תמונה ראשונה
הספרייה העירונית ברמת גן. "הבטחת שכשאחזיר את הספר הזה, תיתני לי את 'חסמבה'", מזכיר לה הילד. הספרנית שולפת כרטיס משורת הכרטיסיות הצפופה, שניצבת זקופה בתוך תיבת המתכת שעל שולחנה, מעיינת בכרטיס ושולחת בילד מבט של חוסר אמון מעורב בחיוך של 'תפסתי אותך'. "אתה רוצה להגיד לי שקראת את 'מגילת סן מיקלה' תוך יום?". "כן", עונה הילד בביטחון "את יכולה לבחון אותי אם את רוצה". היא מתלבטת קלות ומחליטה לוותר על הבחינה. לילד יש חשד שגם היא לא הצליחה לצלוח את כל 412 העמודים של 'מגילת סן מיקלה'.
היא שולפת מפתח מהמגירה התחתונה. בו היא פותחת את המגירה העליונה, שהיא הכי שמורה והכי נעולה בשולחנה. שם מסתתרים הספרים המבוקשים ביותר, שכדי לזכות בהם צריך להמתין שבועות, ובמקרה המיוחד הזה אפילו חודשים. אחרי הרישום בכרטיסיות, שנראה לילד כאטי ומתמהמה במיוחד ("מה יהיה אם פתאום היא תחליט בכל זאת לבחון אותי על 'מגילת סן מיקלה'").
זהו. האוצר בידיו. חסמבה! חסמבה! חסמבה! הוא לוחש תוך שהוא פונה לצאת לפני שהיא תתחרט. "ותזכור להחזיר אותו מחר", קוראת אחריו הספרנית. "מחר?", נזעק הילד. "כן, כן. מחר. מה זה 150 עמודים של 'חסמבה' לעומת 400 של 'סן מיקלה'?", מתעמרת בו הספרנית הצייקנית.
בדרך מהספרייה העירונית לביתו הוא סיים לקרוא את "חסמבה" בפעם הראשונה.
תמונה שנייה
לגיל, החבר הכי טוב שלי, היו כל ספרי "חסמבה". הוא נשאר נאמן לירון זהבי, לתמר, לשלומית החובשת, לאהוד השמן, לעוזי הרזה כמו מלפפון שאוכל כמו פיל פילון, ולמנשה התימני. הוא לא נטש אותם גם כשהאחרים עברו לרעות בשדות זרים עם "וינטו ויד הנפץ" ועם "טרזן מלך הקופים".
כשנולד לגיל אח קטן, הוא התעקש ואף זכה שיקראו לו ירון. בחיבור שהתבקשנו לכתוב בבחינת הבגרות באנגלית על ספר שהכי השפיע עלינו, גיל כתב על "חסמבה". נדמה לי שהיו בינינו חילוקי דעות על דבר עקרוני אחד: גיל הכי אהב את "חסמבה ושודדי הסוסים", ואני את "חסמבה וילדי ההפקר". או אולי להפך.
אבל אחרי ה"חסמבה" ה־11, "חסמבה בציפורני פלורנט והקיקלופים", נרגעתי קצת מאותה חבורת סוד מוחלט בהחלט. עד שהגיעה ההצעה שלא יכולתי לסרב לה.
אתנחתא
החודש ימלאו 99 שנים להולדתו של מחבר סדרת "חסמבה" המצליחה. יגאל מוסינזון, שנפטר לפני 22 שנה, הוא עבור הצעירים שבינינו, חובבי הכדורסל והסלבס, אבא של גילי מוסינזון. המבוגרים יותר יזהו אותו כמחבר המחזה שהפך למחזמר המצליח "קזבלן".
שוחרי הספרות זוכרים את ספריו, ביניהם "דרך גבר" ו"תמר אשת ער". חובבי התיאטרון - את מחזותיו שחלקם עוררו שערוריות שעלו לכותרות כמו "בערבות הנגב", על קיבוץ שמקבל הוראה להתפנות במלחמת העצמאות, ו"זרוק אותו לכלבים", על עיתון שעוסק בחשיפת שערוריות.
יגאל מוסינזון היה נשוי לארבע נשים שמהן נולדו לו שבעה ילדים. אחד מהם, עידו שהיה שחקן תיאטרון, נהרג במלחמת יום הכיפורים. הוא גם היה הדוד של הסופרת דבורה עומר. למשך תקופה מסוימת הוא שימש כדובר המשטרה. שמועות מבוססות מאוד אומרות שבסוף שנות ה־50, כשחי בניו יורק, הוא ניהל רומן עם לא פחות ממרילין מונרו.
אבל בשבילי הוא היה ויישאר תמיד האבא של "חסמבה".
תמונה שלישית
תיאטרון תילון, התיאטרון לילדים ונוער של מנחם גולן מעלה את "חסמבה". אני מתבקש להגיע לחזרת קריאה ראשונה. סקרן לדעת איזה תפקיד נועד לי בהצגה. טוב, ברור שלא מנשה התימני ולא אהוד השמן או עוזי הרזה. אז מה נשאר. אני אפילו לא מעז לחשוב על ירון זהבי וטוב שכך. הבמאי מחלק את הדפים. אני מגלה שאני אליהו חרמון.
אליהו חרמון הוא בנה היחיד של אישה אלמנה שגרה בצריף מט לנפול בקרבת הים. הוא יוצא בשחייה מהחוף לעבר ספינת מעפילים כדי להזהיר אותם שהבריטים אורבים להם. מפקד הספינה מוסר בידיו פתק: "אני משנה את כיוון הנסיעה. חוזר ללב ים". אליהו חרמון מחליט לשחות בחזרה לחוף כדי להעביר את ההודעה. הים סוער. "הוא נאבק עם הגלים, אולם הם טלטלוהו, הרימוהו לגבהים ודחקו אותו לקרקעית הים. לבסוף לא היה בו כוח עוד". הוא נהרג. הגלים טלטלו את גופתו לחוף.
"שם מצא ירון את אליהו מחבק את עפר ישראל בידיו הקרות, ועל צווארו הפתק של מפקד האונייה". זהו. אליהו חרמון נפרד מאיתנו כבר בספר הראשון. אני סיימתי את תפקידי על הבמה ב"חסמבה" קצת אחרי ההפסקה.
קבוצה של צעירים ישבה בספינה על ילקוטי הנדודים. הם ישבו בצוותא ושרו:
"אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה
את אור היום הסתירו שמי העננה,
זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא
ומצעדנו עוד ירעים: אנחנו פה..."
(הירש גליק. תרגום: אברהם שלונסקי)