געגועי לעלי מוהר

הייתי צעיר וקיבלתי משרה מוזרה למדי בארכיון “העיר", שהיה חדר על הגג ובו אלפי תצלומים בשחור–לבן בתוך מעטפות חומות מתפוררות. אפרת סידרה לי את העבודה הזאת, אפרת המקסימה שראיתי אותה לרגע אחד בחתונה של ידידי הטוב ביותר, והייתי שיכור ולא מיין - מוויסקי, כדומה - והבטתי בה ארוכות וניסיתי לפענח את סוד השלווה המתוחה שעטפה אותה, ואז היא קלטה אותי ומיד הסטתי את מבטי וזה היה סוף הסיפור, חוץ מזה שאחרי חודש היא עמדה לעזוב את עבודתה באותו ארכיון ממש, ושאלה את ידידנו המשותף אם אהיה מעוניין בעבודה הזו. אין לי מושג מאיפה היא ידעה עלי ומה ידעה, אבל הצעתה הגיעה בדיוק ברגע שנקעה נפשי משמירות ומשטיפת חדרי מדרגות ומסקרים מדלת לדלת, אז אמרתי טוב, שיהיה, עבודה מסודרת.

הבטיחו לי 1,000 שקל לחודש, ושילמו רק 900. אביב הברון, שהיה סגן העורך והרגיש לא נעים, היה מצ'פר אותי מדי חודש בתלוש בשווי 100 שקל למסעדה כלשהי, שהיה לה הסכם בארטר עם קבוצת שוקן - זאת לא ממש קבוצה, במובן הסוציאליסטי של המילה - וכך התחלתי לעבוד בארכיון “העיר".

בהתחלה עבדתי כל השבוע. די מהר הבנתי שאם העיתון מודפס ברביעי בלילה, אין סיכוי שמישהו יהיה במערכת ביום חמישי. אז הורדתי יום עבודה, ואף אחד לא שם לב. אחר כך הבנתי שבימי ראשון ושני אף אחד לא צריך אותי לפני הצהריים. אחר כך עשיתי עוד צעד גדול לאנושות, ותליתי שלט על דלת הברזל: “הארכיון פתוח בימי שלישי ורביעי בלבד. בימים אחרים, נא לפנות למנהל הארכיון". אלא שמנהל הארכיון, והעובד היחיד בו - אני - לא ממש היה בסביבה בימים האחרים, כך שאם מישהו החליט משום מה לפנות אלי באותם ימים אחרים, סביר להניח שלא ידעתי מזה. עיתונאים צעירים התחלפו בקצב של משהו קצבי. אחרי חודש אף אחד לא זכר שהארכיון היה פעם פתוח כל השבוע. לאף אחד לא היה אכפת. אלו היו ימים סוערים, מלאי אנרגיה, מלאי אלתורים ותקווה, ואף על פי שאף אחד לא היה מקצועי, כולם היו מוכשרים. כזה מקום זה היה, והמקום הזה הוציא עיתון אמיץ ויפהפה.

ואז, יום אחד, ברביעי בערב, עלה לארכיון עלי מוהר. כבר אז היה מוותיקי העיתון. מאהוביו. ביום רביעי היה כותב את טור הספורט שלו, "בשער". ולפעמים גם את “מהנעשה בעירנו" המיתולוגי. וככה זה קרה:

עלה. הציץ. ראה אותי יושב עם ארי פולמן ודורית חכים, שותים וויסקי שהחבאתי במגירת “סינטרה, פרנק - ספדי, משה", ומדברים. שאל אם הוא יכול, אולי, לעיין בעיתונים ישנים. משום מה, ארי ודורית נשאו עיניהם אלי, משל הייתי סוג של דמות סמכותית בכל הקשור לענייני הארכיון. אמרתי, אחרי שיקול דעת, “בסדר". הוא ישב בשקט וקרא בעיתונים עד שארי הלך ודורית אחריו, ואז שאל אם זה בסדר שהוא יתפוס שולחן צדדי, ויכתוב את הטור שלו. אמרתי, בוודאי. לא האמנתי שזה מה שיקרה. מה זאת אומרת, “יכתוב את הטור שלו"? איפה? אצלי בארכיון? מול עיני? על דף?

אבל זה בדיוק מה שקרה.

זה בדיוק מה שקרה.

אני חייב לתאר את זה בפרוטרוט, לתת לכם להרגיש משהו מהפליאה הנדהמת שאחזה בי, כשחזיתי בדבר הזה קורה. כי זה היה... כמו ללכת על חבל דק, בלי חבל דק. כמו להגיד, “רוצה לראות איך אני מוציא שפן מהכובע?" - בלי שיהיה לו כובע כלל, אבל לפתע פתאום היה שם שפן. זה היה ככה בדיוק. הסכיתו ושמעו, כי דבר כזה לא ראיתי קודם, ולא אחר כך, מעולם:

הוא התיישב.

הוא הוציא בלוק כתיבה צהוב.

שלף עט מכיסו.

שם את העט על הנייר.

חשב 30 שניות, ואז העט ירד לנייר. ואחרי 20 דקות, זה היה גמור. במשך 20 הדקות הללו, עלי היקר, עלי הקוסם, העדין באדם, פשוט נתן לעט לרוץ על פני הנייר. לא עצר לרגע. לא הפסיק לחשוב ליותר מעשר שניות. פשוט כתב. הוא והעט, כמו היו אחד. הבטתי בו כמו ילד שרואה בפעם הראשונה גול מחצי מגרש. כמו נער מתבגר שרואה בפעם הראשונה אישה יפה ומבין שהיא יפה, ומבין שכזאת הוא ירצה כל חייו.

ככה, בקלות. בתענוג. בחיוך קטן וחודר. בריכוז עילאי, כמו של ילד שמשחק עם חבר דמיוני. וכשגמר, הרים את העט מהנייר - אני זוכר את הרגע הזה, זה היה כמו הרגע שבו תמה התעלסות עם אישה אהובה: שני הצדדים מסופקים, כל אחד מהם נהנה לעצמו, וגם נהנה מהנאתו של בן זוגו - האיש גרם הנאה למילים, המילים לאיש - ועלי הביט בנייר שכתב, כמאהב שיש לו גם אחריות מקצועית, עשה תיקון או שניים קטנים - וזהו. להקלדה.

קסם כזה לא ראיתי מעודי.

חלפו שנים. בהתחלה נהיה לנו מועדון כזה, מועדון יום רביעי: הייתי מחכה לשבע בערב, מפנה את הארכיון מכל הפרעה, עושה את עצמי ממיין תמונות, בעוד הוא היה יושב ליד השולחן הצדדי ונותן לעט שלו לכתוב מילים על הדף הצהוב. ואחר כך היינו מדברים. אבל התקופה הזו חלפה. קרו דברים. שנינו הפסקנו להגיע למערכת. זה קורה. זה טבעי. ואז, כמה שנים אחר כך, יצא לי רומן שנכשל לחלוטין בחנויות. ההוצאה שלחה אותי לעוד ניסיון אחד נואש של יחסי ציבור, וכך הגעתי להתארח בתוכנית הטלוויזיה “לילה גוב", שעלי היה אחד מכותביה. למותר לציין שהייתי מדוכא מאוד מהכישלון המסתמן, ולקחתי החלטה בלתי כלכלית בעליל: לגמור את הראיון הזה, ולטוס לפריז לכמה שבועות. להתרחק, לשכוח, להירגע.

ואז ראיתי שם את עלי. שוב. אחרי שנים שבהן לא התראינו. והוא ראה אותי, ומיד קם, לקח אותי הצדה, שם יד על כתפי, ושאל איך אני מחזיק מעמד. ובשנייה שהוא עשה את זה, כל צרותי נמוגו. סתם, כי הוא היה שם וטרח לשאול. בבת אחת נעלמו כל מחשבותי האפלות, וכאילו לא עברו שנים, והיינו שוב לבדנו, כמו אז בארכיון המבודד על גג “העיר".

ועלי אמר, בדאגה מסוימת: “אז מה אתה הולך לעשות עכשיו?"

אמרתי, "נמאס לי, אני נוסע עם אשתי לפריז. פעם ראשונה בפריז. אחר כך נראה."

והוא נעצר: "פעם ראשונה? ראשונה?! בפריז?!"

ואז הוא עשה משהו שלא אשכח כל ימי: הוא שלף את העט שלו מהכיס. העט של עלי מוהר. העט שכותב בלי להפסיק. ואז הוא שלף את נייר הכתיבה - הצהוב! מאיפה היה לו... לא, זה לא ייתכן. הוא סחב ניירות כתיבה מהארכיון?

והוא התיישב על כיסא בודד, ובמשך 20 דקות כתב לי, במיוחד בשבילי - תזכרו, זו תוכנית טלוויזיה, בשידור ישיר, מאה אנשים עומדים מסביב לחוצים ולוחצים, השעון מתקתק, עוד מעט מכניסים קהל - והוא לוקח אותי לצד וכותב לי במשך 20 דקות רצופות, בלי להפסיק, את “המדריך לפריז" של עלי מוהר.

ישב וכתב חמישה עמודים בכתב קטנטן, עם ציורים - ציורים! - זעירים כאלה, בשולי העמודים, כמו איוריו של סמפה, או אלה שבספרי אריך קסטנר: איורים של הסמטאות הקטנות שהמליץ ללכת בהן, של הקתדרלות, של חנות הגלידות הכי טובה בעולם באיל–סן–לואי, עם המוכר השמן בעל שפם דאלי; איורים של מוכרי הספרים הישנים על גדות הסן, של הנוף הנשקף מהמונמארטר, ואיור אחד של האישה היפה, היפה, בת ה-80 ואולי יותר, שזוכרת את פריז שבין המלחמות, ויש לה בית קפה קטן במארה, וממש ממש כדאי לך לפגוש אותה; איורים של השיכורים שעולים לרכבת התחתית בין אינוואליד לסן–ז'רמיין, ושרים שנסונים עתיקים ומבקשים כסף,

ותוך שהוא כותב,

בדפים הצהובים,

אני רואה את העט שלו שוב מרחף בנדיבות אינסופית בין דף לדף, שוב כותב מילים בלי להיעצר, כאילו לא חלפו שנים, העט! עובר לתיאור הבא, לאיור הבא, לחנות הגבינות הבאה, לחנות הספרים הבאה, והקסם שוב נקסם, הדיו כותב את עצמו, והוא ממשיך לרשום ולהיזכר ולרשום, ותוך כדי רישום עיניו הנדיבות עולות אלי בבת שחוק, אומרות משהו שאין צורך לאומרו במילים, וחוזרות לדף ולמילים הנשפכות מהעט.

זהו הדבר: הנדיבות. זה מה שחשבתי אז וזה מה שאני חושב גם היום. הנדיבות כמצב נפשי. כמצב טבעי, לאדם באשר הוא אדם. מכיוון שעלי היה נדיב לחלוטין כלפי העולם, קיבל אותו בהומור על כל חולשותיו, העולם הניח לעצמו לנבוע מתוך העט שלו. בקלות.

נסעתי לפריז. הייתי בכל המקומות שצייר לי על אותו נייר מקומט. רבתי עם אשתי. המקומות היו... מקומות. אבל הנייר הזה נשאר אצלי, עד היום, זיכרון ליכולתו של אדם להיות נדיב בלי סיבה. כי ככה הוא. הייתם צריכים לראות אותי מתרגש כמו ילד כשמצאתי את הזקנה היפה. ודיברתי איתה על פריז שבין המלחמות. ומיד ידעתי שאם הייתי רואה אותה בלי שעלי כתב וצייר אותה קודם מול עיני, לא הייתי רואה אותה כיפה, או כחכמה, וספק אם הייתי רואה אותה בכלל. כי אינני נדיב כמוהו. ולכן העולם איננו מציע את עצמו בקלות, לי ולשכמותי. אנחנו צריכים לחצוב.

השבוע מצאתי את עצמי מתגעגע אליו.

הטקסט פורסם לראשונה בבלוג אינטרנטי.