אוי, איזה ספר נפלא. מרוב עברית שבו, אני חסרה מילים, וכל רצוני לצטט מתוכו. ככל שהוא עולה על גדותיו סיפורים אישיים ולאומיים מסוף המאה ה–19 ומתחילת המאה ה־20 בירושלים, בארץ ובעולם, כך הוא מעניק תחושה, שרב מן החומר הטוב הזה נותר מחוץ לדפים. זוהי אוטוביוגרפיה של גבר יחיד ומיוחד, אחד בדורו, ובעצם אחד בדורות. איתמר בן־אב"י (1882–1943), בכורו של אליעזר בן–יהודה, לא הורשה לשמוע שפה אחרת באוזניו הקטנות מהרגע שנולד. אף כי חונך במשטר קפדני עד כדי דיכוי ילדותו, בגר להיות מהפכן, דעתן, לוחם. בנשק השפה שלו נלחם, ולא חדל לפעפע אותה ולהשתעשע בה, להמציא אותה ולגלגלה בין לשונו לחכו, כמו הייתה ממתק שאפשר לעצבו עד אינסוף.
מן הספר האינטימי והמוחצן כאחד, עולה איש חזק בנפשו, יציב ועיקש בעקרונותיו, מורד במוסכמות. הוא חפץ להפיץ את השפה העברית באמצעות עיתונות שבועית, ואחר כך יומית, שווה לכל נפש. על כל שלב בשליחותו העיתונאית הוצרך להיאבק בבעלי הממון והשררה, בעיתונים האחרים, בבעלי התפיסות כבדות הראש, בחרדים, במתנגדים פוליטיים.
הוא ראה בעצמו עיתונאי עברי, ציוני לוהט, שמוכן לירות מילים בכל הניצב בדרכו. התחמושת שלו הייתה עברית, והיא קנתה לו קומץ אוהדים וחברים והרבה אויבים. מקצתם ירש מאביו, החרדים האשכנזים, למשל. נאמני ז'בוטינסקי, אויבים חדשים, הדירו אותו מעיתונו שלו במחטף בוגדני.
כל חייו לא ידע שפע כלכלי, אף שהשיג תרומות נכבדות למען הציונות, ואף היה שותף להקמת ארגונים כלכליים כ"בני בנימין". חייו היו רצופים צער ואובדן, החל ממות אמו בהיותו ילד, מות אחיו בילדותם, ומות בתו הבכורה. והוא התאבל מרה במות אביו.
ועם כל זאת, הספר כולו נושב רוח צעירה נועזת, שובבית, אופטימית, חיונית ונלהבת. הייתה לאיתמר העברית שלו, הייתה לו האהבה שלו, לאה אבושדיד, שעליה נלחם ובעדה גבר על מתחרים עשירים ממנו. והיו לו אידיאלים מפיחי חיוּת. הוא עזב את הארץ מחוסר פרנסה וסיים את חייו בניו יורק. בה כתב את הספר הזה. "לאחר סבל רב, היסוסים ופקפוקים, נאלצנו להיכנע לאפשרות האחרונה שעמדה לפנינו - לצאת את הארץ לזמן מה". אלמנתו הוציאה את הספר לאור בשעתה. ירון לונדון יזם את הוצאתו מחדש, בעריכת מיכל זמיר.
איזה ספר נפלא! בן־אב"י מספר בו בישירות ובפתיחות על עצמו, הנמהר, המשתלהב, הנדכא. זהו בן־אב"י המבקר בהיכלות פאר באירופה ובאמריקה ומסתופף בחברת מיליונרים ומנהיגי מדינות, כולל מלך ירדן והמנהיג התורכי אתא טורק. זה האיש הפוגש מאות שמות מראשית ההתיישבות היהודית המתחדשת בארץ, ומנהיגים יהודים מחו"ל, ושוזר מחרוזות של רכילות עסיסית, אנקדוטות מודעות לגודל השעה. הסיפורים הבראשיתיים מוגשים בלשון עשירה, שחלק ממילותיה אבדו מאז מות המחבר.
היו לבן־אב"י רעיונות מהפכניים, כגון קנטוניזציה של ארץ ישראל, תוך שמירה על יחסי שלום עם המוסלמים והנוצרים בני הארץ. לטענתו, מקורות השפה הפלסטינית נבעו מאותו מעיין עברי קדום. הייתה בדרכו הרעיונית והביצועית החלטיות שהתבססה על שכנוע פנימי עמוק. להט כזה בורא עולמות, או מכלה את בעליו.
מכל המסופר כאן ילמד הקורא שהיהודים בארץ ישראל לא השתנו. מתמיד לחמו זה בזה. החרדים קראו לבן יהודה "בוגד". יהודי הארץ התחילית ההיא לא הסכימו על דרך פוליטית או מדינית, וכבר אספו להם אויבים מבחוץ. וכאז כן עתה הם נסמכים על שולחן הנדבנים האמריקאים. והעברית? נאבקת על חייה, כנפשו התועה של הישראלי.
אגתה כריסטי
"כריסטי היא סופרת מתוחכמת יותר מכפי שנדמה במבט ראשון", טוען משעני, ומוסיף: "רומן החידה הבלשי ששכללה כריסטי (...) הוא בראש ובראשונה יצירת ספרות ניסיונית, מודרניסטית במובהק". התכונה העיקרית של הרומנים שלה, קובע משעני, הייתה "החשד: החשד במילה, החשד במשמעות". הפעלת ההתבוננות הזאת ברומן שלפנינו אכן מגלה שאין קרקע אחת יציבה לפענוח מותה של גברת אינגלתורפ, בעלת האחוזה.
הספר השני
