף ג' על שם רוגוזין באשדוד. שימש בעברו כתב של השבועון הפוליטי "כותרת ראשית" ומילא שורה של תפקידים בעיתון "הארץ", ביניהם עורך התרבות, עורך המוסף ועורך העיתון. הנחה את התוכנית "נספח תרבות" בערוץ 2 וכיהן כעורך הראשי של הוצאת "כנרת זמורה־ביתן דביר" ושל כתב העת הדיגיטלי "אלכסון". כיום הוא שליח עיתון "הארץ" בפריז ומנהל עם אתגר קרת פרויקט אמנותי ללא כוונת רווח בשם "סטורי וידיאו". המציא כמה דמויות בדיוניות, בהן קפטן אינטרנט. אלפון הוא סרן במילואים ביחידת 8200, והיא סיפקה השראה לספרו החדש והראשון, מותחן ריגול בשם "לילה ארוך בפריז". 

מה הוביל ללידתו של הספר החדש "לילה ארוך בפריז"?
"למעשה, 'לילה ארוך בפריז' הוא ספר מוקדם שנגנז: התחלתי לכתוב אותו מיד אחרי שהשתחררתי מיחידת 8200, לפני למעלה מ־30 שנה. הפרק הראשון בספר כמעט לא השתנה, השארתי אותו על כנו כמחווה לצעיר שהייתי. את כל השאר זרקתי, זה פשוט לא היה מספיק טוב. יש לי הרבה יצירות מוקדמות שגנזתי, וכך קורה שבגילי המופלג אני מפרסם רומן ביכורים".

בתור מי שעמד בראש הוצאת כנרת זמורה־ביתן דביר, האם לא רצית כבר אז להוציא ספר פרי עטך?
"יש לי רצון עז לכתוב מאז גיל חמש, כך שזה ליווה אותי בכל חיי המקצועיים. אבל דווקא כעורך ראשי של 'כנרת זמורה' לא, כי חשבתי שזה יעביר מסר לא נכון לסופרים שבחרו בהוצאה. לא רציתי ליצור תחרות סמויה ובהכרח לא הוגנת בין העורך לסופרים. מאותה סיבה גם לא כתבתי טור כשהייתי עורך 'הארץ'. במשך כל השנים האלה יצרתי פורמטים שעניינו אותי בעיתונות הכתובה, בטלוויזיה ובמו"לות. כתיבה ספרותית, לפחות בסוג הספרים שאני יכול לכתוב, תהיה טובה יותר ככל שאתקדם בגיל, ואילו את 'קפטן אינטרנט' לא יכולתי להמציא היום. יש עת לכל דבר".

יש יצירות ספרותיות שעוררו בך קנאה?
"יש הרבה יצירות שעוררו בי קנאה, אבל לא בגלל שהרגשתי שיכולתי לכתוב אותן. אני מרגיש לא נוח במילים של אדם אחר, ובוודאי הייתי מרגיש לא נוח בדמויות של סופר אחר".

בעקבות התת־מודע

הספר “לילה ארוך בפריז” מגולל פרשת ריגול ותככים בינלאומית שנפתחת עם חטיפתו של צעיר ישראלי רגע לאחר שנחת בנמל התעופה שארל דה גול. מי שממונים לחקור את חטיפתו היא סגן אוריאנה טלמור, קצינת ביטחון צעירה מהמדור המיוחד של יחידת 8200 באגף המודיעין של צה"ל, ומפקדו החדש של המדור המיוחד, אלוף משנה זאב עבאדי. הספר מתאר את עלילות אנשי המדור המיוחד ומתכתב עם אירועים אקטואליים אמיתיים שטלטלו את העולם לאחרונה, בהם פרשת אדוארד סנודן שפגע באורח אנוש בסוכנות לביטחון לאומי (NSA) של ארצות הברית כשהדליף מידע מתוכה. “הספר נולד כי היה לי מה להגיד על מצבה של מדינת ישראל, וכפי שכבר לימד אותנו ג'ון לה קארה, שירותי המודיעין של מדינה הם תת־המודע שלה", אומר אלפון כעת. "לכן בחרתי בז'אנר הזה".

מה דרבן אותך לכתוב את הספר הזה?
"אחת הדמויות בספר מעלה השערה ששעמום הוא הדחף החזק ביותר לעשות דברים, חזק יותר מהרצון להתעשר או להתפרסם. כאשר סיימתי את כהונתי כעורך עיתון 'הארץ', חששתי שכל תפקיד עיתונאי שאקח על עצמי ישעמם אותי. לכן החלטתי לחזור למחברות ישנות שבהן כבר היה כתוב כל הפרק הראשון, וקווי העלילה העיקריים כבר היו משורבטים. לא חשבתי לכתוב ספר אחר, למרות שבוודאי הושפעתי מאירועי השנתיים האחרונות, ובהם פרשת ארנו מימרן".

ארנו מימרן, כזכור, הוא איש עסקים יהודי־צרפתי שהורשע ביולי 2016 בגניבת 283 מיליון אירו לפחות מהאיחוד האירופי, בפרשת ההונאה הגדולה שכונתה באירופה "העוקץ של המאה". במרץ 2016, כארבעה חודשים לפני ההרשעה, פרסם אתר התחקירים Mediapart תמונה של מימרן עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ב־2003 בחופשה במונקו, בעת שנתניהו שימש שר האוצר בממשלת שרון השנייה. בעקבות חשיפתו לתמונה פרסם אלפון, בשיתוף עם אתר התחקירים הצרפתי, סדרת כתבות שחשפו את הקשר הכלכלי בין מימרן לנתניהו. "כשהגעתי לפריז, המזוודות היו עדיין לא פרוקות לגמרי, התחלתי לקרוא קצת עיתונים מקומיים כדי לצלול לאקטואליה שלהם", מספר אלפון. "כך התחלתי לקרוא באתר תחקירים בשם 'מדיהפארט', ופתאום נתקלתי בכתבה גדולה מאת פבריס ארפי, שכותרתה הייתה 'החברים המפורסמים של הנוכל המארגן מפרשת 'עוקץ המאה''. זו נראתה כתבה מעניינת. באמצע הכתבה הופיע קולאז' של צילומים מהאלבום הפרטי של מימרן עם מפורסמים כמו פאף דדי או בר רפאלי. אבל אז הבחנתי בעוד דמות. אמרתי לעצמי: 'וואו. זה נראה כמו נתניהו!'. וזה אכן היה הוא. בעקבות הגילוי פניתי לעורך Mediapart, אדווי פלנל, שחיבר אותי לעיתונאי ארפי. זה באמת נולד לגמרי במקרה. בינתיים עשינו יחד כבר 11 כתבות משותפות, והאווירה בפרשה הזו קצת חלחלה לספר, בוודאי לקראת סופו".

מה רצית שיקרה בעקבות הפרסום?
"אין לי מטרה להפיל את נתניהו. כל מה שאני מבקש, מאז שעמדתי על דעתי, הוא לספר סיפור. השאלה אם הסיפור צריך להוביל להעמדה לדין היא עניין לתביעה הכללית, וכמובן להגדרתן של נורמות ציבוריות. לא היו לי שום ציפיות מיוחדות. יש עיתונאים שבאו למקצוע כדי לשנות את העולם או לפחות להשפיע עליו. שאיפתי היא לספר לעולם משהו מעניין שהוא לא הכיר קודם. לכן כתבתי מעט מאמרים אדיטוריאליים בקריירה מאוד ארוכה שלי, וגם 'לילה ארוך בפריז' לא מבקש דבר מלבד לספר סיפור".

אחד הדברים הבולטים בספר הוא התיאורים שלך של המנטליות התוניסאית. אתה מזדהה עם השיח המזרחי החדש?
"כתבתי והתראיינתי על התוניסאיות שלי בלי סוף. מה שהשתנה הוא שבעבר נוח היה יותר לראות בה פרט ביוגרפי חסר חשיבות, והיום היא נתפסת כאיום על הגדרת הישראליות. שתי התגובות הללו, ההתעלמות מזה והחרדה מזה, אינן אלא אותו ניסיון לברוח מבעיה מרכזית, האפליה המבנית של החברה הישראלית. העובדה שאני עצמי לא נפגעתי אינה יכולה למנוע ממני את זכות המעורבות. בספר הגיבור נתפס כאאוטסיידר גם בגלל מוצאו, אולם זו המסורת בבלש העברי מאז מיכאל אוחיון של בתיה גור, כך שזו גם המשכיות".

אתה מרגיש לפעמים אאוטסיידר כמו הגיבור שלך?
"אני מרגיש בבית בכל מקום, כך שאני לא מרגיש אאוטסיידר בשום מקום. אבל הוגדרתי כאאוטסיידר בכל מקום שבו עבדתי: הייתי עוזר מחקר באוניברסיטה העברית למרות שאין לי תואר, הייתי כתב ב'כותרת ראשית' למרות שלא היה לי מושג בפוליטיקה, הייתי עורך ראשי של הוצאה לאור בלי להיות קודם ראש מחלקה, הייתי מנחה תוכנית בערוץ 2 למרות שנתפסתי כאליטיסט, הייתי עורך 'הארץ' למרות שנולדתי בצפון אפריקה, והייתי הקצין היחיד במפקדת 8200 שהגיע כל בוקר מאשדוד. בכל המקומות האלה היו אנשים, גם אם לא הרוב, שהופעתי נראתה להם נגד סדר הטבע שבו הם האמינו. לי זה לא הפריע, כי ממילא לא האמנתי בסדרי הטבע שלהם".

למה לי פוליטיקה

בפברואר 2016 שב אלפון לתפקיד שאותו מילא בעבר ככתב "הארץ" בפריז, אך עוד לפני זה פלרטט עם החיים בחו"ל. "רציתי לכתוב את הספר, ובארץ הניתוק היה בלתי אפשרי", הוא מסר. "נסענו למקום שיהיה קרוב מספיק לבקר בתכיפות ורחוק מספיק מנטלית כדי לאפשר את הכתיבה, והפור נפל על רומא. אחרי שנה וחצי הייתי כבר עמוק בספר ולכן היה חשוב להתקרב למרכז העלילה, העיר פריז. אני כמובן מתגעגע להמון דברים, אישיים וקבוצתיים, ולאנשים וקרובי משפחה, אבל אני לא מגדיר את זה כגלות. כאמור אני מרגיש בבית בכל מקום".

מאיפה מגיעה היכולת שלך להסתגל?
“אני מניח שאם אתה מחליף שלוש יבשות לפני גיל בר מצווה, יש לזה השפעה. יש רגע בספר שבו דמותו של עבאדי בספר מתעוררת, והוא לא זוכר באיזו ממאות המיטות שבהן ישן בחייו הוא כרגע שוכב. זו תחושה קיומית".

מה השאיפה שלך בחיים?
"מעולם לא הייתה לי תוכנית מסודרת לחיים, ואולי זה כשלעצמו מהווה תוכנית. כל מה שעשיתי קרה בגלל נסיבות: נולדתי ביבשת אחת, בגיל חצי שנה עברתי ליבשת אחרת ואחרי עשר שנים נוספות עברתי ליבשת שלישית. כך קרה לי גם עם תחומי פעילות. אני מניח שהנסיבות הן שלימדו אותי לא לפחד משינויים, אולי אפילו לחבק אותם. יחד עם זאת, הוצעו לי הצעות מקצועיות אשר סירבתי להן כי חשבתי שלא אהיה טוב בהן או לא טוב בהם מספיק. אז אני מניח שמנחה אותי גם רצון להיות מספיק טוב כדי ליצור סטנדרט בתחום שבו אני פועל, גם אם זה לא תמיד עבד. אין ספק שלו הייתי נשאר בכל השנים האלה בתחום בודד אחד, נניח מו"לות או עיתונות, היה קל יותר לבסס בו מעמד, אבל השעמום היה גורם לי לרדת ברמת היצירתיות".

מה העולם הבא שמפתה אותך לפעול בתוכו?
“סטנלי קובריק אמר ש'הבעיה הגדולה ביותר היא תמיד להחליט מה לעשות אחר כך'. ואני בלי ספק במצב הזה. הלוואי שזה יצליח לי ולו עשירית ממה שזה הצליח לו".

פוליטיקה הייתה עשויה לעניין אותך?
"אני לא מוכשר לפוליטיקה, וטוב שכך. רמת הפוליטיקאים שלנו רדודה מכל קטגוריה מקצועית אחרת. זו עבודה לא פשוטה להפוך את הטיפשות שלהם לסיפור ראוי, להפוך את כל הדם שנשפך כאן לדיו. אבל זה אתגר ראוי, גם אם אין לי אשליה שזה ישנה משהו. בשנים הקרובות הייתי מעדיף להתרכז בעבודתי האישית ככותב, ופחות לעסוק בניהול, מאתגר וחשוב ככל שיהיה".

להיות בעמדות כוח זה דבר ממכר?
"בשבילי לא, אחרת הייתי נשאר שם. זה מזכיר את ההמלצה למסעדות עם כוכב אחד במדריכי המישלן: 'שווה לנסות'".