"מה ידעה מייזי" הופך את הקורא לשותף בבגידה בילדה תמימה

"מה ידעה מייזי", הנרי ג'יימס, מאנגלית: קטיה בנוביץ', תמיר/ סנדיק והמפעל לתרגום ספרי מופת, 347 עמ'

"מייזי ידעה מלכתחילה הרבה מאוד", קובע המספר המעורב בעלילה כמגיש אובייקטיבי, כביכול. למען האמת, מייזי, התגלמות התום והאמון, כמעט שאינה יודעת דבר בתחילת הסיפור. בפתיחת הרומן היא מוצגת כחפץ לא–מודע, שמחירו הוא מידת השנאה שרוחשים הוריה זה לזה. הפעוטה, שגילה אינו ידוע לאורך הסיפור, אך גבולות ידיעתה מתרחבים ככל שהיא מתבגרת, משמשת תחילה כאיל ניגוח בין הוריה, שכל אחד מהם מבקש למנוע מהאחר את חברת הילדה. במהרה יסתבר שאיש מהם אינו מעוניין או מתעניין בילדה. למען ייסוריו של בן הזוג לשעבר הם מוכנים למנוע זה מזה את חברתה, או להשליך אותה זה על זה. שנאה הדדית אוטמת אותם לחלוטין לגורל בתם. התיעוב הזוגי, יבהיר הסיפור, צמח מאישיותם של בורגנים שאינם חסרים דבר אלא את היכולת לחוש חמלה.

אך לא רק צמד המבוגרים הזה חושף את קהות הרגש בעולם של מעמדות, נוקשה במנהגיו השמרניים, השקריים. כל המבוגרים המופיעים ברומן אינם חסים על ילדה בודדה הנזרקת מיד ליד כקלף מיקוח או כבדל רכוש שאין בו עוד צורך.

הנרי ג'יימס (1843–1916), אמריקאי שהתאהב באירופה והפך את אנגליה לביתו, שמע מידידה על משפט גירושים, שהתרחש בסוף המאה ה–19. ג'יימס, סופר פורה שלא נישא מעולם ולא היה הורה (היו לגביו שמועות על חרדת מין ו/או הומוסקסואליות), הפך את הילד מבית המשפט לילדה בסיפורו. בהקדמה הארכנית למהדורה הניו יורקית מ–1908 (הרומן פורסם תחילה כסדרה) כתב ג'יימס: "הבנתי מיד, שספינת המודעות הדלה שהשטתי (...), לא תסתבר בדמותו של ילדון גס–רוח; (...) רגישותה של נקבה צעירה הינה (...) גדולה הרבה יותר. הסיפור המתוכנן שלי יתבע מהגיבורה שלי רגישות ‘אין–קץ'". באותה הקדמה הבהיר הסופר שבתיאוריה היה עליו לדעת את התמונה השלמה כדי לייצר למען הקורא את החלק הקטן שנחשף באמצעות תודעתה של מייזי.

הרומן היה מן היצירות האחרונות שכתב ג'יימס, והוא עשה בו מניפולציה ספרותית חכמה. בבחירתו לספר את קורות מייזי באמצעות תודעתה בלבד, הפך הסופר את הקורא למשתף פעולה עם העוולה שנגרמה לילדה. הציפייה של ג'יימס, שהקורא יהיה אינטליגנטי דיו, ויהיה מודע למוסכמות החברה בתקופה המדוברת, מגייסת אותו כנגד מייזי, למרות רצונו. תולדות הילדה מוצגות, כביכול, בנימה אובייקטיבית מפיו של מספר שנוכח בכל חדר שבו היא נמצאת, אך אין הוא מביע זעזוע מפורש מהתנהגות המבוגרים בחייה. בכך הוא גורם לקורא לחוש אשמה, כאילו גם הוא בוגד בילדה, ובתוך כך לבו יוצא אליה.

ככל שהסיפור מתקדם, מתעורר בקורא (וג'יימס ודאי היה מחושב ברצונו לגרום לכך) רצון לנתק את הילדה מידי כל המתעללים בה ולהבריח אותה למקום מוגן. מדובר בהתעללות רגשית חמורה, שמתבצעת בידי הוריה, המאהבת של האב והמאהב של האם. כולם, כולל האומנת הקשישה, מפוררים כל פיסת קרקע יציבה מתחת לרגלי הילדה, ומקיפים אותה בהוויה מתעתעת, מפתה ומאכזבת. הם נוהגים בה קירבה ומרחיקים אותה, מטפחים בה נאמנות ומלמדים אותה לבגוד. מעבירים אותה מעבר לתעלת למאנש, אל הארץ המובטחת, צרפת, שהיא פריז הנכספת, שאליה לא תגיע. בבולון שעל הים מתרחב טווח הבנתה את מצבה, אך התמונה השלמה עדיין אינה ידועה לה.

"מאז ומתמיד הכילה דעתה של מייזי פחות דברים לאשורם ויותר מושגים מופשטים", כותב המספר. סימני השאלה העצובים נותרים באוויר הקודר הרובץ על מימי התעלה, אך אפשר לחזות בבירור את העתיד הנכון למייזי חסרת הרכוש וההשכלה. ומי יעז לחלום למענה על אדם נטול אינטרסים, שידאג לה באמת ובתמים?

אסטריד לינדגרן

"לוטה עוזבת את הבית" (מסדרת "הילדים מרחוב בלגן"), יצירה זכּה של סופרת הילדים השוודית הנודעת, יצא לאור במהדורה רעננה, מלבבת במיוחד. נועם ההגשה, המזכיר תצוגת עבר קלאסית בישירות הנעדרת תחכום–יתר בנוסח אופנת היום, נתרם במיוחד מאיורי הקו נעדרי היומרה של אבי עופר. מזמן לא ראיתי קו עיפרון פשוט וכה עשיר בהבעה. יש משהו הססני, ספקני, בעיפרון של עופר, אך זוהי החלטה אמנותית המשדרת שליטה מעודנת בתחושה שהוא מבקש ליצור. האיור מחויב כאן לסיפור, הוא לא נדחף, הוא מלא כבוד כלפי הסופרת, הגיבורה והקוראים. תענוג צרוף!

אסטריד לינדגרן (1907–2002) כתבה בפשטות, מתוך שאיפה להיות מובנת ביותר. כך יכולים ילדים והורים להזדהות בקלות עם לוטה שמחליטה לעזוב את בית הוריה. הרעיון מופיע בסיפורי ילדים רבים, אך ההתפתחות שרוקמת הסופרת, שלפיה הילדה מתרחקת רק עד בית השכנה המבינה מיד ללבה, היא המצאה נפלאה. משמחת במיוחד העובדה שבובת המחמד של לוטה היא "חזיר ורדרד שאמא תפרה ונתנה ללוטה כשהייתה בת שלוש". בניגוד לכלל המטופש הנהוג בכמה מהוצאות הספרים העבריות, שלפיו אין להזכיר חזיר בסיפור לילדים, וודאי שאין להראות את דמותו, כמעט בכל העמודים כאן מופיע "בָּמְסֶה" החמוד, ידיד מיטלטל, רך ומנחם

משוודית: יעל צובארי, ידיעות אחרונות ספרי חמד, 62 עמ'.